דיון מס' 6
ד"ר ניצה ירום | 27/7/2012 | הרשמו כמנויים
דיון מס' 6
טלטלה נפשית בין אובייקטים מופנמים (מהעבר) ובין אופציות (מההווה):
פניו של קונפליקט עכשווי
הקדמה:
בטור הקודם (מס' 5) דנתי בסכנה הנעוצה בהתאהבות במטפורות הרווחת כיום בקרב אנשי המקצוע תוך התייחסות אליהן כאל כעובדות בטיפול, ובעקבות טור זה הבחנתי בתגובות משני סוגים עיקריים. היו אלה שחשו הקלה עצומה, שסוף כל סוף נאמרו דברים כהווייתם והסכימו שאנו זקוקים כיום לפרקטיקה פחות מאוהבת במילים ובדימויים. היו אחרים – שהשימוש במטפורות מזהה אותם עם מסגרות השתייכות מקצועיות ולפיכך הם אינם יכולים בלעדיהן, כולל מטופלים המצטרפים לז'רגון המטפורות (למשל, שהמטפלת שלהם היא אכן אמם שתחלוץ להם שד). ברצוני לציין שלא מומלץ להחליף את חיפושה של פשטות - בפשטנות (לדבוק רק 'במילות המטופל'): אנו זקוקים לתיאוריות נפש וקשר מורכבות (ראה טור מס' 4), כשהשפעת האבות המקצועיים עלינו צריכה להיות בבחינת אור מכוון ולא כהכתבה של מה שמוצאים בתהליך הטיפול.
הפעם ברצוני לשכלל את האופק הטיפולי שלנו על ידי הפנית תשומת הלב לאופים של הקונפליקט או הטלטלה הנפשית העכשווית. אנו חייבים להיות רלבנטיים ביכולתנו להתייחס למציאות החיצונית כחלק מן הארגון הפנימי והמצוקה של המטופל העכשווי, ולא לדבוק רק בניסיון לזהות את רישומן של הדמויות המופנמות שבנו ואת הקונפליקטים שלנו כמעשה פנימי ולא כקשיי הבנה ממשיים בין מה שהפנמנו ובין דרישות ואופציות שהמציאות הכלכלית-חברתית-תרבותית הנוכחית מציפה אותנו בהן.
דיון מס' 6:
אלונה היא אישה בשלהי שנות העשרים שלה, אשר הגיעה לטיפול תוך תחושה עמומה שמשהו לא מתנהל כשורה בחייה ותוך היענות לאופציה (הטיפולית) שמספר אנשים קרובים לה מיצו בתקופה זו בחייה. היא עובדת היי-טק מצליחה, נשואה ומתמסרת בעיתותיה הפנויות לאימוני וריצות מרתון. מבחינת הרקע שלה, היא בתם של מהגרים, שעבדו בעבודות כפיים למרות נתוניהם האישיים בדאגה לחינוכה.
המטפלת שלה מרגישה שאלונה מציפה אותה כשהיא מדברת ללא הפוגה, והיא (המטפלת) אינה יודעת כיצד לנהוג, בעיקר כשהיא חשה שמופעל עליה לחץ לעזור לאלונה בפתרון בעיות מידיות, הקשורות בעיקר לחייה האישיים. הבעיה המרכזית בהדרכה היא: כיצד לעשות סדר בשטף שאלונה מביאה, מתוך ההרגל שלה לרוץ מהר ולהגיע להישגים, כאשר בטיפול חייבים להתנהל לאט, לחשוב ולהבין.
הלחץ שאלונה מפעילה על המטפלת שלה מונח בעיקר בתחום הזוגי-מיני: בעלה, גם הוא יליד ארץ המוצא שלה, עובד בחו"ל ומגיע לעיתים מזומנות (כפי שהוסכם ביניהם מלכתחילה), והיא מתראה בינתיים עם מספר בנים מן התיכון, כחבר'ה. במקביל היא מחזרת בלהיטות אחרי גבר, הנמצא בארץ כתושב חוץ.
אחרי תקופת מה בטיפול, שבה המטפלת בכל זאת מצליחה לעזור לה להירגע מעט ולנסח את מחשבותיה וצרכיה, אלונה אומרת, כשדמעות בעיניה: "החיים שלי בבלגן".
בהדרכה אנו מנסות להתיר את 'הבלגן' שלה: כיצד אפשר בקלות להתבלבל בין המסרים המופנמים של הדמויות המופנמות שלה (בעיקר הוריה) והתרבות המשפחתית והכללית שעליה צמחה, ובין האופציות העומדות בפניה כאישה צעירה, יפה, מוכשרת, הישגית וחושנית, העולה מרקע של הגירה ומצוקה.
