דרושה רפורמה בסוציולוגיה של אנשי הטיפול - פוסט אורח
שפיות זמנית | 13/10/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פוסט אורח מאת אילן כהן
העיסוק האינטנסיבי ברפורמה בבריאות הנפש ובהשפעתה על ציבור המטפלים והמטופלים דוחק לקרן זווית תופעה מטרידה – המתאם החיובי שבין היכולת הכלכלית לבין רכישת המקצוע הטיפולי והמשמעויות הבעיתיות הנגזרות מכך. ברצוני להציג את הבעיה ולקרוא למציאת דרכים לשיפור המצב הקיים.
דרך ארוכה ומפרכת ממתינה לסטודנט הצעיר השואף להיות פסיכולוג קליני: שלוש שנים של תואר ראשון, כשנתיים בתואר השני ולאחריהן כארבע שנות התמחות בשכר זעום. גם לאחר קבלת ההסמכה כמומחה לא קלה הדרך ופסיכולוגים רבים מאיישים משרות ציבוריות שונות בשכר צנוע מאוד.
גם העובדים הסוציאליים המבקשים להיות אנשי טיפול בעלי קליניקות הפתוחות לקהל הרחב נדרשים למסע ארוך: שלוש שנים של תואר ראשון, שנתיים בתואר שני ושלוש שנים בבית ספר לפסיכותרפיה לצרוך הכרה בהם כפסיכותרפיסטים. חשוב לציין כי ההתקדמות ממסלול לימודי אחד לזה שאחריו אינה מתקיימת ברצף אלה לאחר מספר שנות עבודה בשטח.
בשני המקרים המוצגים כאן העלויות הכספיות אדירות: כך הכשרת הפסיכולוג כוללת עשור(!) שבו אין ביכולתו לעבוד ולהשתכר כראוי. הוא נדרש לשלם עשרות אלפי שקלים עבור שכר לימוד כשלפרנסתו יוכל לעסוק בעבודות סטודנטיאליות מזדמנות. בהמשך, בשלב ההתמחות ירוויח סכומים צנועים. מצבו של העו"ס לכאורה טוב יותר היות והוא מתפרנס למחייתו מייד עם תום לימודי התואר הראשון. ברם, המשכורות לעו"ס המתחיל נמוכות מאוד וכאשר יתדפק על שערי בית הספר לפסיכותרפיה יגלה כי עלות שנת לימוד אחת עשויה להגיע לאזור ה-20000 ש"ח!
העלויות הכספיות הגבוהות מפעילות מערכת סינון סמויה: אלו המגיעים ממעמד כלכלי מבוסס, כזה שלהוריהם יש את היכולת להעניק "גב כלכלי" ארוך שנים למטפל העתידי, עד להתבססות הכלכלית המגיעה באמצע עד סוף שנות ה-30, יהפכו לבסוף לאנשי טיפול בעלי קליניקות. אלו שאיתרע מזלם ולהוריהם, או לבן הזוג בהמשך הדרך, אין את היכולת לתמוך בהם כלכלית לא יוכלו לעמוד בשנות ההכשרה הארוכות ללא תגמול כספי הולם כאשר בדרך צפויות מטרות משמעותיות כמו נישואין, הקמת משפחה, ובניית בית הדורשים משאבים כלכליים נכבדים.
למציאות הזו שבה המשאב הכלכלי הופך לתנאי הכרחי, אך לא מספק כמובן, ברכישת המקצוע הטיפולי ישנן משמעויות נרחבות שאעמוד כאן על שתיים מהן:
ראשית, מתקיימת למעשה שכבה הומוגנית של אנשי מקצוע מרקע סוציואקונומי דומה כאשר קבוצות מיעוט שונות בחברה הישראלית מודרות ממנה באופן חלקי ולעיתים מלא (יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה, תושבי פריפריה וכיו"ב). כתוצאה מכך נמנע העושר התרבותי מחשבתי ואנושי החיוני להתפתחות, צמיחה, וביקורת עצמית אפקטיבית בקרב קהילת המטפלים.
שנית, לנוכח הרפורמה בבריאות הנפש, המוזילה את עלויות הטיפול ומנגישה אותו לכלל הציבור, עשויים להיווצר ביחסי המטופל מטפל אזורים המהדהדים לצביעות המטפל עליה כותב פרנצי. כך למשל כעסים של המטופל "הרעב" על המטפל ה"שבע" שאינו יכול להתחבר באופן אמיתי למצוקות ועקב הפערים הגדולים ביניהם.
התחלת פתרון הבעיה טמונה בהכרה בקיומה. לשם כך נדרשים המטפלים לצאת מאזור הנוחות שלהם לגלות אומץ, פתיחות ונכונות לביקורת עצמית. בהמשך ברמה הטכנית ניתן לחשוב על הקצאת משאבים כלכיים דוגמת מלגות וסבסודים שונים לסטודנטים שיאותרו כבעלי פוטנציאל גבוה להתפתחת מקצועית כאנשי טיפול.
* הכותב הוא עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט.
