פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הכל יהיה בסדר כי מחר הלכנו להצגה

הכל יהיה בסדר כי מחר הלכנו להצגה

מריאנה גייטיני | 7/10/2010 | הרשמו כמנויים

היא הסתכלה עלי הקטנה הזו ואמרה בקול הדק והחמים שלה "אמא כשמחר הלכנו להצגה, היה ממש כייף" ואני נדרכת. לתקן אותה? להכניס את סדר הזמנים?
אם אתמול הלכנו להצגה, מחר מי יודע מה יהיה. לגזול ממנה את האפשרות המנחמת של העדר הזמן? להציג את המוות? לגלות לה ש"עריסתה מתרחקת"?
זה חוק האב הזה, אני זוכרת את זה.
טוב, בשביל זה יש לה אבא, להתמצאות בזמן ובמרחב. אני אשתוק בינתיים, כן, מחר הלכנו להצגה יפה שלי ואתמול נלך לים, שימי ראש בינתיים אהובה.

והאם אנחנו יכולים הבטיח למטופל שהכל יהיה בסדר, ממש כך להבטיח הבטחה אמיתית כזו, שאין לה שום כיסוי. כזאת שלימדו אותי, ובטיפשותי הפנמתי, שאין לתת. וכמה נחמה יש בהבטחה הזו, אלו המילים הנכונות, השמיכה האמיתית, אפשר לנוח עכשיו, הכל יהיה בסדר. ושלא תבינו, כולנו יודעים שאין לדעת, אבל למי שהתמזל מזלו וזכה להבטחה כזו הרי שפגש איחוי אמיתי.

ולמה בעצם אי אפשר? אני לא ממש יודעת. אני יודעת שזו הבטחת שווא, אשליה, אבל אולי לא, אולי עצם ההבטחה היא אמיתית.
זו השפה עם המציאות שהיא מחזיקה בתוכה שמונעת מאתנו להבטיח הבטחות כאלו, אולי זה הויתור כשמתחילים לדבר?

"לא
המילים לא עושות אהבה
הן עושות חסר
אם אמר מים, אשתה?
אם אמר לחם, אכל?"

ועכשיו בספרדית, שפת המקור (כי אין כמו שפת אם, שהיא אולי קצת לפני המרחב, הזמן והמציאות)
"No las palabras no hacen el amor
hacen la ausencia.
Si digo agua ¿beberé?
si digo pan ¿comeré?

אלחנדרה פיסארניק כתבה, עוד אחת שמשהו היה צריך להבטיח לה שהכל יהיה בסדר, לפני שהכל נהיה ממש לא בסדר.

לאחרונה אני חושבת על זה הרבה. עשיתי דוקטורט באוניברסיטת חיפה, הכנסתי נתונים לSPSS גזרתי מסקנות, חלקן היו מעניינות יותר או פחות. אבל האמת הייתה נעוצה דווקא ברווחים, במה שלא יכול היה להיאמר, בקצה גבול היכולת של השפה לייצג את הכאב, וגם את הנחמה. זה המבט הזה שמבטיח.

לסדר הסימבולי יש עקרונות פאליים, לוגיים, ליניאריים, מנקודה לנקודה. וההבטחה ההיא שהכל יהיה בסדר היא לא לוגית, לא פאלית אבל היא היא בעיני המציאות הנפשית האמתית.

אז בינתיים אני מעיזה להבטיח לקטנה ההיא שהכל יהיה בסדר, אולי יום אחד אעז להבטיח גם למטופלים, ופעם אחת משהי העזה להבטיח לי את זה, מעולם לא הייתי מנוחמת יותר, נחמת בדולח אמיתית.


