פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גלגל חוזר

גלגל חוזר

פרופ. עמיה ליבליך | 16/12/2018 | הרשמו כמנויים

ליום הולדתי קיבלתי מאחד מילדי מארז של ספרים קטנים ונאים בהוצאת "תשע נשמות" – מתנה נהדרת. המיזם של "תשע נשמות" מתואר על ידי ההוצאה כך:
"ספר: חפץ קומפקטי, גנרי, פרקטי, בעל גוף כמעט אחיד ופנים משתנות. צנוע משהו, לא מקורי, עמידותו בינונית אך איתנה, דבר שהשימוש בו כרוך בהשקעה, פרשנות וזמן.
ערים שינו את צורתן ושמותיהן, דורות התחלפו, לעתים אף בלי להותיר סימן. אבל הספר חי בימינו ובינינו כדינוזאור עקשני המסרב להיכחד, מעבר לשינויים אקלימיים, מלחמות ומהפכות, אופנות ושלטונות. במובן הזה הספר הוא נס.
תחביבה של הוצאת תשע נשמות הוא הגילוי. ציד יצירות שקריאתן עשויה לספק נחמה ספרותית. המשותף לכל הספרים: היותם טקסטים המודעים לצורתם, ולמבני הדמיון, המשחק, השפה וההמצאה שפועלות בהם. במילים אחרות, יצירות חריגות שאפשר לקרוא אותן באמצעות ״העין הפנימית״ של הקורא".
שני סיפורים קצרים שקראתי במארז העלו אצלי מחשבות, חיוכים ודמעות - שלושתם קשורים בתודעת הזמן העובר או הגלגל החוזר בחיי, בחיינו. [אני מודעת לכך ש'עובר' ו'חוזר' מהווים ניגוד, ועל כך בהמשך].
הראשון נקרא "לפני ארבעים שנה", סיפורה של מריה ואן ריסלברגה (כמובן לא שמעתי את שמה קודם! רק בזכות אוריאל קון בכלל אנו זוכים להכירה], שתורגם מצרפתית על ידי מתי בן-יעקב. זהו סיפור אהבה סוער של קיץ אחד, בין אישה, הכותבת, ואיש, שניהם נשואים בקביעות ובאושר לבני זוגם שבבית. הסיפור נכתב 40 שנה אחרי התרחשותו. האהבה ביניהם היא בלתי אפשרית, אבל – או אולי לכן – מתקיימת בעוצמה אדירה, ותופסת מקום ענקי בזיכרונה של הכותבת. כל צעד וכל מראה נחרט בזיכרון ומובא במילים בהירות בסיפור מרגש זה. הרבה זמן לא קראתי טקסט המספר אהבה באופן אוטנטי, ישיר וחזק כל כך. "איש מלבדך לא הצליח למלא את המקום שכבשת", היא כותבת לו לאחר 40 שנה, כשהיא כבר מרשה לעצמה לגלות את הסיפור בלי החשש שמישהו ייפגע.
בעקבות סיפור זה חשבתי המון על הזיכרון והזמן. מה עושה הזמן לאירועים משמעותיים שקרו לפני דור ויותר? יש הרבה אפשרויות, הכוללות גם טשטוש ושכחה, או אם תעדיפו- הדחקה. אבל מצד שני אולי דווקא הבלטה עולה בגורלו של האירוע שהסתיים מזמן? עבור הכותבת, הזמן הסיר את הצללים והשאיר את העלילה וריגושיה בהירים וחדים כתער. הוא מחק את כל מה שטפל, והשאיר את העיקר בלבד. אולי תקראו לזה געגוע או נוסטלגיה, אבל בעיני ביטויים אלה אינם הולמים את הסיפור, ורק מגמדים את החוויה של המספרת, ושלנו הקוראים.

