כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער
עלון פסיכולוגיה עברית | 19/3/2017 | הרשמו כמנויים
היכולת לשאת בה בעת מצבים או רגשות שונים ואף מנוגדים מגולמת בתיאוריה הפסיכואנליטית ב"עמדה הדיכאונית". עמדה זו מתפתחת ומתבססת כשאנו מבינים כי הטוב והרע שוכנים יחד באותו האובייקט. על אף שמדובר בהישג התפתחותי, השימוש במונח "עמדה" משקף ארעיות ביכולת לשהות עם הסתירות הפנימיות, והיא ממשיכה להוות אתגר בכל גיל.
הקושי לשאת אמביוולנטיות עשוי לבוא לידי ביטוי בעוצמה רבה כשמדובר ביחסים אינטימיים. אן הברמןכותבת על המורכבות שבאינטימיות ועל הבדידות שמלווה אותנו עוד מינקות בעקבות יום העיון "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם". ביטוי אחר של היכולת לשאת אמביוולנטיות הוא ביחס לגישות ושיטות טיפול שונות. ארנון רולניק מציג את יתרונות הטיפול בטראומה בשתי שפות – הביולוגית-סימפטומטית והדינמית-התייחסותית.
מושג נוסף שבו מתקיימים דבר והיפוכו הוא ה"אל-ביתי", היסוד הנפשי שהוא קרוב וזר גם יחד. הפרק השני בסדרת המאמרים של יואב יגאל מוקדש להתעוררות המחודשת של הדיון במושג ולהפיכתו למושג מרכזי בתרבות המערבית. הקרוב והזר התערבבו להם גם בפוסט האחרון של רות נצרשהשתתפה בקרנבל פגאני בסרדיניה והופתעה לגלות דווקא שם רגעי מפגש עוצמתיים עם השורשים היהודיים.
העמדה הדיכאונית מתפתחת כאשר היחסים הראשוניים תקינים והתינוק נחשף להורות מיטיבה בשלבי חייו הראשונים. החשיבות הרבה המיוחסת לשנים הראשונות ניכרת בדרישה הולכת וגוברת להרחיב את המשאבים המושקעים בשנים אלו. פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה וד"ר תמר ארז, יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך, מזמינים להצטרף לקריאה לקידום תכנית "1001 הימים הראשונים: תמיכה בהורות בראשית החיים".
"כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער.
לפני הייתי מקיץ בלי שום רגש; הייתי מקיץ.
אני יודע שמחה וצער משום שאובד לי מה שחלמתי
ואחר-כך אני חי בהקיץ ומוצא את מה שחלמתי.
אינני יודע מה עלי לעשות ברגשותיי,
אינני יודע איך עלי להיות בחברתי, לבדי.
הייתי רוצה שהיא תאמר לי דבר, כדי שאקיץ מחדש."
(פרננדו פסואה, מתוך: "כל חלומות העולם")