עוד בבלוג של מריאנה גייטיני

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע27/10/2010

60 שניות על ייחודיות ועל התקווה כמענה לספק הפסיכולוגי .... מריאנה וכולם שלום שלום,
פתחת כאן פתח לסיעור מוחות מרתק. תודה לך/ולכם המגיבים.
את המענה לספק הפסיכולוגי נותנים היעד, החזון , התקווה - אלו מגדירים "לקראת מה אני הולך".
למילים יש כוח ליצור מציאות , לכוון אותנו (את עולמנו הפנימי והרגשי) לעבר המציאות אותה אנו רוצים ליצור.
האדם הוא יצור חברתי וקוגניטיבי, בני אדם אחרים יכולים לנחם, לנרמל, להחזיק לרגע קט את הייאוש שמתגנב לליבינו.
הדיון שנפתח לעיל מספר (את הידוע) בדבר היותנו בריות ייחודיות, המפרשות את האמירות( ובכללן את האמירה "יהיה בסדר" בדרכנו הסובייקטיבית. שקשורה לתפיסות העולם, לאמונות ולמטרות הפסיכולוגיות שלנו.
אם כך, כל אחד מאיתנו הינו סובייקט רציונאלי חושב, בוחר ומחליט בדרכו הייחודית .
ולכן חשוב שנכיר את האדם אותו אנו מלווים (ילד, בעל, חבר מטופל) ונהיה ערים לצורך שלו.
כך נוכל להיות איתו בשביל שלו - בשבילו.
להשתמע, עינת גבע, מכון אדלר.

עֹז טלעֹז טל21/10/2010

הכל יהיה בסדר. זו ההבטחה שלא *הכל* יהיה בסדר, אלא שנכיל את הכל, שלכל דבר שיהיה נעשה בו את הסדר שלנו.
אני חושבת שההבטחה הכי גדולה שקיבלתי הית דווקא ממי שהבטיח לי שכל עוד הוא כאן הוא מחוייב לי ל*יהיה* בסדר, הוא מחוייב ללהיות ומחוייב לעשות את המירב שביכלתו למען הסדר הזה.
הבטחה שלא יכולה להתממש היא לא הבטחה מרגיעה, בעיני, אבל הבטחה למירב השותפות ולמירב המרחב להיות ביחד היא ההבטחה שכל מה שיהיה יכנס לסדר כמו שאנחנו בונים אותו בחדר הטיפולים.
ואת זה אני אומרת רק כמטופלת.

טל.

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני10/10/2010

מחשבות נוספות, בעקבות השיחה שהתפתחה. עלו בי מחשבות נוספות, בזכות ההתכתבות פה ובזכות הדיבור שהתאפשר ביני לבין חברים ואנשי מקצוע, והייתי רוצה לשתף אתכם, ברשותכם.
אולי ההבטחה היא אחרת, ההבטחה היא שיש לנו מספיק כוחות נפש להתמודד עם מה שהחיים יזמנו לנו ויעמידו לפתחנו. גם אם יהיו אלו התמודדויות קשות, הרי שהן לא תהיינה קשות מנשוא, ולא בגלל שבאופן אובייקטיבי הן לא קשות מנשוא (וכאן חשבתי על מה שרוני כתבה כי באמת לפעמים בכלל לא יהיה בסדר) אבל שנצליח לשאת זאת, שלא נתפרק, שיהיה עתיד אחר כך, בין אם יהיה זה כך או אחרת. ושלא נהיה לבד.

רוני בכררוני בכר10/10/2010

יהיה בסדר - הבטחה מחזיקה. רק רציתי להגיד, שאולי מטפל לא יכול באמת להבטיח שיהיה בסדר, משהו בזה נשמע לי לא אמין, זה לא מה שאני מחפשת אצל מטפל, זה משהו שאני מחפשת אצל אמא שלי, אצל הבעל שלי, משהו להיתלות בו סוג של הבטחה שלא ינטשו אותי,,,, הרי שננו (המבטיח ואני) יודעים שלא יהיה באמת בסדר (בסוגיה ספציפית שעכשיו יש לי בראש ולא אפרט). בהבטחה יש משהו שלוקח ממני את הדאגות ומאחסן אותם קצת אצל המבטיח, נותן לי קצת חופש קצת שקט, סוג של "הפסקה" כדי לאסוף כוחות.

