לו יכולתי לתת פתחון פה לנעלמים ולו בציוץ
עלון פסיכולוגיה עברית | 15/5/2016 | הרשמו כמנויים
עד כמה ימי הזיכרון מאפשרים התמודדות אישית עם אובדן וכמה הם מפריעים לה להיות? התשובה כנראה שונה עבור כל אחד, אך מה שברור הוא שהימים האלה ממחישים את המתח שמתקיים גם בשאר ימי השנה בין ההקשר החברתי שמבנה את חוויית האובדן, לבין החוויה האישית נעדרת הייצוג שלו.
שיריהן של בלהה בכרך ושל תמי שלו שהתפרסמו לקראת יום הזיכרון מפגישים עם הפער הזה בין הרובד הסמלי – השפתי בשירה של בכרך והטקסי ותרבותי בשירה של שלו – לבין ההיעדר הממשי והאובדן הבלתי ניתן לניסוח.
בסקירתו של רועי סמנה לספרו של עמית פכלר "אבא בלי אבא" שלובים יחד כמה סוגים של היעדר אב. מלבד אובדן האב הממשי, מתאר סמנה את האובדן הסימבולי שבהיעדר מגע אבהי, ובוחן את הנסיבות החברתיות שמגבילות את האפשרות לחוות רוך אבהי וקשר קרוב איתו ושמבחינות בצורה חדה כל-כך בין שפת-אם לשפת-אב.
היבט נוסף של היעדר אב סימבולי והשלכותיו על ההתפתחות הנפשית נידון במאמרם מאיר העיניים של מיכאל שושני ובתיה שושני: "המפתה הראשונה: יחסי אם-בן המעצבים התארגנות נפשית פרוורטית". המאמר מציג מצב בו היעדר נוכחות אבהית משמעותית בחיי המטופל בילדותו, בשילוב עם ציפיית האם ממנו כי ימלא את מקום האב, מוביל לכשל בפתרון התסביך האדיפלי ולהתארגנות נפשית נרקיסיסטית פרוורטית. תיאור המקרה המפורט והעשיר מציג הן את ההשלכות של מערך משפחתי זה על יחסיו הבוגרים של המטופל, והן את האופן בו החריגה מדפוס יחסי השליטה בטיפול אפשרה שינוי במצבו של המטופל. שימו לב כי הגישה למאמר מוגבלת לבעלי הרשאה מקצועית בלבד ולכן יש להיכנס לאתר עם שם המשתמש כדי לקרוא בו.
"לו יכולתי לתת פתחון פה לנעלמים ולו בציוץ
של גוזל מחפש את אמו, לו מראה למי שמראם אבד:
ברוכים האובדים הבאים לפקד את שעות בדידותי
אנא, שבו, נשוחח מעט"
(טוביה ריבנר, מתוך "אני אוהב את")
