גם אם הקיר, התקרה והרצפה הם מחומרי מילים וחלום, אקראם בית
עלון פסיכולוגיה עברית | 1/5/2016 | הרשמו כמנויים
חג הפסח הסתיים והחזרה לשגרה דורשת לקלף מעט את שכבות הבית שצמחו במהלך שבוע של ארוחות משפחתיות, מאכלים מוכרים, מסורות ישנות (ומה שבכל זאת נשתנה בהן), ולצאת בחזרה החוצה. מה מרכיב את השכבות הללו ומה יוצר את החוויה הייחודית שאנו קוראים לה "בית"? שאלה זו עמדה בלב ההתבוננות של הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט בסרט "הנאהבים על גשר פריז". בסקירתה של חלי טל שלם להרצאה של בונויט מתבהרת משמעות הבית דווקא מתוך הבחירה של גיבורי הסרט בחיים ללא בית. באמצעות מושג האל-ביתי הפרוידיאני מובנת בחירה זו כחתירה תחת הסדר החברתי וכניסיון למנוע את כניסתו של המבט הזר לאזורי הנפש המוכרים והבטוחים.
השפעת המבט החברתי החיצוני על האופן בו מתעצבת הנפש עולה גם ממאמרו של פלג דור חיים על ילדים דחויים במערכת החינוך. דור חיים תופס מגבלה או שונות שאיתה מתמודדים ילדים כמבנה חברתי של אחרוּת, המכונן דרך מבט ממיין ומנרמל של החברה ושל מערכת החינוך. כך מושפע הדימוי העצמי של הילד לא רק מקושי אובייקטיבי איתו הוא מתמודד, אלא גם ולעתים בעיקר מהשלכותיו החברתיות.
כיצד ההבנה שמבנים חברתיים משפיעים על התפתחותנו הנפשית ונוכחים גם במפגש הטיפולי – אצל המטפל ואצל המטופל – עשויה לתרום לעבודתנו הטיפולית? גבי אשר מציג את חשיבתה הייחודית של אדריאן האריס, פסיכואנליטיקאית שמפתחת את עקרונות הגישה ההתייחסותית תוך התבוננות בריבוי ובמורכבות הגורמים המשפיעים על הזהות העצמית ועל המפגש האינטרסובייקטיבי.
רות נצר מתארת את הדרכים שבין החברה והתרבות לבין הבית בספר המסע של הפסיכולוגית היונגיאנית קריסטין דאונינג ומשתפת גם בשירים שמבטאים את חוויית הבית שלה.
"גם אם הקיר, התקרה והרצפה הם מחומרי
מילים וחלום, אקראם בית,
אשר כל שניתן לו לצפות מעבר לעצמו,
או אף אל תוכו פנימה, הוא כה שונה.
קירות אלה, פתאים,
די בריח דק, כביכול חולף,
כדי לשנות בהם סדרי יקר, לקבוע אבן.
הם, אשר חותרים להציב את מכונם על מיצוי,
לעולם אינם נשלמים, אך
כחומת מבצר הם לכאב עמום, בודד,
המאיים להאפיל."
(יאיר הורוביץ, מתוך "הבית")
