פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שאלות שהחיים מורכבים מהן

שאלות שהחיים מורכבים מהן

נורית ענבר-וייס | 27/8/2014 | הרשמו כמנויים

תגידי, מה לדעתך כדאי לי -

להקשיב לראש או ללב?
להקשיב ללב המשתוקק או לבטן שמתהפכת?
זהירות או אומץ? לשמור על עצמי או לקחת סיכון?
לחתור לשנות את המצב או להשלים אתו?
לשאוף להשתנות או ללמוד לקבל את עצמי?
לחפש סביבה שטובה לי או חופש פנימי מול השפעות הסביבה?
לדבר בכנות או מתוך שיקול דעת?
להיות אופטימי/ת או מציאותי/ת ומפוכח/ת?
לדאוג לעצמי או לחשוב על אחרים?
לכבד את ההורים או לבחור בדרך משלי?
להמשיך לחפש זוגיות או לפתח את היכולת להרגיש שלמ/ה גם בלעדיה?
לתמוך בילדים הבוגרים או לעודד אותם לעצמאות?
לטפל בהורים המזדקנים או להתעקש שהצרכים שלי חשובים גם עכשיו?
להתאבל או להמשיך לחיות?

שאלות כאלה, על אינספור הווריאציות שלהן, עולות תכופות בשעה הטיפולית. הן משקפות רצון מובן ומעורר הזדהות לכללי החלטה פשוטים וברורים, למפה אחת שתאפשר לפענח כל סיטואציה ולדעת איך לנהוג בה, לשחרור ממועקתם של קונפליקטים פנימיים, היסוסים וספקות.
ולעתים הן משקפות בלא יודעין גם הנחה שהמציאות פשוטה, עקיבה ונטולת סתירות פנימיות, ומתקיים בה מין "משחק סכום אפס" בין כוחות שונים, כך שהאחד בא בהכרח על חשבון האחר.

מול שאלות כאלה מתעורר בי בדרך כלל דחף להעמיד בסימן שאלה את עצם השאלה, כלומר, את ההנחות המובלעות שבבסיסה. הרי המציאות החיצונית והפנימית כאחת, דווקא מורכבת להפליא ורווּיית סתירות ופרדוקסים. תמיד מתקיימות בה יותר אפשרויות ממה שנראה תחילה לעין.

כך שאם אני נשאלת שאלה כזו, לעתים קרובות התשובה שלי היא - גם וגם. אפשרויות הפעולה לא בהכרח מוציאות זו את זו. אפשר ורצוי להקשיב בתשומת לב לכל הקולות שגועשים (או לוחשים) בתוכנו לפני קבלת החלטה. אפשר לקבל את עצמנו ועם זאת לשאוף להשתנות. להשלים עם המצב הנוכחי ובה בעת לנסות לחולל בו שינוי. לחתור למצוא מענה לרצונות וצרכים הנראים מנוגדים זה לזה.

לא רק שאפשר - לרוב זו העמדה המועילה יותר, שמשקפת אל-נכון את מורכבותה של המציאות ולוקחת אותה בחשבון. אך יישומה דורש יכולת להכיל מורכבות, על חוסר הנוחות והחרדה שהיא מעוררת, ונכונות לשאול את עצמי בכל סיטואציה מחדש איך נכון לנהוג כרגע (ולפעמים: מה הרע במיעוטו) - ללא פתרונות מוכנים מראש. עמדה כזו תובעת ומפתחת ראייה מציאותית, אורך רוח, גמישות ויצירתיות מחשבתית.

ביוגה יש עיקרון בסיסי החוזר בהנחיות לתנוחות רבות. בתנוחה כלב מביט למטה, לדוגמה, האגן עולה כלפי מעלה ואחורנית, והעקבים יורדים כבדים כלפי המזרן. קל יחסית לעשות אחד מהשניים: אגן למעלה או עקבים למטה. להתרכז באחד ולאבד את האחר. אבל אז מחמיצים את העיקר, שהוא המתיחה הבריאה, הממריצה והמחייה שנוצרת כאשר מנסים לעשות את שני הדברים בו זמנית. אני חושבת שמשהו דומה קורה לנפש כאשר מתַרגלים את עמדת ה"גם וגם" בחיי היומיום.

רעיונות אלה מביאים אותי אל ימי המלחמה. ימים קשים, אין צורך לומר, שגבו מחירים כבדים ולעתים איומים מאנשים רבים כל כך. אישה בשם נעה לוצקי פרסמה לפני כחודש בפייסבוק את הטקסט הבא (שאפשר לקרוא בין שורותיו גם את הלכי הרוח שאליהם הוא מגיב):
"הבהרה: זה שאני חושבת על החיילים, לא אומר שאני לא חושבת על הילדים, זה שאני חושבת על הילדים, לא אומר שאני לא חושבת על תושבי שדרות, זה שאני חושבת על תושבי שדרות, לא אומר שאני לא נחרדת מההסתה של הימין, זה שאני נחרדת מההסתה של הימין, לא אומר שאני לא מתנגדת לחמאס, זה שאני מתנגדת לחמאס לא אומר שאני לא כואבת נורא על התושבים העזתיים החפים מפשע, זה שאני כואבת נורא על התושבים החפים מפשע בעזה לא אומר שאני לא נחנקת מהמחשבה על התושבים החפים מפשע בישראל.
זה רק אומר שכואב לי מכל כיוון. כואב שבלתי נסבל.
זה רק אומר שמשהו חייב להשתנות. הכל כדי שמפלצת המלחמה הזאת תגווע ברעב.
(וזה שאני מיואשת לא אומר שאני לא מכריחה את עצמי בכוח להאמין)."

באופן אישי, הטקסט של נעה לוצקי מעורר בי הזדהות, לצד רצון עז להקהות את הכאב, להתנתק, לבחור צד בקונפליקט שבתוכי או לפחות להרשות לעצמי הפוגה מן האמפתיה המייסרת לאסונם של החפים מפשע בשני הצדדים (שממילא הרי לא מועילה לאיש, איך אדע אם אין זו סתם צדקנות המשרתת את הצורך שלי להרגיש מוסרית בלי לשלם על כך מחיר ממשי?). למרות כל זאת, אני מאמינה שעלי לנסות לדעת את האמת הרגשית המורכבת שלי על המכאוב הכרוך בה, לפגוש אותה כמיטב יכולתי בלי להתפתות לברוח, ולקוות שמתוך כך יצמחו גם עמדה נכונה ופעולה נכונה.

*
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיך לִשׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד.

[...]

(יהודה עמיחי, "אדם בחייו")


עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

העניין שלי בתהליכי צמיחה נפשית והתמודדות עם טראומה ואבדן מוביל אותי בזמן האחרון לחיפוש אחר טקסטים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאת בר זהרליאת בר זהר2/9/2014

מאוד יפה [ל"ת].

ורד רפאליורד רפאלי31/8/2014

תודה. תודה, נורית. נגעת במורכבות כל כך יפה וכל כך מדויק. אהבתי מאד את המטאפורה של "כלב מביט למעלה". ממש אפשר להרגיש את זה בגוף... ורד