פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

הרהורים על "העור בו אני חי".

פרופ. עמיה ליבליך | 12/12/2011 | הרשמו כמנויים

הסרט הזה של אלמודובאר, המופיע בימים אלה על מסכינו, גרם לי טלטול גדול בשבוע עבר. אני מנסה להתמודד עם כל זה בכתיבה כאן.

כפי שנאמר ונכתב רבות, הסרט עוסק במנתח פלסטי וממציא, החוקר את העור וחותר להמצאת סוג של עור אדם שיהיה עמיד בפני פציעה וכוויה. ניסויים כאלה, כמו ניסויים אמיתיים הנעשים ברפואה, טומנים בחובם תקווה לריפוי ולטיפול במחלות קשות ובסבל של בני אדם מחד גיסא, אך מעמידים שאלות אתיות רבות מאידך גיסא. תיאור המדען המשוגע-לדבר המסתתר במעבדתו המבודדת ופועל בבדידות מזהרת בניגוד למיתווי היסוד של הקהילה המדעית, אינם רחוקים מהדימיון הקולקטיבי שלנו – בין אם מדובר בהמצאת נשק קטלני, או בריפוי חדשני שסיכוייו מועטים. במאי הסרט מהלך בטריטוריה הפרובלמאטית הזו ובעזרת צילומיו הנועזים, והמוסיקה המטלטלת הנלווית אליהם, הוא פותח בפני הצופה עולמות נסתרים אלה. הוילה המפוארת והמסתורית הסגורה מאחורי גדר ושער ויער בתוכה, היא שילוב של בית מגורים, מוזיאון, חוות ניסיונות, וחדר ניתוחים משוכלל. האם זהו דימיון או מציאות? הרי קראנו על שחזורי פנים כירורגיים שנעשים לאנשים שנפגעו בתאונות, או אפילו לכאלה שחייבים להסתיר את זהותם. מן המפורסמות הוא שהמצאות ואירועים שחזו היוצרים כבידיון, הפכו במשך הזמן למציאות עובדתית. האפשרויות הללו הן מצמררות, לפחות בשבילי.

גם הנושא של החלפת המין עובר בתרבותנו לאט לאט ממעמד של ביזארי או חולני – למעמד של מוכר יותר ומתקבל על הדעת. לא רק דנה אינטרנשיונל תרמה להכרת האפשרות הזו במקומותינו. לא מזמן פרצו באוניברסיטה העברית שמועות אודות מרצה אחד שהחליף את מינו מזכר לנקבה, וכל תלמידיו ועמיתיו נאלצו להתאים את עצמם לזהותו החדשה. (לא הצלחתי לברר אם זו אמת או בדייה... הבה נראה זאת כדוגמא לשכיחות התופעה בלבד!) סרטי קולנוע ורומנים מספרים על החלפת מין שכזו מתוך אמפתיה, כשהיא מבטאת תהליך איטי שנבנה על פי העדפות האדם המשנה את מינו במשך שנים. אנחנו יודעים לתאר את התהליך הזה מבחינה ביולוגית ורפואית, ויש חוקרים לא מעטים העוסקים במהלך הנפשי הנלווה. אבל כאן מביא אלמודובאר תסריט משלו: מה יקרה אם ניתוח להחלפת מין וכל התהליך הפלסטי הנילווה אליו ייעשה בכפייה? או אולי כמעשה נקמה או כעונש על עבירה פלילית או מינית? (חישבו למשל על גזר דינו של האנס, שבאופן כירורגי נחליף את מינו – זה אולי לא כל כך רחוק מטיפולים כימיים שכבר הוצעו ואולי גם בוצעו).

לשני הנושאים האלה מתווספת הסוגיה של המוטיבציה של הממציא-המנתח, שפעילותו בעלילת הסרט כלל איננה מרוחקת מאינטרסים אישיים. הוא עוסק בעור ובהמצאת העור החסין-אש מאז כוויותיה האנושות של אשתו, שהציל ממות - אך בסופו של דבר התאבדה כשראתה את מראה דמותה אחרי כוויותיה. הוא נותן לעור החדש שהמציא את שמה של אשתו המנוחה, כהנצחה עבורה – האם זה מזכיר לנו משהו? זהו לכאורה צעד מהוגן ומקובל. אולם, במקרה שלפנינו, המנתח הוא גם בורא גם רוצח. המוטיב העיקרי לרוב מעשיו הוא נקמה.