שרה איונירשרה איוניר9/10/2010

הכל יהיה בתוך הסדר. אהבתי את הנושא שאת מעלה ואת הפיוטיות והחן באמצעותם את מפתחת אותו. אמנם להגיד לילדינו, למטופלינו ובעיקר לעצמנו, הכל יהיה בסדר, זה להגיד - יש פה סדר, וכל אחד מאיתנו הוא חלק מאותו הסדר. צריך להאמין במשהו, לשאוף למשהו ולפעול למענו כאן, למטה, כדי לדעת שכך אנחנו מפעילים את הלמעלה והופכים להיות חלק מן הסדר, לא בבחינת קרבנות. הבטחתי בחיי הארוכים להרבה אנשים שיהיה בסדר, כי התכוונתי לזה.

חלמיש לימורחלמיש לימור8/10/2010

מחר יהיה בסדר...?/!. נהניתי כמו תמיד מהדברים שלך. הם מהדהדים אצלי את השאלה שלאחרונה כל כך מסקרנת אותי: ממה מורכבת התקווה, התקווה שיהיה בסדר. הרבה מחשבות עולות אבל אני אתמצת ואשתף בהיבט אחד מתוך רבים שאפשר לחשוב עליהם. בשבילי, תקווה למשהו טוב היא למעשה היכולת לשאת את החוסרים בהווה, לעיתים לאורך זמן, לעיתים זמן רב מידי, ועדיין לא להתייאש, לפחות לא לגמרי, ולהמשיך לקוות שבזמן שטרם הגיע, אי שם באופק המחר, יקרה משהו שמייחלים לו. ויניקוט דיבר על זה דרך היכולת לשאת תיסכול, אם יש מספיק חוויות טובות עם אם טובה דיה באופן יציב ועקבי אז התינוק יכול לשאת בהדרגה תקופות של היעדר מתוך אמונה שהאם תחזור, כלומר שהטוב יגיע, כך מתפתח אמון, אמון בסביבה, אמון בעצמי. אבל מה קורה כשמקווים לדבר שמעולם לא קרה לנו או שכשל? איך משיגים דבר שרוצים תוך ידיעה שאין לנו שליטה מלאה על התממשותו? איך לא מחסלים את הכמיהה וממשיכים להחזיק ברצון? אני חושבת שוב, שדרוש אמון. אבל אמון ברגעים קשים צריך לתחזק. צריך שמישהו אחר, כזה שגם כשאנחנו "גדולים", הוא נראה גדול יותר, כיוון שהוא מכיר יותר, עבר יותר, חווה יותר או מכל סיבה שתאפשר לנו לייחס לו כוח, אותו אחר יוכל להגיד לנו ש"יהיה בסדר". היכולת לומר ש"יהיה בסדר" היא היכולת לומר "אני מאמין בך ואני איתך" ואין בה הבטחה למשהו קונקרטי שיקרה, אלא רק הבטחה לרגש, לאמונה, להפנמה של הרגשה שאתה לא לבד. מאידך, היכולת להאמין למשפט "יהיה בסדר" היא היכולת של האדם שיכול לתת אמון, כך אני חושבת; זה שלמד שאימא מגיעה, זה שהבין שיש לו שליטה מסויימת במציאות, זה שיודע שהוא לעולם לא יהיה לבד, ושגם אם לא יקרה בדיוק מה שהוא רוצה ובזמן שהוא רוצה, הוא יחפש דרכים להשיג דבר דומה, חלופי. לא כל אחד יכול להאמין למשפט "יהיה בסדר". אני אישית למדתי להאמין שיהיה בסדר עבור אנשים שמוכנים לתת אמון ואני מקווה שאלו שאין להם אמון יוכלו לפתח אותו כדי שיחזיקו בתקווה. תודה על ריענון החשיבה!

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני8/10/2010

כן נכון זו אלחנדרה, תודה. תוקן [ל"ת].

בתיה אליאלבתיה אליאל7/10/2010

אלחנדרה פיסרניק לא גבריאלה [ל"ת].