פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ללמד בזום

ללמד בזום

פרופ. עמיה ליבליך | 21/6/2020 | הרשמו כמנויים

היום מתחיל שבוע הלימודים האחרון בשתי המכללות בהן אני מלמדת ואריאציות שונות של "סיפורי חיים", עוד שניים-שלושה שעורים בזום – וסיימנו.
כשאני בוחנת את ההתנהלות שלי בעבודה האקדמית במהלך שלושה החודשים האחרונים אני מרגישה מבואסת, בלשון הצעירים. נכון, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אילו פשוט היינו סוגרים את המוסדות האקדמיים ומבטלים את הסמסטר. אבל לא זה מה שקרה. הצלחנו ללמד את מכסת השעורים בקמפוס הוירטואלי שלנו שנפתח ממש מיום הסגר הראשון (ותודה עמוקה למפעילי המיחשוב שעמדו לצידנו במסירות אין קץ בכל המהפך הזה). תלמידי שנה א יעברו לשנה ב כדין, מסיימי חובותיהם יזכו בתואר – וכולי. גם הסמינרים וגם הסטודיו-אים לאמנות התקיימו און ליין. במוסדות אקדמיים רבים – אולי בכולם – זה היה המצב. כל הכבוד! אבל זהו, האם כך תיראה האקדמיה בעתיד, זה מה שיישאר מהלמידה האקדמית?!
הצלחתי לא רע להמיר את תכנית הלימודים של הקורסים שלי לזום. הייתה נוכחות מצויינת – כי מה קל מזה, כשאתה ממילא בבית, להדליק את המחשב ולהיכנס לזום, ואז... אבל לא רק פייק-נוכחות, רוב רובם של הסטודנטים נכחו עם וידיאו פתוח ולא כקוביות שחורות, והצלחתי לעורר דיונים ושיתופים על הנושאים שלימדתי, אנשים הכינו רפרטים והציגו אותם, קראו את הטקסטים שכתבו בהתאם לתכנית, קיבלו תגובות ממני ומחברותיהם וחבריהם. היו אפילו רגעים של גילוי לב גדול בתוך החלונות הקטנים שעל המסך – סטודנטית אחת סיפרה בפעם הראשונה שהיא מאומצת ואחרת בכתה לפנינו על מותו של בעלה. בדיון אמרו אחדות מהמשתתפות בכיתה כי דווקא הלימינאליות הזו, בין הבית ובין הכיתה, כשאת בסביבה המוכרת וגם בקבוצה, בעצם ביחד ולבד – הייתה קרקע פורייה להעלאת נושאים קשים. היה עוד יתרון אחד בכל זה עבורי: יכולתי בקלות להשתמש בשמותיהם של המשתתפים, משום שהיו רשומים בשמם בתוך החלון הקטן שעל המסך, אלא אם השתמשו בשם בן הזוג או כינוי מוזר כלשהו...
אבל... לא רק שנורא התעייפתי אחרי כל שעה וחצי בזום (כפי ששמעתי גם מרוב רובם של עמיתי), וממש הרגשתי כמו בלון שיצא ממנו האויר - אלא שחסר לי, מה לעשות, המגע האמיתי עם התלמידים. המבט, החיוך, שפת הגוף, כולל הסחות הדעת, הנשימות בחדר, הכיסאות החורקים, הקימה המתנצלת לשירותים או לענות לטלפון דחוף... סטודנטית אחת מוציאה חבילה ופלות ומעבירה בינינו בתחילת השעור. אחרת מכניסה כוס קפה לכיתה ומכעיסה אותי. אני רואה את המחברות הצבעוניות שחילקתי להן בתחילת הסמסטר וכמה הן מתמלאות. והמבטים ביניהן! זו בכיסוי הראש המוסלמי וזו בכיסוי הראש המתנחלי שלה, והשאלות: "איך מרגישה התינוקת?" "מתי הבר מצווה?" ו"רמאדן כארים!" אנשים חיים. האני-אתה של בובר ולוינאס. אי אפשר להשיג אותו בזום בשום אופן.
אולי אני בונה את ההכללות הללו על המותרות שיש לי ללמד בקבוצות קטנות, ובעיקר תלמידים מתקדמים. יתכן שעבור מורי המבואות בתכניות הבוגר ההמוניות הניסיון הוא שונה לגמרי. אבל גם שם, לעניות דעתי, קיימים הפסדים.
אני מודעת לגמרי לעובדה שלהישאר בבית זה נוח וחסכוני יותר. אין הדבקה במגפה, אין פקקים, לא צריך לצאת שלוש שעות קודם לשעור מהבית, ויש אולי יותר שליטה במה שקורה במשפחה – היכן הילדים, מה מתבשל, ומה חסר במקרר. התחבורה הציבורית היא מתחת לכל ביקורת, והכבישים עמוסים לעייפה. אולם, נדמה לי כי רבים שמתמידים בעבודה ובלימוד מהבית גם כאשר יש היתר להיפגש בתנאים מתאימים, עושים זאת מתוך סוג של עצלנות, ולא מזהירות בענייני הבריאות. אני שומעת על מוסדות אקדמיים שנערכים לעבוד בזום ודומיו גם בשנה הבאה, ולא רק מתוך חשש לבריאות הבאים למוסד, אלא מטעמי חיסכון לכל הצדדים...
אולי אני מיושנת. אבל לדעתי מגע פנים אל פנים - זוהי תמצית החינוך הגבוה. הוא קורה בפרוזדורים, בקפיטריה, על הדשא, ובמשרדי המרצים. האבסת ידע אפשר לעשות באלף שיטות. למרות המחמאות הגדולות שאני מקבלת מהסטודנטיות והסטודנטים שלימדתי בזום לקראת סוף השנה, אני מאוד מקוה שמה שחוויתי בהוראה הסמסטר הוא תופעה חולפת. והנה חדשות הבוקר על הגל השני... מתי אראה את תלמידי פנים אל פנים?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – 'אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך'! (על משקל 'אל תפזלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.