תופעת הליצנים המפחידים - מה מסתתר מאחורי התחפושת?
שפיות זמנית | 13/10/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
תופעת הליצנים המפחידים שהפכה לאחרונה לנפוצה בארצנו מעוררת מחשבות ושאלות על תוקפנות ועל הקשר בינה לבין תחפושות בכלל ותחפושת ליצן בפרט. הסבר אפשרי לתופעה הוא השפעת סרטי האימה האחרונים שיצאו לאקרנים, ובעיקר של הסרט ״זה״, שיתכן והיווה מודל לתוקפנות נלמדת עבור בני הנוער. אולם, הפופולריות הרבה שלה ״זה״ זוכה והשפעתו על המציאות מעוררות שאלות על נסיבות נוספות שהובילו לתופעה.
בניסיון להשיב לשאלות אלה, מציע מאמרו של נתנאל שלומוביץ על הסרט ״זה״ את האלמנט האלביתי בליצנים כהסבר לחוויית האימה העוצמתית שהם מעוררים. לפי הסבר זה, לא מעשי האלימות עצמם הם אלו שמעוררים את האימה, אלא הניגוד שביניהם לבין החזות התמימה, המשחקית והמוכרת של הליצן. הסבר נוסף שהוא מציע קשור בחווייה האוניברסלית של התבגרות בתקופה זו - של אבדן התמימות אצל ילדים והתחושה שהעולם שהכירו השתנה והם צריכים להתמודד לבדם עם האיומים שבו.
אשתקד, עת פקדה תופעת הליצנים המפחידים את אזרחי ארצות הברית, פורסם באתר psychology today פוסט של פרנק מק'אנדרו, חוקר בפסיכולוגיה חברתית, על הפחד מליצנים, או בשמו המקצועי קולרופוביה (coulrophobia). מק'אנדרו התייחס גם הוא לתחושת הפער בין הופעתו החיצונית של הליצן לבין החשש מפני המתרחש בו פנימה, והסביר כי פער זה מעורר חוויית עמימות ואימה רבה. עם טענה זו מתיישב ממצא במחקרו לפיו דורג הליצן כבעל המקצוע המפחיד ביותר.
בהקשר של המסתתר מאחורי התחפושת, ניתן לחשוב גם על תרומתן של תחפושות לביטוי תוקפנות. מעטה האנונימיות וטשטוש האינדיבידואליות שבתחפושת מאפשרים ביתר קלות ביטוי של תוקפנות. לכך הליצנים אינם מהווים תקדים, וקווי דמיון בהיבט זה יכולים להימתח אל ארגונים שונים הפועלים בחסות תחפושות, או באמצעות תלבושת שמטשטשת גם היא את האינדיבידואליות והאחריות האישית של כל פרט.
נקווה שנשוב לראות ליצנים - משמחים וחביבים - רק בפורים.
