פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין קפקא לפרויד וליאונרדו.

בין קפקא לפרויד וליאונרדו.

פרופ. עמיה ליבליך | 26/4/2011 | הרשמו כמנויים

חג הפסח כמעט עבר ורק המימונה נשרכת אחריו. מלבד ההנאות המשפחתיות והקולינאריות, ביליתי את החג לא מעט עם הביוגרפיה החדשה של קפקא, מאת ניקולס מארי, שיצאה בעברית (רסלינג 2011). ספר מומלץ בהחלט. זהו כידוע לא הספר הראשון העוסק בחיי הסופר, וגם מכתביו ויומניו כבר זכו לפרסום קודם. אבל בשבילי זה היה מפגש מחודש עם דמות מעוררת הערצה.
הספר הזה, כמו יומניה של וירג'יניה וולף - שכידוע לקוראי בלוג זה קראתי לפני כן - מלמד הרבה על הכתיבה היוצרת, הנאותיה וייסוריה. זה מזכיר לי שאנשים שואלים אותי מדוע אני ממשיכה לכתוב בהתמדה לפסיכובלוגיה, ותשובתי מוכנה, בנוסח ששאלתי מיורם קניוק וכבר ציטטתי בודאי גם כאן "אני כותבת כדי לדעת". אולי אפשר להוסיף – כותבת כדי לזכור (בין היתר!). כאשר אני מסיימת ספר, או רואה סרט או מחזה, ואפילו תערוכה – אני מרגישה כי החוויה החדשה, עד כמה שלא תהיה מרעישה, שוקעת מיד בפח הזבל של השכחה. תופעה זו מחמירה והולכת - הגיל או העומס, מי ידע. אבל, אם כתבתי ואפילו כמה שורות על אותה חוויה, או אם דיברתי עליה באחד משעורי – דומה כאילו הועברה למחיצה אחרת במוחי, מחיצה שמורה היטב. זהו אם כן ההסכם ההדדי ביני לבין קוראי או שומעי – אני מנסה לעניין אתכם, ובה בשעה לשמור את הדברים הללו בשבילי.
אם כן, כמה מילים על הביוגרפיה הזו. קפקא הוא לדעתי הסופר היחידי ששמו הפך למילה, למונח. כמעט כל בן תרבות יודע מהי 'חוויה קפקאית' או 'סגנון קפקאי'. גם אני כבר השתמשתי פעם בעבר בבלוג זה בשמו של קפקא בכותרת לרשימה, שלכאורה איננה קשורה אליו כלל. וכל הפרסום הזה הושג על ידי בחור מיוסר שחי בסך הכל כ-40 שנה משנת 1883עד שנת 1924, וציווה שישרפו את כל כתביו, יומניו ומכתביו שהיו עדיין שמורים עימו –צו שידידו הסופר מכס ברוד החליט להתעלם ממנו. לא רחוק היום שימלאו מאה שנה למותו של קפקא , ובכל זאת הוא בעיני פסגת המודרניות ונראה עכשווי ורלבנטי כל שנה מחדש.
אני רוצה לשתף את קוראי בשני הגיגים הקשורים לספר. לחייו של קפקא מתאימה הכותרת "יסורים ויצירה". קפקא לא היה מתבודד רגיל, לא היה נזיר, שכן היו לו מספר קשרים משמעותיים וגם חולפים עם נשים, והיו לו ידידי נפש אחדים. עם זאת, המגע הבינאישי היה כרוך אצלו בכאב ובחרדה אינסופיים. כשקראתי את מסכת הקשרים הכושלים שלו, התפתלתי כמוהו, ונזכרתי באימרה המפורסמת של פרויד, שבריאותו הנפשית של האדם מתבטאת ביכולתו לאהוב ולעבוד. קפקא חש כי בשום אופן אינו יכול למלא את הצו הכפול הזה. העבודה המשמעותית עבורו הייתה הכתיבה היוצרת, (כמעט כל חייו הבוגרים הוא גם עבד כעורך דין במוסד שעסק בתאונות בעולם העבודה, והתקדם שם יפה) והוא היה בטוח כי זו לא תתאפשר לו אם יקיים קשר אינטימי של ממש עם אשה ויחיה איתה באותו המרחב. לכן חיבל שוב ושוב בקשרים ארוכים שהיו יכולים להתפתח לחיי נישואין. כלומר, עוד הוכחה שטחית לכך שהשילוב הפרוידיאני הינו השג אנושי שאינו פשוט כלל וכלל.