ובסוף, אלה כבר אינם נקמה או עונש עבור הגיבור, אלא המנתח מתאהב ביציר כפיו, האשה המושלמת שברא במעבדתו. בובת העץ ששמה פינוקיו? או שמא הגולם מפראג? מאז ומתמיד היה החלום האנושי לברוא בעצמנו את הילד, המוציא-לפועל, או בת הזוג המושלמים. האם מה שאנו עושים היום בטכנולוגיות של פיריון והולדה רחוק כל כך מהאפשרויות הדימיוניות הללו? השאלה היא לא רק – האם אנו יכולים מדעית לעשות זאת, אלא - באיזה תנאים, לתועלתו של מי, ומה המחסומים הדרושים.

כל המחשבות האלה תקפו אותי כצבא אוייבים בזמן הצפייה בסרט. התוצאה הייתה שבאמצע הסרט, אחרי כשעה – עזבתי בריצה ובבושת פנים את אולם ההקרנה הזעיר שבדיזנגוף, ושאפתי בהקלה את אוויר הקניון הסואן ונקי לכאורה מפרוורסיות, פרט לתאוות הקניות. כל הלילה עסקתי במחשבות על הסרט הזה, ולמחרת, בהקרנה הראשונה בשעות הצהריים, ניצבתי לראות אותו שנית, והפעם עד סופו, שהיה בהחלט משחרר... הרעים נענשו, והטובים מצאו את הדרך בחזרה הביתה. האמנם?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהןעדי כהן9/9/2012

עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני ראיתי את הסרט רק אתמול, למרות תכנוניי ותשוקתי לראות אותו מיד עם צאתו לאקרנים ב"לב". נשארתי עם המון תחושות לא מוסדרות על כוחניות הרפואה, מגדר ופרפורמנס, זהות וקורבנות, פער בין פנים וחוץ בין אמת לבדיה. ברמה הרגשית היה לי קשה להתחבר לסרט עד מחציתו, ובדקתי בחוסר נחת מיילים מהסמארט פון תוך כדי. השלב בו בוצע ניתוח לשינוי המין ייצג את המעבר שלי מעמדה דכאונית ומשועממת לעמדה המבטאת עניין, אימה וזעזוע.
מעניין להתייחס לסוגי האונס השונים שיש בסרט ולתגובות הנשים בעטיו: ורה נאנסת על ידי הנמר ועל אף מחאתה וכאבה לא מביעה כמעט אלמנטים רגשיים לאור המעשה. הבת שוכבת עם וינסנטו בניגוד לרצונה ולא ברור עד כמה זה אונס ועד כמה מדובר בחוסר אחידות באופן בו היא מביעה את רצונה ואי הקשיבות של וינסנטו. והאונס הקשה ביותר לצפייה מבחינתי היה שינוי המין של וינסנטו, שינוי שמו של וינסנטו לורה, הכפייה שהופעלה עליו להפוך לאשה ע"י פרפורמנס נשי (שמלות, עקבים, איפור). בכולם הבחנתי בבלבול או חוסר בהירות בהתנהגות הנשים. גם וינסנטו כמעט לא מוחה על מה שנעשה לו, ורק ברגעים מאוד מסויימים הוא שואל אודות מה שמתחולל.
יש גם התייחסות לאלמנטים פסיכו-תרפויטים ומקומו של הטיפול בהקשר לזהות בעולם שיצר אלמודבר (שיחה, תרופות, כתיבה). הבת הולכת לטיפול נפשי, נוטלת טיפול פסיכיאטרי ובסוף מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בעת המפגש עם וינסנטו היא שואלת אותו אם הוא בטיפול, והוא עונה בצחוק האם היא חושבת שהוא צריך. יש במפגש בינהם גם עיסוק בהשוואה בין טיפול פסיכיאטרי לסימום. בלוויה של הבת יש דיאלוג משונה בין הפסיכיאטר המטפל לבין רוברט, המביע כלפיו טענה שלא עשו די, כאילו מבקר את הטיפול נפשי שאין בכוחו לפתור באמת את הקשיים. ועוד, וינסנטו כ"ורה" זקוק לכתיבה על הקיר על מנת "לא לשכוח" את זהותו.
העיסוק בזהות מינית מאוד נוכח בסרט החל מידידתו של וינסנטו שהיא "לא אוהבת גברים", המשיכה שוינסנטו חש/לא חש כלפי יוצרו, רמז למיניות הומוסקסואלית כאשר רוברט מציע לורה יחסי מין אנאליים, ההתכנסות של בתו של רוברט לתוך הארון כשהוא מופיע בחדרה.
כל הסוגיות האלו מקבלות עוצמה דרך החיים הסטריליים באחוזתו של רוברט, העדר הרגשיות המאפיין את הסרט והיסודות המציצניים של הגיבור-רופא-במאי הגלומים בסצנות השונות.
מרגישה שהסרט דורש הרבה עיבוד והמשגה אחרי הצפייה בו, על מנת שיהיה ניתן ללקט את כל חלקיקי האימה ולסדרם באופן שיהיה ניתן לחיות איתו.

