פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הצטמצמות

הצטמצמות

פרופ. עמיה ליבליך | 22/10/2020 | הרשמו כמנויים

חלק ניכר מהחוויה שקורית בימי קורונה ראוי לכותרת הצטמצמות. בסגר קובעים את המרחק שמותר לנו להשתמש בו במרחב הפיזי, וממליצים להישאר בבית. המפגש עם בני משפחה מצטמצם, אם לא ממש נאלם/נעלם, או עובר תחפושת למפגש וירטואלי. אין כמעט או לגמרי מפגש עם חברים. מי שלא מסתובבת ברחוב ושומרת על מרחק חברתי, גם איננה רואה אנשים אקראיים, שכנים, זבנים ובעלי מלאכה. אז ברור שכולנו חיים במרחבים פיזיים יותר קטנים, והמפגשים הבינאישיים שלנו מאוד הצטמצמו, ובמיוחד לאלה שהם קפסולה יחידנית (איזה ביטוי נחמד!), כמוני. אם את מבוגרת, מוסיפים ואומרים לך "תשמרי על עצמך", שבמילים אחרות פירושו "לכי הביתה".
בני הצעיר אומר שכל אחד מאיתנו צריך להגדיר 6 עד 10 אנשים קרובים, שהם יקרים לו והוא סומך עליהם שלא יסתירו 'תסמינים' או 'שרשראות הידבקות', ואיתם הוא מוכן להמשיך להיפגש, במסגרת הוראות הבטיחות. גם זו הצטמצמות כמובן, אלא שאולי היא יותר מושכלת. ואני חושבת שברגע שאין סגר, וכל אחד לוקח אחריות על עצמו לקבוע עד כמה הוא מצטמצם, האחריות האישית עלולה אפילו להלחיץ יותר.
ההצטמצמות הזו קשורה גם בתחושה ש"אין לאן ללכת". בית הקפה סגור, המסעדה סגורה, וכן היכל התרבות, המוזיאון ומשכן האופרה. רק מעטים נוסעים לחו"ל או לחופשות בארץ. עבורי – חוף הים הצמוד לביתי והמרפסת הם מקומות הטבעיים העיקריים בהם אני מבקרת בחיי עכשיו, ורבים חושבים שיש לי מזל גדול שהים הוא עבורי שכן חוקי בהחלט.
גם ילדים חיים בצמצום שכזה, וחדלו כמעט להיפגש עם חבריהם. המורה שלהם נכנסת לפינת הסלון וליד המחשב מהבית היא מבלה כמה שעות קשות מול התלמידים. אלה שעייפים יותר מדי מהמצב מציגים חלון שחור במקום ראש ופנים, וכל אחד יכול או יכולה להוסיף דוגמאות רבות לתופעה.
הבוקר עמדתי מול ארון הבגדים שלי והסתכלתי בתמיהה על השמלות והנעליים ה"טובות" ששימשו אותי ליציאה מהבית להרצאות, לביקורים או לבילוי. השמלה השחורה של התזמורת הפילהרמונית, למשל. הארנק התואם שקניתי באיטליה. לשם מה כל זה נחוץ? בהרצאות בזום ודאי לא. אתמול לא הורדתי את בגדי החוף בהם צעדתי על שפת הים בשעה 6 בבוקר, עד שהלכתי לישון מאוחר בערב. זה נראה לי כמו סוג של ויתור, אפילו התנוונות, שלא ארצה לחזור עליה. אבל אילו הייתי מעיזה היום לצמצם את מה שבארון, כמה מקום היה מתהווה לפתע בבית!
בהצטמצמות הזו קיבל המחשב מקום של כבוד בבית, ושולחן הכתיבה - מעין מקדש קטן. אני עוסקת בענייני המכללה בזום, מלמדת בזום, מנחה קבוצות בזום, ומתקשרת עם העורכת הספרותית שלי במייל - אבל את רוב עמיתותי לעבודה לא ראיתי כבר למעלה מחצי שנה. אנחנו כביכול עושות הכל במלוא המרץ, ומצליחות לפעול במציאות, אבל פיזית כל זה מתרחש בעולם הקטן המשתרע בין חדר השינה, הטלויזיה והמחשב.
(ברור שאנשים שאיבדו את מקום עבודתם או את העסקים שלהם מצטמצמים במובן הרבה יותר קשה, אף על פי שלמזלי אצלי אין הדבר כך, וזוהי רשימה אישית בהחלט.)
אני תוהה ושואלת מה כל ההצטמצמות הזו עושה לנו. יש ודאי דברים טובים, שכבר רבות דובר עליהם, שמירה על איכות הסביבה, אולי הפסקת הבזבוז. גם ריבוי המסרים במילים, בסרטונים ועוד ברשתות החברתיות מעיד לפעמים על יצירתיות מדהימה. מצד שני, הדבר הקשה יותר, לדעתי, הוא שבהעדר יציאה מהבית ומפגש ממשי עם העולם לאט לאט עוברת זהותנו שינוי. מסתבר שלשאלה "מי אני בעצם?" עשויות לצוץ היום תשובות חדשות, ולא תמיד משמחות. אני חושבת שבעוד 10 או 20 שנה יחקרו ויספרו על תוצאת ההצטמצמות הזו, שהיא אולי לא פחות חמורה ממקרי המחלה והמוות עצמם. תמיד עוברים כמה עשורים בין החוויה הטראומטית והבחינה הרצינית של משמעותה ותוצאותיה.
אולי זוהי הסיבה שחברי המטפלים והמטפלות מספרים על ריבוי מיקרים קשים שמגיעים אליהם לטיפול, על מצוקות של לחץ וחרדה, על דיכאון ואובדנות, ועל סכסוכים ואלימות בחוג המשפחה. ילדים והוריהם ללא מסגרת ממש "משתגעים", וחלקם מגיעים לטיפול. דומני כי בין כל המקצועות שסובלים קשות מהמשבר הכלכלי לא מצויים חברינו, שכמו בעלי המרכולים למזון מרגישים דווקא עכשיו את הביקוש הגדול ביותר לשירותיהם הטובים.
אז כדי לסיים במשהו חיובי כדרכי, אוסיף ואומר כי במסורת הקבלה היהודית הצמצום הוא מה שאיפשר את הבריאה... אז באופן צנוע יותר אומר כי בהצטמצמות הזו של עכשיו אולי נוכל להשיל הרגלים פסולים, ולנצל את המקום הפנוי להמצאת עצמנו מחדש, כמו המון בעלי מקצוע שמצאו פיתרונות יצירתיים למצב הנוצר. אולי השליחים של וולט הטסים ברחובות תל אביב יהיו בעתיד סמל למצבנו עכשיו וכל אחת ואחד ינסו את כוחם בכתיבת כמה שורות של שיר או סיפור לילדים.



עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר מזמן לא הרגשתי זעם פמיניסטי שכזה, מחאה, רצון לתקן. זה קרה במהלך פסטיבל הסרטים 'אתוס' במוזיאון תל...
יש תרגיל שאני נותנת לתלמידי המתמחים בסיפורי חיים, וגם למשתתפים בקבוצות שונות שאני מנחה. בתרגיל אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.