היכן הופך הכאן לשאינו כאן
עלון פסיכולוגיה עברית | 25/12/2016 | הרשמו כמנויים
נדמה שהאנושות עסוקה מאז ומתמיד בהגדרת תחומים וגבולות: כאן גן עדן, כאן כבר לא. כאן המדינה הזו, כאן אחרת, ועל הגבול הזה עוד יש מלחמה. הטבע, בשלו, מסרב להתמסר לתכתיבי האדם ולסייע לצורך האנושי לקבוע מה שלנו ומה לא; הוא פשוט ישנו, כמו שהוא. בתחומים אחרים כבר מחלחלת ההבנה שהדברים אינם נוחים להתפצל בהתאם למומחיות כזו או אחרת. לצד התפתחותן של דיסיפלינות המגדירות את עצמן "בין-תחומיות", מתחזקת ההבנה כי רק שיתוף פעולה בין מקצועי יכול לספק מענה מקיף ואמיתי.הפסיכולוגיה החינוכית נמצאת על קו תפר כזה, והיא מבקשת להציב את ההסתכלות ההוליסטית במרכז ולהביא בחשבון את הקשרי החיים השונים של הילד. מתוך עמדה אקולוגית כזו כותבות מיכל בן ריי ואפרת כנפי בליי על עקרונות הפסיכולוגיה הקהילתיתומדגימות את יישומם במסגרות חינוך בלתי פורמליות.
מנגד, ד"ר ניצה ירום כותבת על "חובשי מצנפות החכמים" ומצביעה על הסכנה שבתנועה בכיוון ההפוך, תנועה של צמצום והסתגרות. היא קוראת למכונים הסוגרים את שעריהם לחברי המכון בלבד לפתוח דלת לרוחות רעננות, ולהימנע ממעגלים סגורים ומנוונים. רות נצרמתארת תמונה אחת של חמלה השווה בעיניה יותר מאלף מילים. התבוננות נוספת היא דרך הניתוח של טלי קורד לסדרת הטלוויזיה 'ווסטוורלד', שבמרכזה אינטיליגנציה מלאכותית, שהתפרסם בג'רוסלם פוסט.
ולסיום, הועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית פירסמה מסמך מענה לשאלות שאלו בנוגעלהטמעת 'מסמך הליבה' במקומות ההתמחות.
אֲבָל הֵיכָן הוֹפֵךְ הַכָּאן לְשֶׁאֵינוֹ כָּאן,
וְהַשַּׁיָּכוּת, הַאִם שַׁיָּךְ דְּבַר מָה לְמִישֶׁהוּ,
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לִדְבַר מָה.
(מתוך: "כאן", גיל ירדני)