המטפלת נדרשת לגייס עמדה כפולה: של שמירת קשר עין ואמפתיה עם הבלבול והייאוש של אלונה, יחד עם הבנת ה'תסריטים' שאלונה מנסה לממש, כדי להדגים חופש והצלחה נשית, בעודה מרגישה הולכת ומסתבכת מכל הכיוונים. מה שנדרש להתרה הוא, למשל, הבנת היחס המופנם של אלונה למיניות ולזוגיות: הסטנדרט הכפול בקשר למיניות כאפשרית לפיתוי אבל לא למימוש, כאפשרית לגברים מצו'איסטים הבוגדים מחוץ למשפחה, אך לא לנשים. כשהיא, כמתבגרת, עמדה מול החרות המינית בארצה החדשה, היא, בהיותה נערה ואישה הישגית, רצתה להפגין את הישגיה המיניים, כמו את הישגיה האחרים. אולם, בסופו של דבר, בחירות אובייקט האהבה שלה (הן הבעל והן המאהב) נראות כ'ברירות מחדל' מתוך תרבות המוצא שלה: היא נמשכת אליהן, נאחזת בהן אבל לא ממש מזוהה אתן, ואילו את 'החבר'ה' (הישראלים המקוריים), שאולי רצתה כמתבגרת כאובייקטים של אהבה - המירה לחברות, מתוך קבלת דין ותסכול (לא מודעים).
לוסי הינה אישה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה. גם היא הגיעה לטיפול עם הרגשה כללית של אי-נחת מחייה הנוכחיים. היא עברה אל העיר הגדולה מישוב קטן, שבו חשה 'ווירדית' ויוצאת דופן, תחושה שהיתה מוכרת לה גם במשפחתה. הוריה הם אנשי עסקים עסוקים, כשאת ילדותה לוותה דמותה של עוזרת פיליפינית ונחמתה היתה צפיה בטלביזיה. דווקא בפאזה הנוכחית של חייה היא מרגישה מסופקת מחייה המקצועיים והחברתיים, אולם המסגרת הזוגית שהיא מקיימת עם החבר שלה נחוות על ידה כ'חונקת' אותה ומאיימת על להיטותה לקירבה עם חברתה הטובה. זהו 'הבלגן' שלוסי מצליחה לנסח כשהטיפול שלה מתקדם, אחרי שתיקות ארוכות, תנועתיות חסרת שקט, ושברי משפטים, שנראים לה ולמטפלת שלה כבלבול מפחיד, שצריך לשאת אותו ולהבינו.
הטלטלה הנפשית העכשווית - בין הדמויות המופנמות מהעבר ובין אופציות מן ההווה היא פחות מיושמת באופן מודע מכיוון שאנו המטפלים נוטים באופן המקובל לבחון את מטופלינו לאור ההיסטוריה שלהם. לגבי מצבם בהווה אין לנו שפה מפותחת. אנו יכולים לומר שהם עברו משבר או טראומה, לא מסתדרים בעבודה או בלמודים או בזוגיות, אבל לא הרבה יותר. ארצה להראות שאפיוני המציאות החיצונית, כפי שהמטופל חווה אותם, בעיקר כשהם מתנגשים בהפנמות ההוריות והמשפחתיות מן העבר – מבלבלים ומציפים את המטופל, ומפריעים לו להבין את עצמו ואת סביבתו. ואילו חובתנו כמטפלים הינה לפענח את הקונפליקט בין שני מקורות הבלבול; לראות את הלא-מודע לא כאי-הבנה מובנה, אלא כמתקיים באינטראקציה עם הצמדות לצפיות, לדרישות או לאופציות החיצוניות, מבלי שמתקיים בירור פנימי הולם ומבלי לראות כיצד ההפנמות סותרות או מפריעות להבנת המציאות שלפנינו.
נתחיל מאלונה: לעומת התרבות המסורתית/שמרנית של משפחתה, שממנה היא באה ואתה היא עדיין מזוהה, האופציות האובייקטיביות שעמדו ועומדות בפניה הן הישגים לימודיים ותעסוקתיים מרחיקי לכת, אפשרות לפעילות פיזית אתגרית לאישה, ומיניות נשית משוחררת במדינה חדשה, לעומת זו שממנה באה. כאישה פוסט-מודרנית היא יכולה היתה לממש את הקריירה התובענית שבחרה לעצמה, ורק אחר כך להפנות אנרגיה לקריירה הזוגית; אבל כרוח המסורת בתרבות שממנה באה ושהוריה מימשו – היא התחתנה כבר בגיל צעיר (22). למרות שהיתה מקובלת כנערה בארץ החדשה, המוטיבציה שלה להראות הצטיינות במיניות לא תרמה לנבחרותה כאישה על ידי הבנים שבהם חשקה ('מלח הארץ'). עם בעלה, בן ארצה, שעבד בחו"ל היא קיימה קשר יומיומי בסקייפ, וחלק גדול מן האומללות שלה נבעה מהאילוץ (המסורתי והטכנולוגי) שאותו חשה - לראות את זוגיותה (המתאפשרת בזכות הטכנולוגיה) כ'נורמלית', למרות ששמרה בקנאות על עצמאותה.
