פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רוצים שינוי???

רוצים שינוי???

רועי סמנה | 17/9/2014 | הרשמו כמנויים

מדוע אנשים פונים לטיפול? אחת התשובות הנפוצות וההגיוניות היא שאנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להשתנות, להשתפר. ועל זה היה אומר לאקאן: "פחחחחח".

ובהרחבה: לאקאן טוען שמטופלים לא באמת רוצים להשתנות. הסימפטומים שלהם מספקים להם, ובכן, סיפוק. אפילו הנאה. למה לעזאזל שירצו לוותר עליהם? בטי ג'וזף הקלייניאנית מכלילה פחות ומדברת על "קבוצה קטנה של מטופלים" שסובלים מנטייה להרס-עצמי, מהתמכרות סאדו-מזוכיסטית לחורבן וייאוש, מטופלים שתקיעותם אומנותם. אייגן מגדיל וכותב על רצון ש"עשוי למלא תפקיד הישרדותי, אבל לרוב הוא מותיר את החיים במצב המתנה... רצון ריק, המזין את קיומו שלו מבלי לתת לאדם שום דבר מזין כמעט" (עמ' 41), רצון "המתהדק סביב עצמו כאגרוף שאינו יכול להיפתח... והופך לחור שחור, דחוס ואפל יותר ככל שחולף הזמן" (עמ' 42).

בין אם מדובר בקבוצה גדולה ובין אם מדובר בקבוצה קטנה, המפגש עם מטופלים שעושה רושם שאין להם באמת עניין לזוז מאזור אי-הנוחות שלהם הוא מתסכל, אפילו מכאיב. הוא פוגע בפנטזיות ההצלה והאומניפוטנציה שלנו המטפלים, מזכיר לנו שהאנליזה היא אולי אינסופית אבל היכולות שלנו דווקא לא.

כאן אני חייב לסייג ולומר שעל אף שכבר מזמן למדתי שקשה אין רק בלחם, לגבי הקשר בין רצון ויכולת, לפחות בכל מה קשור בשינוי פנימי, נותרו בי ספקות. היכן עובר הגבול בין "לא יכול" ל"לא רוצה", אצלנו כמו גם אצל המטופל? ומה בכלל קודם למה- הרצון או היכולת? רק אלוהים (זה שסבתי הייתה נוהגת לומר שעוזר רק למי שעוזר לעצמו) יודע.

***
אנשים מגיעים לטיפול כי משהו מעקצץ או צורב או שורף להם. הם בוודאי רוצים הקלה, אבל לא בהכרח מוכנים להתאמץ עבורה. הגישה של חלקם לא שונה מזו של לקוח במוסך, שמצפה להשאיר את הרכב שלו ולחזור כשהמנוע מתוקן. יש שבורחים מהקליניקה מיד כשהם מרגישים תזוזה קטנה, רעד קל בכנף השבורה. אחרים נשארים לתקופות ארוכות, אבל משתמשים בטיפול כעלה תאנה המכסה על ערווה מצומקת של פסיביות וסטגנציה.

יש כמובן את אותם אמיצים שמעזים לקפוץ בלי מורא למים העמוקים של השינוי ולהסתחרר בתוכם, וכשהמערבולות שוככות ניתן לראות, לעיתים קרובות, שמתוך הכאוס צמחו דברים מדהימים. אך אצל רבים וטובים ישנו פחד עז לטלטל את הסירה, אפילו אם זו הדרך היחידה למשות אותה מהביצה הטובענית בה היא שקועה. ישנו חשש עצום להעיר כלבים ישנים, אפילו אם הם רתומים למזחלת היחידה שיכולה להוציאם מהשממה הקפואה. כי, בינינו, מי יכול להבטיח משהו בחיים האלה? והשטן שאתה מכיר ומחזיק חזק ביד עדיף אולי משני מלאכים על העץ.

***
שינוי דורש התמסרות. לפעמים כדי לגייס את הנכונות הזו להתמסר דרושות שנים של מפגשים חוזרים ונשנים בין הראש לקיר, חזרה כפייתית על אותה טעות רק כדי להבין אותה טוב יותר. אבל הנכונות הזו דורשת דבר בסיסי נוסף: דמיון. היכולת לדמיין אפשרות אחרת, חלופית, היפותטית ככל שתהיה, היא הכרחית. על מצע הדמיון יכולה להתפתח בהמשך אמונה. אבל מה עושים כשאין כזה בנמצא?

