לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עין-גב | יובל דותן

עין-גב | יובל דותן

יובל דותן | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כשהייתי בן עשר אהבתי את אורית ריזל. היא גרה ברחוב ז'בוטינסקי, לא רחוק מעידן ליבוביץ' שגם אהב אותה. אני לא יודע אם היא אהבה אותו. שנאתי את עידן ליבוביץ' כי הוא היה שחצן ונראה כל הזמן שמח. אני הייתי כל הזמן עצוב.

קרוב לסוף השנה, היא חגגה יומולדת בדיסקו-סנטר. כל הכיתה היתה מוזמנת וגם כמה ילדים מה'3. לאורית ריזל היו הרבה חברים. לי היו שלושה: תדהר, רון ומני. הם רק ריחמו עלי, כי אמא שלי מתה. הם נזהרו תמיד לא להגיד לי "בן-זונה". לפעמים זה היה נפלט, אז היו מבקשים סליחה. לפעמים היו שמים לי יד על הכתף ושואלים: "אתה בסדר?". תמיד הנהנתי וגיחכתי, כאילו זה הכל שטויות. כאילו אני עידן ליבוביץ'.

אהבתי ימי-הולדת. אהבתי את החטיפים ואת שקיות ההפתעה, אבל הכי אהבתי את הריקודים. המתח שהתפשט באוויר, כשהבנות חיכו שיזמינו אותן, היה נעים ובלתי-נסבל. היו אפילו פעמיים שהזמנתי ורקדתי; עם חופית בסןף כיתה ד' ועם יעל ביומולדת של חופית בתחילת ה'.  ידעתי שהן הסכימו כי ריחמו עלי, אבל זה בכל זאת היה מרגש. היה אז את השיר  "True" של הלהקה עם השם המוזר ""Spandau Ballet. הכי אהבתי את השיר הזה ובאותן הפעמים שרקדתי עם יעל וחופית, הוא התנגן ברקע.

מיד אחרי שיצאתי מהבית לכיוון הדיסקו-סנטר התחלתי לשיר:  "טה הא הא הא הא, איי נו דיס מיי צ'אנס, "True. לא הבנתי את המילים חוץ מהמילה ""True שחזרה על עצמה. ידעתי שאני לא מבין כלום, אבל זה לא היה משנה בגלל ה"True"  שתמיד הגיע בסוף.

 

"דיס איז דה סאונד אוב מיי סואול,

דיס איז דה סאונד...

טה הא הא הא הא

איי נו דיס מיי צ' אנס

True!"

 

את כל המילים שרתי במעין מלמול חצי-מכוון, עד שהגעתי למילה שהכרתי וצעקתי אותה. לא היה לי איכפת שהאיש שעבר לידי הביט בי בתימהון. הרגשתי את המבט שלו, אבל המשכתי להסתכל קדימה לכיוון שומקום ולשיר, כאילו הוא לא קיים.

 

"אולוויז סליפינג פורם מיי הנד

סקונ טימאיביגנ ממממ...

ויי דו פיינד דה טיים טורייט נליין...."

 

זה הקטע היחיד שממש לא הצלחתי לקלוט, אפילו לא את הצליל של המילים . יכולתי כעיקרון לדלג עליו, אבל היה לי חשוב לשיר את כל השיר מההתחלה עד הסוף. לא וויתרתי והמשכתי למתוח את הג'יבריש, עד שהגעתי שוב לקרקע הבטוחה:

 

"או איי וונט דה True טו בי הורד!

טה הא הא הא הא..."

 

היה קר בחוץ, אבל לא סגרתי את המעיל. השיער היה עדיין קצת רטוב מהמקלחת והרגשתי כמו מבוגר. אף אחד לא אמר לי להתנגב טוב יותר, לפני שיצאתי. אף אחד לא אמר לי כלום. הסתכלתי על שני ילדים שהלכו על השביל מעבר לכביש, מלווים בהורים שלהם. הם נראו בערך בגילי. היה נדמה לי שאני מכיר את אחד הילדים מה' 1, אבל לא הייתי בטוח. רציתי שהם יראו אותי, אז הגברתי את הקול. האישה סובבה אלי את הראש ונעצה בי מבט. היה נדמה לי שהיא מחייכת, אבל אז הפנים שלה השתנו והיא צעקה משהו לכיוון הילדים שלה. לא שמעתי מה בדיוק היא צעקה, כנראה משהו כמו "זהירות" או "תעצרו", כי באותו הרגע הם נעמדו במקום. ארבעתם נכנסו לתוך הבניין ואני עצרתי ובהיתי בו.

