לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
לא עוצר באדום

לא עוצר באדום

עמית פכלר | 25/12/2010 | הרשמו כמנויים

אודי ממהר להגיע לפגישה משולשת עם גדעון וטל. פגישה שגרתית לכאורה – כל יום א', פעם בשבועיים, שעה וחצי במשרד של גדעון, עם קפה טו גו על חשבון המשרד ושוקולד בלגי, אבל שני דברים בקשר לפגישה מטרידים את אודי: הראשון, בסוף החודש צפוי גדעון להכריז מי מבין שני הסגנים, אודי או טל, יקבל לניהולו את התקציב לפרויקט החדש; הדבר השני הוא שמלבד הכסא של גדעון, יש כסא נוסף במשרדו שהוא נוח ומהודר במיוחד. הכסא השלישי רגיל, 'פושטי'. אודי נחוש להקדים את טל ולתפוס את הכסא ה'שווה'. מבחינת הקידום אין משמעות למי יישב באיזה כסא, אבל אודי חייב, פשוט חייב, להתיישב בו לפני שטל ייכנס. הקומפורטC5 מהליסינג – כזאת יש גם לטל – עושה את העבודה, בסך הכל. אמנם, לא להקרוס 182 כח סוס ביבוא אישי כמו של גדעון, אבל בכל זאת. בכניסה לאיילון דרום זוחלת לפניו גטס. אודי מצמצם מרחק. דרך השמשה האחורית של הגטס רואה אודי שזאת נהגת, אלא מה. מבט קצר למראה ואודי עוקף אותה בלי מאמץ, נהמת המנוע מבשרת לו שהתמרון מוצלח. תוך כדי עקיפה הוא מבחין בפרופיל שלה – שער קצר כהה, מזכירה קצת את אופירה מהרכש שקיבלה בשנה שעברה את כל הבונוס שהגיע לו, לאודי. מאחורי הגב שלו שכנעה את מחלקת הכספים שהיא אחראית לצמיחה. אודי שקל אז להתפטר, בסוף ירד מזה. עכשיו הוא נוסע לפני הגטס, ומאט קצת בכוונה, מה יש? עכשיו את רואה מה זה לזחול באיילון. שתשמור מרחק. טוב, די עם השטויות, צריך להספיק לכבוש את הכסא לפני טל. משתלב ביציאה לעזריאלי-השלום, מנער בדרך איזה אידיוט בהאמר – בשביל מה קנית האמר, לסוואנות של הקריה? – היעד קרוב מתמיד. עוד שלושה רמזורים בינו לבין המשרד. השאיר את המטומטמת בגטס הרחק מאחוריו. תמונה מבזיקה במוחו – נועה והוא יושבים עם הילדים בפיצה ומודיעים להם ש"אבא ואמא החליטו להיפרד". "החליטו"! אמא שלכם התחרפנה, הכירה מישהו בוויפאסנה והמשיכה להתכתב אתו בפייסבוק, היא חיה בשקר כל השנים האלה, לא יכולה יותר לזייף, מרגישה שבזבזה את החיים על חלום בורגני... "החליטו"! הרסת לי את החיים, משוגעת! הרמזור בפניה שמאלה מהבהב בירוק, שלוש מכוניות לפניו. לא זה מה שיעצור אותו עכשיו, אודי מאיץ, נצמד ללנטיס שלפניו שעוברת בצהוב, בעצם אדום, הנה הפניה הושלמה, מה זה, פאק! ניידת תנועה ושוטר מסמן לו לעמוד בצד בנפנופים קצובים, כמו שחקן טניס שחובט פורהנד שוב ושוב על כדור חזק שנשלח לעומתו.


