פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חייבים אבא? (בעקבות נברסקה).

חייבים אבא? (בעקבות "נברסקה").

daniel becker | 28/2/2014 | הרשמו כמנויים


ה"משפחה חדשה" מאתגרת את המבנה המסורתי של אם, אב ילד ובעיקר מוותרת על האב. בעתות משבר כלכלי האב הופך להיות עוד פה להאכיל אשר ספק אם קיומו בתוך המשפחה "משתלם". הפופולריות של המושג ה"אב הנעדר" הולכת וגואה ולא כביטוי למצב הקונקרטי של היעדרותו של האב אלא כדרישה למילוי תפקידים שלא נחשבו אבהיים עד עכשיו על ידי רוב הגברים. כל זה מעלה את השאלה המאתגרת, האם יש צורך באב בכלל?. בעבר הלא רחוק, לפני כ30 שנה, זוכר שנשאלה השאלה בהדרכה בפסיכותרפיה והתשובה החד משמעית (לפחות בעיני) הייתה שאין ממש צורך באב כדמות להזדהות ולגיבוש הזהות, כי לאם של משפחה חד הורית או במסגרת זוגיות של שתי נשים יש בייצוגים הפנימיים שלה דמות של גבר-אב שאליה יתייחס הילד בהתפתחות יחסיו האובייאקטלים. תשובה מתוחכמת ללא ספק, רק שהספק בכל זאת התחיל לכרסם בי לאחרונה כאשר שאלתי את עצמי מה המשמעות של כמה דורות של משפחה חדשה שלא יהיה בה דמות של אב. האם האב יהיה דמות של מיתוס ארכיטיפי, משהו מהתודעה הקולקטיבית שאליה יתייחס הילד או שאנו צפויים לגלות את העובדה המביכה (לפחות בשבילי) שאין צורך בדמות אב!.
מחשבות אלו התחזקו לאחר הצפייה בסרט "נברסקה" שעלה על המסכים לאחרונה. זהו סרט בעל משמעות מיתית כי לא ניתן מבחינתי לקבוע איפה ומתי הוא מתרחש. הסרט מוקרן בשחור לבן, מה שלא מאפשר להבין אם הוא מתרחש בעת המיתון הגדול בשנות השלושים או אחרי משבר הנדל"ן והאבטלה ב2008 או מתי שהוא בתקופה של מיתון ואבטלה בעבר הרחוק (אירלנד במאה ה19?). באותה מידה עבורי מקומות כמו לינקולן -נברסקה או בילינגס - מונטנה (או מינסוטה?) הם חסרי כל ממשות ואינם שונים משמות של מקומות כמו טבס מחוזותיו של אדיפוס או טרויה עירה של הלנה. מדובר בהתרחשויות שהם על זמניות ומעבר לתרבות ספציפית.
הסרט מתאר אב קשיש בעיצומו של תהליך דמנטי שלעתים הוא צלול ומשכנע ולעתים הוא מבולבל ומגחיך עצמו. האב משוכנע שזכה במיליון דולאר ושעליו לגשת לעיירה נידחת מרחק מאות מילין ממקום מגוריו ושם יוענק לו הפרס. כל ניסיונותיהם של אשתו ושני בניו לשכנעו שמדובר במעשה הונאה נפוץ נתקלים בעקשנותו. האיש כבר לא רשאי לנהוג שנים ואשתו לא מסכימה להסיעו ומספר פעמים אף פותח במסע לקבלת הפרס רגלית עד שמוחזר על ידי הרשויות שרואות קשיש מוזנח הולך בצד הכביש. "העדרותו" של האב בהיותו דמנטי אינה אלא המשך להיעדרותו בתור אבא אלכוהוליסט, מתנכר שעסוק בעצמו. בנו הצעיר מצוי במשבר זוגי קשה בשל חוסר יכולתו לאינטימיות ומחוייבות. הבן נעתר לבקשת אביו ויוצא אתו לדרך. המעשה אינו נובע לכאורה מאהבת אביו אלא מהעדר דרך ומטרה משל עצמו. כך הם יוצאים לדרך בגרסה מודרנית של אדיפוס, קשיש מתקשה לראות את המציאות מבעד לערפילי השיטיון ובנו המנחה אותו והוא רחוק מלהיות אנטיגונה המנחה את אדיפוס העיוור בשל העדר מערכת ערכית ועמוד שדרה משל עצמו.