רועי אלישררועי אלישר30/12/2011

לאיל. העיסוק בממד הגמישות של הזהות המינית היא אכן שאלה מעניינת... הייתי רוצה להאמין שאלמדובר מתאר כאן תמונת ראי של עולמו האישי, שהמאבק לשמור בו על זהות פנימית ברורה הנבדלת מהמציאות החיצונית הוא הנושא המרכזי שהיא באה לתאר (גם אם בסרט הוא נדון באופן הזוי ומוקצן). אבל זו כמובן נקודת המבט שלי, והסרט באמת משאיר אותנו עם סיום פתוח בשאלה הזו...
שמח שהזדהית עם הדברים בכל מקרה :)

חני בירןחני בירן23/12/2011

אכן מצמרר, חני בירן. הזדהתי עם כל מה שכתבת. אני רוצה להוסיף שהדרמה של שינוי המין כיסתה על דרמה אחרת. אשתו של המדען, הפכה למפלצת לאחר תאונת דרכים נוראית בה איבדה צלם אנוש. ביתה הקטנה רואה אותה קופצת אל מותה. מרגע טראומטי זה נהרסים חייה של הבת התמימה בעלת הקול הפעמוני. היא הופכת לחולת רוח קשה , מנותקת מהעולם החברתי. גם היא מתאבדת. כלומר, הדמויות החשובות בחייו של המדען, נכחדות. נראה לי שכאן רומז אלמודובר שהאדם אינו אלוהים, שגם אם הוא פיגמליון היוצר צורה של אשה, עדיין אינו יכול לברוא אשה. המדען לא יכול להחזיר את אשתו ובתו המתות. הוא חוטא בחטא ההיבריס ונענש כראוי לו. הוא אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן אבל אין הוא אומניפוטנט. האדם אינו אלוהים. נקודה. במושגים של מלאני קליין הוא עשה רפראציה מאנית. סרב להתאבל,סרב להכיר באובדן. הדמות האסתטית שיצר, אינה אשתו. במובן זה, אלמודובר ממשיך להיות אנושי ובדרך פרוורטית וחתרנית ביותר, מגיעה בסופו של דבר החמלה כלפי יציר המעבדה האומלל. חני בירן

איל רונן אקרמןאיל רונן אקרמן21/12/2011

לרועי אלישר. ניתוח מעניין מאוד.. (וכנראה שאני אומר את זה כי המחשבות שלי גם נדדו לשם...)

יצאתי מהסרט עם ידידה שאמרה שהסוף דווקא "אמריקאי" - סוף טוב: וינסנט יוכל להיות עם כריסטינה (שהרי הייתה לסבית שעד כה לא נמשכה לוינסנט), הוא סה"כ אישה יפה מאוד, ונמצא לו במקרה עתיד די מזהיר בתור אישה, חוץ מפרט אחד קטן - אין לנו שום רמז שהוא רוצה להיות אישה, והוא גם בוכה על תמונת עברו. אלמודובר עושה עבודה מדהימה להשאיר אותנו עם השאלה מה זו זהות (מינית בהקשר הזה), מה הגמישות והקביעות שלה, ועד כמה היא יכולה להיות כפופה לתנאי המציאות. מושג העצמי הכוזב נכנס כאן בצורה מעניינת מאוד..!

רועי אלישררועי אלישר16/12/2011

תיקון - נקודת מבט נוספת: רונית אלישר. התגובה היא ממני (אפרופו עצמי אמיתי...)