לאקאן מאמין, בניגוד לביון, שהמטופלים זקוקים לתשוקה שלנו. הם זקוקים לה משום שאצלם היא אבדה. אם אנחנו לא נשתוקק לשינוי בשבילם, אם אנחנו לא נילחם על נפשם, יתכן שהקרב חתום מראש. אן אלווארז מדגימה השקפה דומה כשהיא מדברת על "פונקציית ההשבה"- עמדה טיפולית אקטיבית, עיקשת, שלא מוותרת על האמונה באפשרות של המטופל להתפתח. בעצם, אנחנו נקראים להבנתי על-ידי לאקאן ואלווארז להוות "דמיון מסייע" (auxiliary imagination) ולהחזיק את העתיד, את התקווה, את החלום עבור המטופל, לפחות עד שיהיה מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו.

***
אסיים בברכת "שיפה ושונה (!) תהא השנה" אשר מתחילה לה בקרוב.



לקריאה נוספת-

אלווארז, א. (2005). נוכחות חיה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2005.

אייגן, מ. (2014). קשרים חבולים. ירושלים: כרמל.

Bion, W.R. (1967). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2, 271-280

Fink, B. (1999). A clinical introduction to lacanian psychoanalysis: Theory and technique. Cambridge: Harvard University Press

Joseph, B. (1982). Addiction to Near-Death. Int. J. Psycho-Anal., 63, 449-456

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה22/10/2014

תודה למגיבים והערה קטנה. ראשית, תודה רבה לכל המגיבים- אתם הרוח החיה במפרשי הבלוג הזה.
לגבי ההערה של ליליאנה- אני איני מומחה בתורת לאקאן ולא מתיימר להיות כזה. הדברים שכתבתי הם ציטוט די מדויק של ברוס פינק, שדווקא כן מתיימר להיות מומחה בנושא, ולאור העובדה שפרסם שישה ספרים על פסיכואנליזה לאקאניאנית וערך שלושה אחרים כנראה שגם בצדק.

שוב תודה לכל מי שהגיב וכמובן גם למי שקרא, נתראה בפוסט הבא.

רועי

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון23/9/2014

פוסט יפה ואמיתי. ומסכימה עם הראיה שלפעמים המטפל צריך ״להחזיק״ את התקווה עבור המטופל.

דניאל רוזנטלדניאל רוזנטל21/9/2014

הדמיון המסייע ביצירת התיקווה. שלום רועי וגם לעדי,
נהנתי לקרוא את הדברים שלך (עם הרבה הזדהות) וגם את התגובה של עדי.
עדיין לא הספקתי לקראו את הדברים של אלווארז ולאקאן, אבל בעבודה שלי, בדמיון מודרך יהודי, אני עוסק הרבה בסיוע למטופל בבניית התקווה שלו. הייתי שמח לשמוע עוד על auxiliary imagination.
לא ברור לי מה זה "להחזיק את העתיד, את התקווה... עד שיהיה מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו."
אבל מה שאצלנו עושים זה לחזק את העתיד ואת התקווה,של המטופל ומסייעים לו בבניית התקווה שלו!"
אם הנושא מעניין אותכם (בניית תקווה בטיפול היהודי) אני מצרף כאן קישור להרצאה שלי בנושא, לתת קצת מהטעם של הגישה היהודית לתחום התקווה. (החצי הראשון קצת מייבש אתם מוזמנים לדלג עליו - הייתי מאוד מאוד עייף).
https://www.youtube.com/watch?v=fbM4M3HPHzI
אני מקווה שאף אחד לא יפרש את הקישור להרצאה כאקט שיווקי או משהוא בסגנון - המטרה שלי היא רק לשתף עמיתים למקצוע העוסקים בתחום התקווה והקושי ביצירה שלה בחלל הטיפולי.
(למרות שההרצאה במקור כן נבנתה כחלק מסדרת הרצאות הסבר על מסלול הלימודים שלנו - לכתחילה שלפתי אותה החוצה כדי שלא יהיו לה הסממנים השיווקיים)
אם תרצו גם את התירגול של יצירת התקווה אתם מוזמנים ליצור איתי קשר באימייל
מקווה שהדברים יהיו לתועלת
להתראות דניאל