כמו במסע של גיבור שסוקר את חייו (ראה "תותי בר" של ברגמן או "לפרק את הארי " של וודי אלן) הקשיש ובנו המנחה נעצרים בעיירה בה התגורר פעם האב. המשפחה הרחבה מתכנסת לרגל ביקורו ובסצנה מדהימה מתכנסים בחדר אחד ששת אחים של הקשיש, שני בניו ושני בניו של האח המארח. עשרה גברים יושבים בחדר, כולם מובטלים, מי בשל גילם ומי בשל ה"מצב", כולם עילגים וחדלי אישיים באותה מידה ועיניהם נשואות לאירוע ספורטיבי בטלוויזיה, לעתים מחליפים ביניהם כמה מילים על מנת להשוות את ההישגים שלהם בכיסוי המרחק בין עירם לבין טקסס, נושא שחוזרים אליו בצורה סטריאוטיפית כאילו סוג של דמנציה מוקדמת. הגברים הם עקרים גם אם יש להם צאצאים, אין בהם תשוקה, פרט לכסף וכוח. רק אישה אחת יושבת איתם, אשתו של האח המארח. היחידה החיונית בחדר, היחידה שמגלה חמלה, שקשובה לזולת ולמרות שהסרט הוא בשחור לבן האישה היא היחידה ב"צבע". גם הגברים האחרים של העיירה שמתכנסים בבר המקומי מפגינים כוחניות, תחרותיות, עילגות, התנשאות, אך אין בהם חיים. אם הסרט היה נעשה על ידי במאית היינו אומרים שהיא שונאת גברים. בסופו של דבר הסרט נכתב ובויים על ידי אלככסנדר פיין אשר עשה סרטים אחרים שאינם מחמיאים לגבריות כגון "דרכים צדדיות" בהם מראה את הקושי של גברים למחוייבות, "אודות שמידט" על חוסר המסוגלות של גברים להיות הורה מתפקד , או ה"יורשים" על גבר שמצליח להיות הורה מתפקד, אך משתקף מתוך הסרט שזה סוג של נס. לא אנסה להתדיין עם הבמאי ולתת תשובה לשאלה האם כאלה אנחנו הגברים חסרי מחוייבות ביחסים הבין אישיים, נכים רגשית ומוגבלים ביכולת לפתח אינטימיות, כאלה שעולמנו מתמקד בזהותנו התעסוקתית וקורס יחד איתו, מתעניינים בביצועי קבוצת הספורט והמכונית שלנו יותר מאשר בילדנו. מה לנו כי נלין על אלכסנדר פיין? הבא נחזור לסופוקלס ולאדיפוס המלך, הרי גם שם העיסוק (אז ובימינו) הוא באבהותו הביולוגית של אדיפוס בעוד בשני המחזות "אדיפוס המלך" ו"אדיפוס בקולונה" אין אדיפוס מהווה אב לילדיו ואף הוא מתנכל בעיקר לשני ילדיו הזכרים ומביא בעקיפין לחורבנם.
אם כך, אסכם בשאלה בה פתחתי, האם באמת צריך אב?

עוד בבלוג של daniel becker

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח2/5/2014

צריך, צריך. סרט קטן ויפהפה. על אב ובנו. על היעדרות הורים מיטיבים לילדיהם. על מוות נפשי. על החלטות לא מחוברות למה שהפנים רוצה. לבן יש כמובן קשיים אינטימיים וחוסר דרך לאור הקשר הלקוי עם הוריו וחוסר רגישותם אליו, אבל הוא אסרטיבי כל הסרט ודואג לצרכיו של אביו הפיזיים והנפשיים. האב ובנו זוכים לרגע להיות קרובים זה לזה דרך התיקון שעושה הבן- הוא קשוב סוף סוף לצרכיו של האב, אפילו שהם צרכים שמעוגנים בפנטזיה ובזיוף, ושניהם יודעים זאת. הבן בהיפוך תפקידים משמש כאב הטוב-די של אביו. וזאת רק כדי לחזור לאותה מציאות אפרורית בשחור-לבן. הסרט לדעתי עונה גם עונה- כל אחד צריך גם אב.