בספרון אחר מצאתי מאוגדים יחד שני סיפורים של ה.ג. ולס, שתרגם מאנגלית יותם בנשלום. הסיפורים הם "הדלת שבקיר" ו"תחת הסכין". מיד במשפט הראשון של "הדלת שבקיר" עלה בזכרוני הסיפור המקורי באנגלית “The door in the wall”, שלמדנו בשעורי אנגלית בבית הספר התיכון. מאז שסיימתי את בחינות הבגרות שלי, וזה הרבה יותר מ-40 שנה! – לא נתקלתי שוב בטקסט הזה. כמו כל לימודי בית הספר בזמן התרחשותם, הייתה הקריאה של סיפור זה נטולת כל ברק ועניין, סיפור מוזר שהמורה הצליח להשמים על תלמידי הכיתה באנגלית למתקדמים. אבל בכל זאת נשארה התמונה של דלת ירוקה בקיר לבן בזכרוני, ובטיולים בערים זרות, באירלנד או בדרום צרפת, היו פעמים שפתאום ראיתי דלת 'כזו' ומשהו מהסיפור חזר אלי; מה מסתתר מאחורי הדלת ההיא?
(כשגדלה בתי מתי, אהבה מאוד את סיפורי נרניה של לואיס, והיינו קוראים לה אותם באנגלית מדי ערב. שם הדלת לעולם אחר מסתתרת בצד האחורי של ארון הבגדים...)
ובכן, קראתי את "הדלת שבקיר" מחדש, בתרגום המדוייק והיפה, והתפעמתי. מה מבינה בת 16 בסיפור כזה שיש בו יסודות מיתיים ממש!? השאלות של היה או לא היה, של משאלה, חלום ומציאות, הגבול בין חיים ומוות, והתפיסה הפוסט-מודרנית של יחסיות התודעה, מה מכל אלה אפשר להסביר לנערות ונערים, כשתכנית הלימודים מאיצה את כל מה שנאמר כ"חומר לבגרות"? וכמה מורות ומורים יש בקרבנו שיכולים לעורר את עניין המתבגרים שבכיתה בשאלות אלה? ובכלל, האם לומדים עדיין טקסטים ארוכים שכאלה, שבהחלט אינם דומים לכתיבה הזריזה על צג הטלפון?
מיד בראשית הסיפור מנסח המחבר את הדילמה: "את התשובה לשאלה אם באמת ראה את מה שראה או רק האמין שראה זאת – אם זכה בפרס יקר מציאות או נפל קרבן לחלום עתיר דמיון – את זאת איני יכול אף לנחש". וגם אם ישנם ילדים שיעריכו את הסיפור וישקעו בסוגיות שהוא מעורר, ברור לי לחלוטין כי ערך הסיפור הזה ועומקו, כמו יין טוב, עולים ככל שעולה גילנו כקוראים.
אם כן, הזמן עובר או חוזר? אנו עומדים בהווה ומתבוננים במה שעברנו; לפעמים בגעגוע אל מה שהיה בדיוק כך, ולפעמים בחוכמה נוספת שנרכשת בניסיון החיים, השופכת אור חדש על מה שהיה.

ולעניין תשע הנשמות, הנה אחד הדברים שמצאתי באינטרנט המבורך: בעבר, בעיקר במצרים העתיקה, החתול נחשב לחיה קדושה בעלת כוחות על טבעיים, המאפשרים לו לקום לתחייה בכל פעם מחדש באמצעות אחת מתשע הנשמות שניתנו לו. ממש מה שקורה לנו בקריאה חוזרת בספורים נפלאים שכאלה. תודה לאוריאל קון על מה שהוא מכנה "נחמה ספרותית" ובלשון יומיומית – על תרומתו הגדולה לעולם המו"לות העברי.


עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כידוע לקוראי, אני מתעתדת לנסוע להודו באמצע החודש כדי ללמד את הטיבטים הגולים פרק בכתיבת היסטוריה מסופרת....
כיון שאמרו לי שדווקא מעניין להרחיב מעט את הדיבור על הספליט בפסיכולוגיות כמותניות ואיכותניות - אני מרימה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור בכרליאור בכר16/12/2018

תודה על פוסט מעניין.. אגב השם של זו מלפני ארבעים שנה צילצל לי מוכר, אני חושב שיכול להיות שבעלה היה הצייר תיאו ואן ריסלברגה. ראיתי פעם איזו תמונה שלו בפריז ומסתבר שהיא עשתה עלי רושם שזכרתי את השם.