[כידוע, שימשה התיאוריה הפסיכואנליטית עד זרא להבנת נפשו המיוסרת של קפקא ותסביך האב שלו – אך נניח לזה הפעם.]
מחשבה שנייה קשורה לגיבור אחר שאני כוללת בפנתיאון האישי שלי, ליאונרדו דה-וינצ'י. כשפרויד כתב עליו את התיזה המבריקה (והשגויה) שלו בספרו מ-1910, הוא השתמש בעובדה כי ליאונרדו הצטיין בכך שלא סיים לשביעות רצונו אף אחת מיצירותיו הגדולות, ואפילו לא את המונה-ליזה. גם אם דורות אחריו ראו בהן כליל השלמות, חשב ליאונרדו כי עליו להשקיע עוד עבודה כדי להביא לידי מימוש את הקריטריון המושלם שעמד לנגד עיניו. תכונה זו אפיינה גם את קפקא, שלמעשה סיים רק את סיפוריו הקצרים, אך לא אף אחד מהרומנים שלו. מאוד יתכן כי לנפש האמן הגאוני אף פעם אין מתאפשרת הברכה של שביעות רצון ממעשה ידיו. מבחינה פסיכולוגית זהו אתגר מעניין לחשוב על הקושי באהבה והקושי בסיום היצירה (וודאי עשו זאת לפני!). בשני המקרים זוהי פרידה שכרוכה בויתור על שליטה מלאה בדברים. אני מזמינה אתכם לחשוב על כך, לאשר או לדחות את הספקולציה ולפתח אותה.
ועוד אסוציאציה המחברת את השלישיה – ליאונרדו, פרויד, וקפקא. לפרויד הייתה עצה מצויינת לכותבי ביוגרפיות – שהוא עצמו לא ממש הגשים בעבודותיו: כשאתה כותב ביוגרפיה של גיבור, אל תעשה אידיאליזציה שלו מחד גיסא, ואל תעשה פתולוגיזציה שלו מאידך גיסא. במונחים פרוידיאניים אולי זה אומר: ביוגרף, עבוד על ההעברה שלך! זה כמובן קשה.
בכל אופן, בביוגרפיה של ניקולס מארי מצאתי את העמדה המאוזנת הזו. עד כמה שקפקא היה מופלא וגדול, הוא אינו כותב עליו בטון של אידיאליזציה, ואולי הקטע המעריץ ביותר מובא מפיה של מילנה, אחת מאהובותיו, בהספד שכתבה על קפקא אחרי מותו, ומצוטט במלואו בספר. זהו בהחלט השג של מארי בכתיבה מאוזנת על אנשים שתרבותנו הכתירה. עם זאת, חשתי את ידו המכוונת של הביוגרף בפרקים המסיימים של הספר, שנשבה בהם רוח של התפייסות והשלמה, כמעט "הפי אנד". בשנתיים האחרונות לחייו, כשהיה כבר חולה שחפת ומוגבל מאוד, הצליח קפקא לכאורה להתגבר על כמה עכבות שאפיינו את חייו: הוא חי לראשונה בקביעות מחוץ לבית הוריו, בברלין, עם דורה דיאמנט, אהובתו הצעירה שטיפלה בו במסירות עד יום מותו. כפי שמראים מכתיבו האחרונים למשפחתו, נראה שאף השלים בנפשו עם אביו ואימו. לפסיכולוגים המטפלים שבינינו ידועה התופעה כי מחלה פיזית לפעמים מרגיעה את מאבקי הנפש הבלתי פתורים של החולה. אולם בעיני זהו הקטע בו ניכרת ביותר השקפתו האישית של מארי, או ההבנייה שהוא מכונן בעזרתה את סיפור החיים של קפקא, הצורך שלו להמתיק את יסורי האמפתיה שלנו, ולתת לנו מעין "הפי אנד". זהו חטא אנושי ביותר בעיני.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

זה טבעי לגמרי ששבוע-שבועיים לפני בחירות עולה הממד של שייכות פוליטית ומפלגתית לראש הרשימה של מגדירי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.