כדי שנלמד להושיט יד בא הגשם
עלון פסיכולוגיה עברית | 7/10/2015 | הרשמו כמנויים
גשם ראשון, דווקא היום, אחרי שבועות שלא היה לגמרי ברור מתי התחילו ומתי הסתיימו בזמן הכאוטי של החגים. גשם ראשון בזמן הזה מעורר התרגשות ותקווה - אולי הצלילים והריחות החורפיים שהגיעו יעזרו לסמן שינוי של כניסה לשגרה חדשה; אולי הירידה בטמפרטורות תוכל לצנן את המקומות שהתחילו לבעור, הרי אותו גשם שוטף את כולם/ן כאן וכולנו זקוקות/ים למחסה.
רגע לפני השיבה לימי החול רות נצר מהרהרת בכל מה שנשזר בתפילה האחרונה של החג שזה עתה הסתיים, ורננה אלרן משתפת בחוויותיה מהמעברים בין קודש לחול, בין התכנסות ליציאה חזרה ובין שתיקה לדיבור, שזימן לה יום הכיפורים האחרון. לצידן, כחלק משגרה שנמשכה למרות הפוגת החג, פורסם הפרק השלישי בסדרת המאמרים של יואב יגאל על פסיכואנליזה ותרבות, בו הוא חוזר להיסטוריה של היווצרות המשפחה ומשרטט את הקווים המקבילים שנמתחו במהלכה בין ההתפתחות התרבותית והתוך-נפשית.
אורנה קסטל מציעה התבוננות נוספת על היווצרות משפחה בסקירתה לספר הילדים החדש של מיכל קידר "אחת , שנים, משפחה", ודנה תוך כך בנוכחותה של פונקציית "שם האב" במשפחות חד-הוריות. בהקשר לספר חדש נוסף שראה אור לאחרונה, מתעוררת השאלה איך אפשר לכתוב שירה דווקא מתוך משאלה לוותר על השפה ועל התודעה? גיא פרל משתף ברשמיו מקריאתו בספר שירה חדש בשם "ננינה", של ליאור גרנות. במרכז הספר מצוי הקשר בין שתי נשים והתהליך שהן עוברות עד לפיתוח נפרדות זו מזו והשלמה עם סד השפה.
"כדי שנלמד להושיט יד בא הגשם
העולם עולה על גדותיו כמו הילולה
אני רואה כלה רצה בגן צלם שוכב בעשב הרטוב
מסמרי הגשם מחזיקים בגן המתחמק
ביום גשם אומרים, הצבע מכפיל את
העולם ואתה מתאר לעצמך איזו בזבזנות מתהוללת פה" (ישראל אלירז, מתוך הילולות)