- פרסומת -

*

מה משותף לעברות התנועה הבאות – נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה לא חוקית, חציית קו הפרדה, אי-ציות לתמרור עצור, חניה בחניית נכה (כשהנהג אינו נכה), נסיעה באור אדום (כמו אודי)? תשובה: כולן יכולות לנבוע מהסיבה המוצהרת הבאה: "מיהרתי". עכשיו באה השאלה הקשה: מדוע בני אדם ממהרים? התשובה 'כדי להגיע בזמן' איננה מוסיפה דבר. כמו ששרה ריטה באלבומה הראשון ("עבד של הזמן", מלים: ריטה): "אני עוקפת מימין כמו שכולם עושים / אצל כולם אצים-רצים אותם המחוגים". בני אדם ממהרים מפני שהזמן הוא משאב מוגבל. כדי להבין זאת לעומק נרתום לעזרתנו את הפילוסופיה (והפסיכותרפיה) האקזיסטנציאליסטית (ובפינת הניים-דרופינג – סרן קירקגור, ז'אן פול סרטר, אלבר קאמי, רולו מיי, ארוין יאלום, קרלו שטרנגר): על קצה המזלג, האדם חי בצל ידיעת מותו-שלו. אבל ידיעה זו מוכחשת רוב הזמן – מי יכול לשאת את נוכחותו של מוות בחיים? אירועים שונים, מהסוג המבאס, מזכירים לנו את המוות: פיטורין; גירושים. מול אלה, אנחנו מגייסים מנגנונים לנצח את המוות, חוצים את קו ההפרדה הרצוף המסמל את קו הסיום של חיינו. כאילו אנחנו במירוץ נגד מלאך המוות. במילים אחרות, כשהאיום של המוות קרוב, אחת הדרכים להתמודדות היא 'לעקוף' אותו על ידי עקיפת חוקים, חציית גבולות, קריאת תיגר על מחסומים.

בחזרה לאודי. עולמו חרב עליו. אשתו עוזבת לטובת גבר אחר – זה איום כבד מנשוא לפעמים, ומציין מוות של האהבה, של הקשר, של העולם כפי שאודי למד להכירו. מול אימת-מוות זאת – אשר איננה מנוסחת ואיננה מודעת לאודי כמובן – מפעיל אודי מנגנוני תחרות: השאלה, מי יישב בכיסא הנוח ומי ינצח בקרב על לבו של הבוס, הופכת להיות גורלית, של חיים ומוות; ותוך כדי כך, הוא עובר באור אדום, כלומר, 'מבטל' את הגבול שאמור לעצור אותו. "שטויות", אומר/ת בתגובה הקורא/ת הסביר/ה, "אני מכיר/ה אנשים שמצפצפים/ות (טוב, הבנו...) על כל חוקי התנועה ואין להם שום סיבה שקשורה למוות. פשוט ממהרים. בכלל, אתם הפסיכולוגים נורא אוהבים לחפור".

טוב, גם אודי לא רואה מה הוביל אותו לעבור באור אדום, מלבד הפגישה הדחופה עם הבוס.

מופשט? מאד! מופרך? תחשבו לבד.

נהיגה בטוחה.

הטור מבוסס על כתבה שהתפרסמה באתר מגזין הרכב "הגה / מוטוקאר" בתאריך 9.11.2010 (ועוררה כמה תגובות משעשעות למדי...) בכתובת

http://motocar.ifeel.co...e/12975.aspx

נ. ב. (נזכרתי באסוציאציה)

1. שמתם לב שגולגולות חזרו לאופנה ומעטרות כל בגד ופריט לבוש מגיל אפס?

2. לגבי חניה בחניית נכים: מי שעושה זאת ואינו בעל תו-נכה, אומר למעשה – מבחינה דינמית ו-'חופרת', כמובן – שהוא עצמו נכה, פשוט לא רואים את זה כלפי חוץ.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: שונות, גירושים, פסיכואנליזה, פרידה וסיום, סטינג וגבולות, מוות
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
תמר סרנת
תמר סרנת
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה
דורית כנען
דורית כנען
פסיכולוגית
רמת הגולן, צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה
ד"ר אינס צור
ד"ר אינס צור
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רותי בצר עשת
רותי בצר עשת
פסיכולוג/ית
תל אביב והסביבה
ד"ר נאווה צביאלי (רפופורט)
ד"ר נאווה צביאלי (רפופורט)
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של עמית פכלר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע9/1/2011

