את חושבת שאת לא כמונו אבל את כמונו
עלון פסיכולוגיה עברית | 28/8/2016 | הרשמו כמנויים
לצד הגדילה בכמות האבחנות הפסיכיאטריות הניתנות ובהסתמכות עליהן בשדה הטיפול הנפשי, ניתן להבחין גם בביקורת הולכת וגוברת על הדומיננטיות של הפסיכיאטריה בהשוואה לשיטות טיפול אחרות ועל התפתחותן של גישות נוספות שנועדו לסייע במצבים של משבר נפשי קשה.
גם בארץ בתחום השיקום הנפשי פוחתת הבלעדיות של הגישה הפסיכיאטרית והגישה הביו-פסיכו-סוציאלית הופכת מרכזית יותר. גישה זו מאפשרת התבוננות הוליסטית יותר על האדם שנמצא במשבר נפשי חמור, ועל אוסף רחב יותר של נסיבות חיים ומאפיינים אישיים וחברתיים שהובילו להתפתחות המצב הנפשי ושיוכלו לסייע בהתמודדות איתו. מתוך גישה משולבת זו מתבונן יבגני קניפל על הקשר שבין תובנה למחלה לבין היכולת להיעזר בטיפול. הוא מתאר את הגורמים המשפיעים על האפשרות להכיר בקיומה של הפרעה נפשית ולפנות לעזרה, ומציע דרכי התערבות לסיוע במצבי משבר נפשי בהתאם לרמות שונות של הכרה בו.
שיריהן של תמי קויפמן ושל ענת פש מספקים מבט שונה על התמודדות עם הפרעה נפשית ונוגעים גם הם במעברים שבין מצבי בריאות וחולי נפשי.
בתחום אומנות נוסף מתארת רות נצר את האופן שבו המצלמה בסרטם התיעודי של האחים היימן "מי יאהב אותי עכשיו" הופכת להיות שלישי שנוכח באינטראקציות המתועדות ומניע תהליכים תרפויטיים תוך כדי תיעודם.
"כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב שִׁיר עַל בֵּית הַחוֹלִים לִמְשֻׁגָּעִים
אֵיךְ נַחְתִּי שָׁם, אֵיךְ כֻּלָּם עִשְּׁנוּ. אֵיךְ הֵבִיאוּ לִי תְּרוּפוֹת אֵיךְ
הָיוּ צַלָּחוֹת פְּלַסְטִיק צְהֻבּוֹת וְעָרַכְנוּ שֻׁלְחָנוֹת. אֵיךְ דֶּבִּי הִתְקַשְּׁרָה
לְבַעֲלָהּ כָּל הַזְּמַן וּבָכְתָה כִּי הוּא לֹא נָתַן לָהּ לִרְאוֹת אֶת הַבַּת שֶׁלָּהּ, אֵיךְ
יָשַׁבְנוּ בַּקְּבוּצָה וַהֲכִי מוּזָרָה אָמְרָה לִי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ לֹא כָּמוֹנוּ אֲבָל אַתְּ כָּמוֹנוּ.
אֶת הַכֹּל אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּחִבָּה
אֲנִי רַק מִתְּאַוָּה שֶׁתִּהְיֶה שָׁם מִישֶׁהִי בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר
אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה"
(חיה סדן, מתוך הספר "אכלתי פרחים")
