פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טַוָּס מֶלַנְכּוֹלִי – על האפשרות לאושר בספר 'הימים היו יפים מאִתנו' מאת תנחום אבגר אבן חושן 2014

טַוָּס מֶלַנְכּוֹלִי – על האפשרות לאושר בספר 'הימים היו יפים מאִתנו' מאת תנחום אבגר אבן חושן 2014

גיא פרל | 25/1/2015 | הרשמו כמנויים

"בְּאַמְסְטֶרְדַּם, בִּשְׁלָהָיו שֶׁל אָבִיב / תָּרֹג-תַּרְנְגוֹלִי, אֱלֹהִים גִּלָּה נְדִיבוּת נִפְלָאָה / כְּלַפֵּינוּ: הוּא לֹא הִתְעָרֵב בְּעִנְיָנֵינוּ. / הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים – אוֹ אֵיךְ לַעֲזָאזֵל / מְכֻנֶּה אוֹתוֹ רֶגֶשׁ חֲמַקְמַק / מָתוּן כַּוֶּרֶד" ('באמסטרדם, בשלהיו של אביב', עמ' 22).
בשיר זה מתייחס אבגר אל רגע של אושר בזהירות רבה. האושר אינו נתפס כמצב טבעי, כי אם ביטוי לנדיבות אלוהית, וזו אינה נדיבות של נתינה – כי אם של הימנעות. השיר לוכד את האושר החמקמק ברגע נדיר שבו הוא מתאפשר – מתוּן כוורד ודומה כי אף עדין כמוהו למגע – אך מובלעת בו עמדה מפוכחת ומרירה ביחס אליו. רבים משירי 'הימים היו יפים מאתנו' עוסקים באושר. כבשיר שבו פתחתי את הרשימה, עבור אבגר האושר חמקמק, שביר, וגם ברגעים שבהם הוא מתאפשר הוא מתקיים על סיפה של אומללות גדולה, לדוגמא – "הָיִיתִי שֶׁקֶמִיסְט אוֹ אֵיךְ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה, / מְחַלֵּק מְצֻפִּים, בִּירוֹת, כְּרִיכִים – / כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִים לַהֲפֹךְ חַיִּים דֵּי תְּפֵלִים / וְנוּגִים לְחַיִּים נִמְרָצִים וּבַעֲלֵי מַשְׁמָעוּת." ('נלאיתי מכל המלחמות', עמ' 9).
אצל אבגר, מעורבת חוויית האושר במידה של מרירות והכרה בשבריריותו. קיבלתי את הרושם כי, בין היתר, הדבר עולה ישירות מדמותה של אמו ויחסיו עמה. לדוגמא, בשיר 'האושר הוא כתום' (עמ' 28) הוא מתאר את חתירתה של אמו, פליטת שואה, אל האושר. כך נפתח השיר – "אִמִּי הָיְתָה אִשָּׁה קְצָת מֶלַנְכּוֹלִית, וּמֶלַנְכּוֹלְיָה / – אַתֶּם יוֹדְעִים – הִיא לֹא בְּדִיּוּק שֵׁם שֶׁל פֶּרַח." בהמשכו מתואר ניסיונה של האם להיות מאושרת באמצעות רכישת מכונית בעלת גג כתום וזאת למרות שלא הייתה בעלת רישיון נהיגה. אצל האם, כמו אצל אבגר, נמשכת השאיפה לאושר והוא גם מתאפשר, אך יש בו מימד אבסורדי, טעמו מריר, והוא ניצב על פי תהום. כך מסתיים השיר – "הָיְתָה מְצִיצָה מִבַּעַד לְאֶשְׁנַב הַמִּטְבָּח / וְתוֹלָה מַבָּט קָפוּא בַּגַּג הַכָּתֹם / שֶׁל הַמְּכוֹנִית / כְּשֶׁרְגָשׁוֹת נוֹקְבִים שֶׁל מוּעָקָה וְלֵאוּת / הָיוּ נִמְהָלִים בְּרִגְשָׁה קַלָּה / וּבְשֶׁמֶץ שֶׁל שִׂמְחָה בְּלוּמָה / שֶׁהָיוּ יוֹצְרִים יַחַד / תַּעֲרֹבֶת מוּזָרָה מֻפְרֶכֶת שֶׁל חַיִּים אֶפְשָׁרִיִּים."
דוגמא נוספת, מהודקת ומכאיבה, ניתן לראות בשיר 'מלותיה האחרונות של אמי' (עמ' 35):
"מִלּוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אִמִּי הָיוּ: / 'אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת / שֶׁזֶּה הַסּוֹף'. / אַחַר כָּךְ עָצְמָה אֶת שְׁמוּרוֹתֶיהָ הַכְּבֵדוֹת / הַלֵּאוֹת. // לְיָמִים דִּמִּיתִי לְזַהוֹת בְּסָפֵק חִיּוּכָהּ / סָפֵק עֲוִית-שְׂפָתֶיהָ / אֶת עָרְמַת הָאָסִיר / הַנִּמְלָט –". האם נמלטה אל אושרה, אך אבגר היטיב לזהות את האומללות הגדולה שהמשיכה לרדוף אחריה ולנגוס בעקביה, עד שעצמה את עיניה.
כדי להעמיק עוד יותר את הבנת מורכבותה הנפשית של האם, ומורכבות הקשר בינה לבין המשורר, מעניין להשוות בין שני שירים קצרים שאביא במלואם. השיר הראשון הנו 'אמי, צוָאה' (עמ' 62) – "'אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּחֲשֹׁב עָלַי רַק / מַחֲשָׁבוֹת לְבָנוֹת צַחוֹת, / צַחוֹת כְּמוֹ הֶחָלָב שֶׁהֵינַקְתִּי אוֹתְךָ / בֶּהֱיוֹתְךָ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ'." זו צוואתה של האם המובאת כציטוט מפיה, ומרתק להשוותה לשיר 'לזִכרה' (עמ' 10) – "אִמִּי הִטִּיפָה לִי כָּל יַלְדוּתִי / שֶׁ'הַחַיִּים הֵם לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה' / וּמֵאָז / מֶשֶׁךְ כָּל חַיַּי / אֲנִי קָם עִם שַׁחַר לִגְמֹעַ / קָפֶה תָּפֵל שֶׁל בֹּקֶר / לְזִכְרָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל אִמִּי". דומה כי האם ביקשה להעניק לבנה כל שיכלה, ולהפרידו כמיטב יכולתה ממחוזות הכאב שמהם היא הגיעה, ומן המלנכוליה שקנתה אחיזה בנפשה. אולם, העצב נכח בחייה ובחיי בנה, והכתים את צחות חלבה – היא יודעת זאת, ולכן בצוואתה היא מבקשת ממנו לדבוק בטוהר כוונותיה הראשוניות. כפי שניתן היה להבחין בשירים שבהם פתחתי רשימה זו, אצל המשורר, בעקבות אמו, נוצרה מעין צמידות בין האושר לבין האומללות שעל סיפה הוא מתקיים. התיאור החותם את השיר 'לזִכרה' מהווה זיקוק של מורכבות זו – זֵכר האם עולה מתפלוּת הקפה, ולא מצחות החלב, אבל המתיקות נותרת.
אסיים רשימה זו בשיר הקצר 'כשהשמש מעריבה' (עמ' 56) שבעיני הוא היפה בספר, ועולות ממנו קבלה והשלמה מלאה עם האופן שבו לפותה לבלי הפרד תפלוּת החיים במתיקותם:
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרִיבָה
כְּטַוָּס מֶלַנְכּוֹלִי
יָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא
הַחְמָצָה אַחַת נִפְלָאָה