תחרות-דרך שגוייה להשיג תחושת שייכות עינת גבע, מכון אדלר. סגנון חיים של אדם ש" לא עוצר באדום" מבטא איום (נפשי) על אחד מתנאי השייכות שלו.
רווחתו של אדם מאויים מתערערת, אדם מאויים פועל מכורח ההשרדות.
אודי מהסיפור שלנו הוא כאמור, אדם תחרותי.
ערכו של אדם תחרותי תלוי באחרים.
התחרות היא סוג של פיצוי על תחושת נחיתות. מצביעה על רצון להתגבר.
אלא שבמקרה דנן האיש הפסיק לראות את האחרים. כל כולו עסוק בעצמו בהפגת כאבו העצמי.
אודי שלנו צריך לעצור ולחשוב. מה מניע אותו?
האם ומה המחיר שהוא משלם?
האם הוא רוצה לעשות שינוי שייטיב עימו?
כניסה לתהליך של מודעות עשויה לעזור לאודי למצוא דרכים נוספות להרגיש תחושת שייכות, להיות מוערך וחשוב ולהתקדם.
ו... תודה לך עמית על העלאת סוגייה שפתחה פתח למחשבה....
להשתמע, עינת גבע, מדריכה בכירה במכון אדלר.


מיכל ריכרדסוןמיכל ריכרדסון28/12/2010

מרתק!!!. נראה גם שלפעמים מתעורר הילד שבתוך האנשים, ואם "שוברים להם את הכלים" או "את החוקים", כמו בגירושים, הם מרגישים צורך לשבור כמה כאלה בעצמם.

רוני כהןרוני כהן27/12/2010

ההנאה שבאיטיות. זה ספר של מילן קונדרה שמתחיל בתיאור מקביל, אלא שהמספר הוא הנהג הנעקף:
"אני נוהג, ובמראה שלפני אני מתבונן במכונית שמאחורי . האור הקטן משמאל מהבהב והמכונית כולה משדרת גלים של קוצר רוח. הנהג ממתין להזדמנות כדי לעקוף אותי (..)
ורה, אשתי, אומרת לי: "כל חמישים דקות מת אדם בכבישים בצרפת. תראה אותם, את כל המשוגעים האלה שנוסעים סביבנו. אלה אותם אנשים שיודעים יפה מאוד להיזהר כשהם רואים שודדים מתנפלים על אשה זקנה ברחוב. איך זה שליד ההגה אינם פוחדים?"
מה להשיב? אולי לומר כך: האיש הרוכן על אופנועו יכול להתרכז אך ורק בשניה העכשווית של מעופו: הוא נתלה בשבריר זמן קטוע מן העבר ומן העתיד: הוא מחוץ לזמן: במילים אחרות, הוא במצב של אקסטזה: במצב זה אין הוא יודע דבר על גילו, על אשתו, על ילדיו, על בעיותיו, ולכן אינו מפחד, שהרי הפחד מקורו בעתיד, ומי שמשוחרר מן העתיד אין לו ממה שיחשוש. המהירות היא צורה של אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה"

כיוונת לדעת גדולים (:

purr rpurr r26/12/2010

אהבתי את התיאור. הוא מרגיש אמיתי ומדוייק. לדעתי בנוסף לעניין של 'למהר ולהספיק', יש בסיפור גם מוטיב בולט נוסף והוא הפחד להימצא בעמדת נחיתות:
מדאיג את אודי שטל יזכה בתפקיד ואילו הוא יהפוך בעיני כולם ללוזר שהפסיד אותו.
הוא חייב להספיק לשבת על הכסא הטוב בעיקר כי הוא לא רוצה לשבת במהלך פגישה שלמה עם ידיעה מנקרת שטל וגדעון מסתכלים עליו כמסכן שצריך לשבת בכסא הפחות נוח.
העקיפה שלו את הגטס היא גם נקמה בנהגת האיטית וגם באופירה. את שתיהן הוא ממזג ל"דמות שהזיקה לו בזדון ובכך השפילה אותו" והעקיפה מאפשרת לו היפוך תפקידים, במהלכו הצד השני מקבל את תפקידו כקורבן, ואילו הוא מתנקה ממנו.
הגניבה של הרמזור מתרחשת בעיקר לאור הידיעה שמכונית אחת לפניו מספיקה לעבור בזמן - קשה לו להרגיש כמסכן שהתור נחתך בדיוק לפניו.