לוסי מנצלת את האופציות העומדות בפניה בעזיבת הישוב הקטן שבו היתה מנודה ומעבר לעיר הגדולה, שבה היא בונה לעצמה מסגרת מסודרת ומספקת, מקצועית ואישית. היא הפנימה הרגלים של סדר וחריצות, המשתקפים בהתנהלות חייה, אולם החבר (הפורמלי, הטוב) מאפשר תחושה נשית פורמלית של נורמליות (השיגה בן זוג), אבל הכמיהה לקשר אחר – עם החברה, היא כאש בוערת. נוכל לומר, שקשרים מוקדמים מופסקים (עם עוזרת או סבתא) יצרו כמיהה טרום-אדיפלית לאובייקט שנקטע ונעלם, כשהאם נכנסה בילדות לתמונה בשובה מן העבודה. אולם ניתן לדבר גם על האופציות מן ההווה: הדגמים מן המדייה ומן הסביבה הגילית שלה לגבי קשרים הומוסקסואליים, חווית חרות של אישה בת זמננו שלא מוכנה להסתפק במה שאמה היתה מסתפקת (אולי) – שהשיגה בן-זוג. הדמויות המופנמות שלה כוללות לא רק את הוריה המסודרים והמרוחקים (העסוקים), כאשר האם יותר נוכחת אך יותר מתנכרת אליה, אלא גם דמויות טלביזיוניות, שבהן צפתה (בסדרות רומנטיות) במהלך גיל ההתבגרות שלה, כנחמה וכחברה. התסריטים הרומנטיים מופנמים בה בצד המסגרת היציבה אך מלאת המתח של הוריה ומשפחתה. אלה מפעילים אותה יחד עם אופק מיני פתוח ורצון להתנסות ולסיפוק מיני - כדחף ואופציה, אשר אינם מוכרים לה כאפשרות אינטימית-תקשורתית.
גם אלונה וגם לוסי נעות בין מתח מיני-תשוקתי, שקשה להשביעו ובין מסגרות בטוחות ומסודרות, שהקימו לעצמן. ניתן לומר שגיל ההתבגרות, המתמשך כיום, מתאפיין בתנודתיות שהן חוות, אולם מה שברצוני להראות שהבלבול שלהן הוא מעבר לקשיים של גיל ההתבגרות - עלינו לראות את האופציות הממשיות הפתוחות מול גבר או אישה עכשוויים בכל טווח הגילים כמציפות ומתנגשות עם ירושות העבר, שמעוותות את הבנת המציאות, אשר השתנתה ומשתנה.
אם בעבר הקונפליקט הפנימי זוהה כטלטלה בין יצר למצפון, ואחר כך בין הפנמות של האובייקט ודרישות של העצמי, או בין חוויות עצמי פגועות לבין מציאויות, שאפילו כשהן מוצלחות - הן אינן מתקנות את התחושה הפנימית הפגועה. לפיכך, עתה עלינו המטפלים ללמוד לזהות את מרכיבי הקונפליקט הפנימי או הטלטלות הפנימיות במושגים עדכניים. גם אלונה וגם לוסי הן נשים צעירות בעלות אמביציה והישגים. עבור אלונה הישגיה בהווה חוצצים בינה לבין הוריה הפרולטרים-מהגרים, אבל התרבות של העבר ותחושה פנימית שהיא 'פספסה' משהו בהיקלטות החברתית (הנשית) החדשה 'מצמידה' אותה למורשת המשפחתית ולהוריה (החוץ-לארצים). על פניו היא נראית כאישה עכשווית לכל דבר, אך רק בחינת הקונפליקט בין המורשת המופנמת ובין האתגרים החיצוניים – יכולה לעשות סדר בבלגן שהיא חשה. לשם כך עלינו להיות מסוגלים לקרוא בשם לתרבות הספציפית שממנה היא באה ואשר דרכה היא מנסה לעצב את חייה הזוגיים, ללא הצלחה בינתיים. האפשרות הפתוחה לסיפוק והתנסות מינית הופכת את המסגרת הזוגית שלה למה שנחווה כמגביל וכולא, מה שצריך להיחלץ ממנו כמעט באופן מאגי – על ידי תשוקה בלתי נשלטת.