ליליאנה זינגרליליאנה זינגר21/9/2014

לקרוא את לאקאן בזהירות. מה שלאקאן טוען הוא לא שהמטופלים זקוקים לתשוקה שלנו שתחזיק עבורם חלום שהרי ברור מי חולם אותו. "האיווי של האנליטיקאי" כפי שלאקאן מגדיר אותו הוא אופק שאליו מתכווננת הפעולה האנליטית: הפקת אצל האנליזנט את הייחודי הבלעדי לו והמכריע את עמדתו מול האחר, האהבה וההתענגות. "ההבדל המוחלט" הוא המינוח הלאקאנייני לכוון האיווי של האנליטיקאי, וזה נבדל כליל מאובייקט של כל תשוקה מסייעת שמטפל נושא. איווי האנליטיקאי לא בא להשלים לתקן או להתלות תשוקה שאבדה אצל מטופל ולא מתכוונת לכפות עליו דבר. לא מומלץ לאנליטיקאי שירצה לעצב את המטופל על פי תשוקתו שלו, קל וחומר "להלחם על נפשו". וכן, למרבה הצער יש קרבות שחתומים מראש, אין לאנליטיקאי שאיפה למעמד של מושיע. על כך התריע פרויד כבר ב-1932 סביב התגובה התרפויטית השלילית.

צביאל רופאצביאל רופא18/9/2014

המטפל: "צביאל, האם אתה רוצה להיות דומה להיטלר?". רועי יקר, האם באמת אתה סבור ששינוי תלוי ברצונו של המטופל להשתנות?

האם לדעתך החוויות הטיפוליות, שהמטפלים יוזמים וכופים על המטופלים לעיתים לא רחוקות בחדרי טיפול, אינן משפיעות וגורמות שינויים משמעותיים גם למטופלים שלא מעוניינים להשתנות?

האם בכלל מישהו ביקום מסוגל להיות חסין מפני שינויים רק כיוון שאינו רוצה בשינוי? האם כאשר מכבש עולה על רגלך, האם רצונך שלא יעשה בך שינוי הוא בכלל רלוונטי?

אם עמדת בפני מכשולים - כגון במשימה הראשונה/ או השנייה של קרנברג - האם רצונך או אי רצונך בשינוי משחק תפקיד כלשהו? תמהני.


עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח17/9/2014

דמיון מסייע בשפות טיפול גופניות?. היי רועי,
תודה על המחשבות המעניינות והמאפשרות שינוי.
המושג 'דמיון מסייע' לקח אותי לשימוש בדמיון בטכניקות טיפוליות המערבות את הגוף.
למשל, בהתמקדות, כשעובדים עם תחושות מורגשות, אחת מהשאלות שאפשר להפנות לעצמנו ולמטופלים היא- "אם הכל היה אפשרי, מה היה קורה?". זו שאלה רדיקלית, שמביאה למודעות הנפשית-גופנית אפשרויות חדשות בדמיון. היכולת להחזיק בדמיון אפשרות חדשה מהמציאות הקיימת, תסייע ביצירת שינוי כלשהו, קטן ככל שיהיה, כך שיתאפשר הצעד הבא.
ב-SE מתייחסים למשאבי הדמיון (ובמיוחד לדמיון חוויות מתקנות) כבעלי יכולת לעורר את מערבולת ההחלמה בגוף, מאחר והאמיגדלה, שאינה מבחינה בין מצבים ממשיים לבין מצבים דמיוניים, תפרש את המצב המדומיין כבטוח.
כך המטופל, לומד מבפנים דרך גופו והיכולת להחזיק אופציות נוספות בדמיון אודות פונקציית ההשבה.
עדי

מרונה לורברבלטמרונה לורברבלט17/9/2014

יפה ונועז. השנינות וההומור לא מסתירים את הנקודות החשובות. כיף לקרוא. שנה טובה.