פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לחופש נולדו

לחופש נולדו

איילת כהן וידר | 19/12/2013 | הרשמו כמנויים

ספר שמות הוא ספר של יציאה משעבוד ומתקיעות. בתרגום התורה ללטינית הוא נקרא "אקסודוס" – הדרך החוצה. יוסף ואחיו יצאו ממקום שהיה להם לבית, ממקום שבו הפכו ממשפחה מסוכסכת לעם, ומעם רב ועצום לעם של עבדים מעונים. בתוך השעבוד והעינוי והמרירות הופיעו המיילדות העבריות "אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה".
סיפור השחרור פותח בקריאת שמות – שמותיהם של בני יעקב הבאים למצרים ושמות המיילדות העבריות העומדות מול פרעה. הפרשנות היהודית הקדומה מסבירה: "שפרה – שמשפרת את הולד, פוּעה – שפוֹעה ומדברת והוגה לולד", וביחד הן צוות חדר לידה שמספק סביבה מכילה ותומכת (Holding environment) על האבניים.
שפרה היתה משפרת את מראהו, מנגבת את שאריות הדם החמים וקרומי מי השפיר, עוטפת ומגישה לאם המותשת. ופוּעה פוֹעה, מדברת אליו בפעייה, בשפה שלפני המילים, בשפתו שלו. פוֹעה, מדברת והוגה. השמות והמילים הם בתשתית הגאולה, בתשתית היציאה לחרות. כבר מרגע הלידה יש שפה. פוּעה המיילדת מניחה את היסודות להתפתחות הדיבור. להשמעת קול, ל-cooing , קול שהופך לדיבור ולהגייה. הקול שהוא תופעת המעבר הראשונה לפי וויניקוט, קול שמפיק התינוק שהוא גם me וגם not me בעת ובעונה אחת, יוצא מתוכי ונשמע מחוץ לי. פוּעה מדברת בשפת התינוקות ומפייסת את בכיו של התינוק.
פירוש אחר מתייחס לעמידה של המיילדות מול פרעה: "פוּעה – שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש כשיבוא האלוהים להיפרע ממנו, נתמלא עליה חמה להרגה. שפרה שהיתה משפרת על דברי בתה ומפייסת עליה. אמרה לו: אתה משגיח עליה? תינוקת היא ואינה יודעת כלום". המדרש מזהה את פועה עם מרים, ומתאר אותה כנערה חצופה שמתעמתת עם פרעה, מחציפה את פניה וזוקפת את אפה. ואילו אמה משפרת את דבריה ומנסה לרכך אותם. אני אוהבת את התאור של הנערה החצופה, החתרנית, הזוקפת את חוטמה, ושל אמה המתונה מרככת. "תינוקת היא..."
" וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן... וַתִּצְפְּנֵהוּ... וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר ". שוב שפה ותיבה, תיבה שיכולה להיות גם מילה – התיבה כהמשכיות בין הרחם לינקות. אני נזכרת בפתיחה של אלכסנדרה פיונטלי לספרה "מעובר לילד" בו היא מתארת את הרצף שבין העוּברות לינקות ולגיל הרך. היא פותחת בציטוט של פרויד: "בין החיים בתוך הרחם ובין הינקות המוקדמת יש המשכיות רבה יותר מכפי שהשבר (החתך) המרשים של אירוע הלידה מאפשר לנו להאמין". התיבה שבה מוצפן התינוק הופכת אותו לילד. זו תיבה שהיא מרחב פוטנציאלי, מרחב מעברי. האם היולדת מניחה את תינוקה ביאור, ברחם הגדולה של אמא טבע, מניחה אותו בתוך תיבת גומא, חימר וזפת. ואחותו מתייצבת "לדעה מה יעשה לו".
היא ניצבת מרחוק, ילדה הורית שמזהה סדק לאפשרות של מהפך.
בסינכרוניזציה מדוייקת בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור, יוצאת מן הארמון המוגן אל העולם שבחוץ – "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". האחות רואה את בת פרעה שרואה את הילד בתיבה, מזהה את מוצאו ושוב היא מראה את פניה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?" מרים יוצרת שייכות בין הילד לבין הנסיכה: "ותניק לך את הילד", זה הילד שלך.
מרים מזהה את חלון ההזדמנויות שפתחה החמלה בחומת הרוע. ליבה של בת פרעה נפתח אל הילד, אל התינוק-הנער הבוכה, והיא חומלת עליו. החלון נפתח ומרים עוברת דרכו ומציעה לקחת אותו לינוק מאישה עבריה.
התינוק יונק מאמו, יונק את חום גופה, יונק את זהותו התרבותית. כשהוא גדל הוא מוחזר לארמון, בת פרעה מאמצת אותו לה לבן וקוראת לו "משה". זהו שם מצרי, "למוש" במצרית עתיקה פרושו לידה. " כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", מן המים נולד. זהו תינוק שעובר מיד ליד, מאם לאם, משפה לשפה. משה גדל בזהות מורכבת ומפוצלת, שתגרום לו לעד להרגיש שייך ולא שייך. כי מילדי העברים הוא – זהות של מעברים אינסופיים, זהות של מי שעיניו תמיד נשואות אל המֶעֶבר, מעבר לכאן ומעבר לעכשיו.
אני חושבת על שפרה ופועה שמשפרות את הולד ומרגיעות אותו בפעיה, בדיבור.
אני נזכרת בדהילה האחות שטפלה בי כשפני נפצעו בשדה,
ברגע הזה שבו שערה החלק ועור פניה הנקי לא הוכתמו בבוץ ובדם שכיסו אותי,
ברגע הזה שבו סקרה את פני והחליטה למרוח משחה מרגיעה,
ברגע הזה שבו דברה אלי לאט ורך,
ברגע הזה בו שחבשה את פני בידיים בטוחות.
ברגע הזה הפכתי מחיה פצועה
לאישה.