הטכנולוגיה מאפשרת לאלונה לקיים זוגיות בסקייפ ולא להבין מהיכן מגיעים התסכולים (כולל המיניים) שלה. לוסי גדלה בבית בורגני אמיד, שבו ההורים העסוקים השאירו חלל עבור בתה הקטנה ו'המשונה', שדמויות וירטואליות הפכו למאכלסות את עולמה. בהווה קשריה עם חבריה הם טובים, אבל התסריטים לגבי האופציות נראים מסעירים ומפתים, בעיקר כשהתחושה הדומיננטית של ילדותה היתה של בית שבו השקט והשממון היו נוכחים מדי.
העולם בו אנו חיים הוא דינמי ומפתיע. אנו מתעוררים יום-יום כדי לקלוט שהחיים הם לא מה שחשבנו. ההיצע באפשרויות חיים, פנאי, לבוש, מזון, גידול ילדים, פרשנות של מה בריא ומה לא, מה מצמיח את הכלכלה ומה מאיין את הפרט - מבזיקים מול עינינו. בטיפול הפסיכולוגי שלו הורה עכשווי צריך עזרה בלפתח 'אני' מסנן, מברר לעצמו, בונה סדר עדיפויות המבטא אותו, מול ילדים דעתניים וטכנולוגיים, היודעים להתווכח וזקוקים ליציבות וסדר. אנשים צעירים כמו אלונה ולוסי קוראים היטב את המציאות התעסוקתית (בינתיים), ממצים את אופציות (המגורים, הפנאי) שהחיים העכשוויים מאפשרים להן. אולם הבלבול בין הישן והחדש, בין השגיות נראית לעין (כולם קונים, עושים, נוסעים, אוכלים) ובין צרכים ויכולות אישיות – הוא אולי בשיאו. להתחיל את מסלול החיים הבוגר כשמחד גיסא ישנן טראומות של 'ווירדיות' וניסיונות השתלבות (שצריך לעבד עתה, כשיש קצת בטחון וסדר), ומסורות משפחתיות (שיש בהן הרבה מחויבות שצריך לעבד אותה), ומאידך גיסא יש אינסוף של אפשרויות, ואף אחד, אפילו הורה דעתן, לא יכול לתת עבורן הכוונה מוסמכת: מה שהיה טוב בזמנו, לא תקף יותר. עומדים להם צעירים מול אופק פרוץ, ועל המטפל להכיר ביתרונות שאופק זה מקנה (אישה הרצה מרתון) ובבלבול שבא יחד אתו.
לסיכום, אי אפשר בטיפול כיום לדבר רק על רישומי העבר על חיינו בהווה: על רישומיהן של הדמויות שהפנמנו או על רישומו של הלא-מודע כקונפליקט פנימי שחלקו נעלם מאיתנו בדרכנו לחפש לנו באופן לא מודע איזשהו סדר ושקט פנימי; תוך ניסיון שאינו צולח או מלווה במחירים, להציג פאסדה של משאלות לב - איך היינו רוצים להציג עצמנו. כשאישה הישגית מעלה אופציה של גירושין, אי אפשר רק לדבר אתה על כך שסדר בעולם החיצוני הוא 'קל' יותר מאשר סדר בעולם הפנימי. כשאישה באמצע חייה חווה שבר עמוק לגבי כל ההחמצות שהחמיצה – זה לא סתם. הקושי לבחור ולממש אינו פשוט. עלינו המטפלים מוטלת החובה להכיר בקיומו של טווח האפשרויות כפן בעל משקל במשואה הנפשית. העיסוק במציאות החיצונית איננו התנגדות, הוא כורח המציאות. מנקודת מבטו של הפרט, זמן שעובר בטיפול יכול ליצור הפסד שאינו בר-תיקון, שהרי מי שהתחיל טיפול כמי שיכול היה להיות חלק משוק העבודה, יכול למצוא עצמו כמי שכבר מאוחר מדי עבורו.
קריאה מומלצת:
1. מתוך האינטרנט – בלוגים על סקס, זוגיות הורות ודייטים.
2. פרויד, ז. (1909) 'על הפסיכואנליזה: חמש הרצאות שהושמעו למלאת עשרים שנה לייסוד אוניברסיטת קלארק בווסטר, מאסאצ'וסטס, ספטמבר, 1909'. מתוך: טוטם וטאבו ומסות אחרות , הוצאת דביר, 1988, עמ' 147-185.