כל הדברים האלו באים בקונטרסט מקסים לידיעה על הגירושים שלו מאשתו. כי הוא היה יכול לראות גם את הבחירה שלה בגבר אחר כהשפלה שלו, כדריכה עליו. אבל במקרה הזה הוא יכול להכיר, לפחות ברגעים מסויימים, שהתמונה מתרחבת מעבר לאינטרקציה של דורס-קורבן: היו לאישתו סיבות שלא קשורות בכלל אליו, אלא אליה. הוא אומנם לא מכיר בסיבות הללו כלגיטימיות/הגיוניות (הוא מייחס אותן לכך שהיא 'משוגעת'), אבל הוא לפחות מכיר בהן.
אם הייתי צריכה להמר הייתי מנחשת שביחס לגירושים הוא ירגיש כעס, תסכול ועצב, אבל פחות דחף לנקמה מאשר ביחס לאירועים אחרים בחיים שלו.

דים סאםדים סאם26/12/2010

התנהגותו של אודי. הזכירה לי התנהגות של עובד אמדוקס אחד (או שאולי היה זה מטריקס, למה ללכלך בלי להיות בטוחים?), שעקף אותי מימין באיילון ואז מלפניי, האט לי, ככה, ללמדני לקח. ואני אפילו לא עובדת איתו ברכש...

טוב, המשכנו הלאה, לפחות אני עוד פה :)

מה שמעניין זה שאתה אומר שתחת ידיעת המוות אנחנו פועלים בניגוד לאינסטינקט להישמר לנפשותינו ודווקא מותחים יותר את החבל ובודקים את גבולות התעוזה והסיכון, ומראים לו שאנחנו מצליחים להישאר בחיים למרות שהוא חג מעלינו כנשר מורעב. בוחרים בפייט מול מלאך המוות. מעניין, לא בטוחה שקיבלתי את ההסבר הזה לכל ההתנהגויות המתגרות במוות, לדעתי יש פה גם מרכיב אישיותי (ואולי גם תעסוקתי, כל ההייטקיסטים עם הליסינג שלהם שמנסים להחזיר חזרה את 6 השעות הממוצעות שהם עובדים יותר מכולנו).

בכל אופן, כרגיל, היה כיף לקרוא :) שבוע טוב ושניסע לאט!


mor amormor amor26/12/2010

בספרו של ד"ר חיים שפירא,. "הדברים החשובים באמת", יש התייחסות רחבה ומעניינת לנושא של הזמן, מהיבטים שונים.
אחד הרעיונות שזכור לי מהספר, מתקשר למה שפרו' רוזנהיים כתב על הפתגם החז"לי "אין אבידה כאבידת הזמן" (באחד מספריו). מחד, זמן הוא באמת נכס חשוב וראוי לנצלו בחכמה כי זמן אבוד א"א להשיב. מאידך, לחשוב כל הזמן על סופיותו, מקשה מאוד לנהל חיים נורמטיביים ולכן הפרט יעדיף להדחיק או אף להכחיש את העניין הזה. הפתרון האידיאלי הוא להזכיר לנו *מדי פעם* שהזמן שלנו הוא סופי וכך לנצלו בחכמה (רוזנהיים משתמש במילה "לבזבז", וד"ר חיים שפירא היה חולק עליו, מאחר שלדידו הזמן מתבזבז גם כך) ואכן כפי שכתבת, אנחנו חיים בצל ידיעת המוות והיא מוכחשת רוב הזמן. דוד המלך ביקש בהתחלה מאלוהים שיאמר לו מתי הוא אמור למות, אבל ה' הסכים לגלות לו שזה רק יהיה ביום שבת. ועל כך דוד הודה לו לאחר מכן.

תודה על הפוסט. היה תענוג לקרוא ש'חבל על הזמן';-)

גיל סלוביקגיל סלוביק26/12/2010

מצטער, אבל.... אני נורא ממהר לאנשהו. לא חשוב לאן. אין לי זמן לקרוא, למרות שהייתי מת לעשות זאת. אופס. כתבתי "מת"?