רונית אלישררונית אלישר16/12/2011

נקודת מבט נוספת. שלום עמיה,
ראיתי את הסרט וכמוך הזדעזעתי, הסרט בהחלט מעביר את צופיו דרך יסורי צפייה קשים ביותר באמצעות התכנים ובאמצעות האמינות שהוא מצליח להעביר. זה בהחלט לדעתי מלמד על גאונותו של אלמודובר כבמאי, עם כי לא בטוח שהייתי ממליץ על הסרט לכל צופה.
יחד עם זאת, אני יצאתי מהסרט עם ההרגשה שתחושת השחרור הייתה שווה את הסבל שקדם לה, ושהמסר שלו, שמאוד התחברתי אליו, אנושי דווקא. אני חושב שאלמודובר מצליח לגרום לצופה, דרך ההזדהויות שהוא יוצר עם הדמויות הראשיות שלו, תהליך מזכך. בתחילה הזדהיתי עם הדמות הראשית, המדען המטורף, שכוח אהבתו (או טירופו?) מניע אותו ללכת רחוק עם הרפואה הניסויית שלו. אולם ככל שהעלילה מתבהרת, מתברר כי מי שנדמה כי הוא התוקפן הוא למעשה הקורבן, והאשמה שהוא נושא על פעולותיו מתגמדת לעומת התופת הנגרמת לו (אותו מוסר נקמה...). הוא מייצג לדעתי את האדם הממוצע - חוטא, טועה, אך אנושי. על רקע מדורי הגיהנום שהוא עובר, מצאתי את עצמי שואל את עצמי את השאלה - עד כמה נמוך יכול אדם להגיע לפני שנשללת ממנו לחלוטין זהותו? (ואלמודובר בחר בדרך סדיסטית וקיצונית במיוחד כדי לבחון שאלה זו). האם יפנים בסופו של דבר את "העצמי הכוזב" ש"נתפר" עבורו? מבחינתי אלמודובר מדבר בשפה ויניקוטיאנית, ולוקח אותנו למקומות נוראיים - שודאי אינם קשים יותר מאלה שהמטפל/מטופל הויניקוטיאניים צריכים לעמוד בהם - כדי ללמד את אותו מסר על המאבק לשימור העצמי האמיתי...

שלומית בז'רנו כהןשלומית בז'רנו כהן15/12/2011

מעניין כמה שזה השלכתי...(התגובות). אני רוצה לספר לך איך אני הרגשתי במהלך הסרט המזויע הזה (בעיני)...אני לומדת כאן הרבה על עצמי מהשוואה בין תגובתך לתגובתי לסרט הזה. כל כך שמחתי לקרוא את התייחסותך, כי אחרי שראיתי את הסרט, אליו "באתי מאהבה", מאהבה צרופה ולוהטת לאלמודובר היוצר וליצירותיו הקודמות, הוא לא הירפה ממני עוד זמן רב. עד כדי כך שבכל פעם שנתקלתי בכרזת פרסום שלו הרגשתי צורך להסיט מבט הצידה, מרוב הקושי להיזכר באוירה ובעלילה האיומה הזאת. הזדהיתי עם התגובה החזקה שהסרט עורר בך, ואני מודה שגם אני מצאתי עצמי רוצה לברוח באמצע ההקרנה ולא יכולתי לקום מהכסא... כן, הדברים שהעלית נוגעים בהקשרים התרבותיים שלנו כחברה שבה הגבולות משתנים או נפרצים ומתעוותים מידי יום, והוא ללא ספק מהדהד את התימות החברתיות שציינת במאמרך. אבל אותי הסרט הזה לקח למקום יותר אינטימי ופרטי, כזה שחודר לפחדים ארכאיים ולחרדות הקשורות ביחסים מיניים, נשים מול גברים, אלימות וכפיה במישור הבינאישי, ובעיקר - סדיזם והתעללות, מזוכיזם וסבל. הכשרון האדיר של אלמודובר להחיות ולהעביר לצופה חוויות נפשיות בצורה כה פלסטית ואמינה, וללא קשר למופרכות העלילה, עם כל האימה והפגיעות האנושית, מגויס פה בצורה שחותכת את המעיים ממש לתמונה מבהילה - עד כמה האדם (המנתח) יכול לגרום לזולתו עוול, נזק, מטמורפוזה כמעט מוחלטת בכוח (הכוח של המדע, ההשכלה, המעמד, הכסף, העורמה והאכזריות), עד כדי ריקון והחלפה של איברי גופו וחלקיו הפנימיים, כייצוג של דה הומניזציה, של שימוש "אידיאולוגי" ונצלני באובייקט. זה נע כמובן מהרמה הפרטנית "הקלייניאנית" ועד המוסדות הכי רחבים של החברה. חייבת לציין שהריגוש השלילי שחויתי, בהחלט מתקשר לי למה שאנו עדים לו בימים אלה במדינה שלנו, וכמובן מסביבנו - הקלות הבלתי נסבלת של אלימות ופגיעה בכל חלש, בכל מי שעומד ו"מפריע" לך בדרך, או שאינו משרת את המטרות שלך. כואב !