עוד בבלוג של איילת כהן וידר

רות עוקשי מישירה מבט אל המצלמה. שיערה ארוך ושופע, עור פניה שחום וחלק, תווי פניה יפים מאד. דיבורה רהוט....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילת וידר כהןאילת וידר כהן29/12/2013

לא להניח לטבוע. תודה אילה, אוהבת את הדגש על הזרות ועל חוסר האונים, וכן את שילוש המשמעות בשמו של משה, תודה רבה!

אילה אילוזאילה אילוז29/12/2013

שפרה, פועה, משה ואנחנו. לשפר, לפעות, לפתוח את ליבנו לחסר האונים והזר. לא להניח לטבוע אלא למשות, לגעת באצבעות ולא לפחד למשש. למוש מהמקום בו היינו לפני המפגש למקום קצת אחר. כמה יפה התנך.

אילת וידר כהןאילת וידר כהן21/12/2013

שיר חזק. תודה רבה! שיר חזק ומלא אופטימיות

דינה מסתאידינה מסתאי21/12/2013

תיקון עולם. חברתי היקרה , אני מתפעלת מהיכולת שלך לפעול ב"תקיון עולם" בכול כך הרבה מקומות בחייך. מודה לך על היותך ועל הנדיבות שלך, לחלוק איתנו את הלימוד שלך והידע שלך לגבי פרשת השבוע. העידן בו ההיבריס שולט וכולנו מרגישים חזקים ויודעי כול, יש לנו נטייה לשכוח חוכמה עתיקה ואת המקורות שלנו , מה שגורם לנו להתרחק ולחפש אחיזה במקומות אחרים מבלי להכיר קודם כול את הקרקע, המצע שעליו גדלנו. בהקשר זה נזכרתי בשיר אותו שמעתי השבוע של משורר פולני בשם הרברט זביגנייב שכותב אל האדם המודרני אותו הוא מכנה "מר קוגיטו" : "חזור שוב ושוב על ההשבעות העתיקות של האנושות/ האגדות והמסורות/ כי כך תשיג את הטוב ../ חזור על המילים הגדולות/ חזור עליהן בעיקשות.."
אני בטוחה שהפרשנות היחודית שלך, כאדם, כאישה וכאם תעמיק את התובנות המקראיות עבורינו . המדרש על שפרה ופועה החזיר אותי לחווית הלידה ומשמעותה ובעיקר לחווית התמיכה שמאפשרת לצלוח כמעט כול קושי חיצוני ופנימי. למדתי על משמעוה של האהבה דרכך. שבוע טוב ותודה לך, דינה