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi1/2/2015

תודה. גיא, תודה על הדברים שהעלית
אחפש את הספר. הקטעים אותם העלית משאירים טעם של עוד

dvora ashkenazidvora ashkenazi1/2/2015

אושר וכאב ואושר. ליאור, כשקראתי את שירו של עמיחי אותו הבאת לא יכולתי שלא להזכר במשפט הפותח של אני קרנינה/ טולסטוי
"כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה."

גיא פרלגיא פרל27/1/2015

ליאור יקרה, תודה גדולה על תגובה שהיא. העמקה של הפוסט, ומוסיפה עליו שאלות גדולות.
ממש תודה, גיא

ליאור גרנותליאור גרנות27/1/2015

דיוק הכאב וטשטוש האושר. גיא,
יפה כל כך כתבת ועושה חשק לקרא את הספר, לגעת (לרפרף?) באותה חמקמקות, שאולי היא היא הדבר עצמו, החמצה אחת נפלאה - איזה אוקסימורון נהדר. מעלה הרבה מחשבות: מה זאת ההחמצה ומה זאת ה"אמת"? מה זה החיים - כדברי הפתגם הידוע - כל מה שקרה בזמן שהיינו עסוקים בלתכנן משהו אחר (את החיים...)?
*
חושבת על השיר של עמיחי: "דיוק הכאב וטשטוש האושר" :
"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."
*
ואולי הדרך לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה היא לקרוא להם טַוָּס מלנכולי או החמצה נפלאה.
*
אני מביטה ברגע הזה באנשים שוחים, בתנועתם במים; חושבת: מי המאושר? האיש השוחה בצהרי יום חול או האיש שאומר לעצמו שהוא שוחה בצהרי יום חול? ואולי האשה שמביטה על האיש השוחה ושותה קפה? או אולי זאת שאומרת לעצמה שהיא שותה קפה ומביטה על האיש השוחה?
*
(וגם על עשר השנים ההן אני חושבת, האם הן החמצה או שאולי הן החיים עצמם או אולי הן האוקסימורון הנהדר הזה: החמצה נפלאה? - אבל זה כבר לשיחה אחרת כמובן...).

תודה.