הוא נראה כמו סתם בניין רגיל, לא שונה משאר הבניינים בשכונה. בכניסה היתה גדר חיה שהורכבה מהצמח עם העלים הירוקים הלבנים האלה, שהיו בכל מקום. תמיד הייתי קוטף וממולל אותם בידיים תוך כדי הליכה. כפות הידיים היו נשארות אחר כך דביקות ועם ריח חזק מדי. היו ארבע קומות לבניין, כמו רוב הבניינים האחרים. חלק מהדירות היו מוארות ולפעמים נראו צללים של דמויות זזות. מישהו עבר לידי במהירות עם אופניים. נבהלתי.

לא הייתי בטוח באיזו שעה יצאתי מהבית. פתאום פחדתי שכבר מאוחר. התחלתי לרוץ. המעיל הפתוח התנופף בפראות והרוכסן מדי פעם הצליף לי בפנים. הקור הכאיב לי, אבל החלטתי שאני אוהב את הכאב הזה. חזרתי אל השיר והפעם צעקתי את כל המילים, את כל הג'יבריש, בלי יוצאים מן הכלל. די מהר הצלחתי להכניס את עצמי לקצב קבוע של נשימות מהירות בין המילים. ככל שהשירה נמשכה, היא נעשתה יותר ויותר רחוקה ממני, כמו צלילים מתכתיים שבקעו מתוך מכונה. בזמן שהרגליים דחפו קדימה והקצב נשמר, המחשבות עלו בתוכי כאילו מעצמן.

חשבתי על הנופש בעין-גב, שהיה בעצם הנופש האחרון שלנו כמשפחה. מצאתי שם כמה צדפים ממש מיוחדים, אפילו אחד גדול ואדום. ניסיתי להיזכר איפה שמתי אותו בבית. דמיינתי את החדר שלי ונכנסתי לתוך המגירות של השולחן, אחר-כך פתחתי את קופסת הפח ובחנתי את אוסף הצדפים. הוא לא היה שם. יצאתי אל המסדרון והסתכלתי מסביב. היה לי ברור שהצדף לא יהיה באזור חדר השינה שלהם וגם לא בשירותים או במקלחת. המשכתי אל המרפסת.

בינתיים הרגליים המשיכו להכות באדמה אחת אחרי השניה, כל מכה הדהדה בתוך המתכת של המכונה הנושמת. מכה-נשימה, מכה-נשימה.

 

"טה הא הא הא הא".

 

כבר לא הרגשתי את ההצלפות של הרוכסן, אבל אז התחיל הכאב בצד. הצלחתי להתעלם ממנו ולהמשיך לרוץ. ידעתי שהדבר החשוב הוא לא להפסיק את הריצה, לא להגיע מאוחר מדי. הייתי חייב להתרכז במשהו. לא היה לי כוח יותר לצעוק את השיר, אבל הצלחתי לשמור על הקצב ולשיר את המילים בצורה כמעט ברורה.

על הרצפה במרפסת לא מצאתי שומדבר. הסתכלתי מאחוריי העציצים, למרות שלא ציפיתי למצוא שם את הצדף. באמת לא היה שם כלום. המרפסת שלנו היתה די גדולה ולא היה לי כוח לחטט בתוך כל הקופסאות והארונות. כבר עמדתי לוותר על החיפוש המדומיין, עד שפתאום ראיתי משהו בין המעקה לסורגים. הושטתי את היד ונגעתי בו. עכשיו הכל נראה כל כך טיפשי. ברור שהוא היה שם. אחרי שחזרנו מעין-גב שטפתי אותו בכיור ושמתי אותו לייבוש. לא הבנתי פתאום איך שכחתי את זה. המשכתי לגעת בו והתבוננתי בסורגים השחורים. מאחוריהם באופק עמד הפרדס ונראה שליו כהרגלו. צעדתי קדימה ובהיתי בעצים. המבט נמשך מיד למטה אל האספלט, כמו מגנט עוצמתי.

היה שם כל כך הרבה דם.

הכאב בצד התחדד ודקר אותי מבפנים. המכונה החלה לחרוק. כמעט סיימתי את השיר, רק עוד שתי שורות, אבל כבר לא יכולתי לנשום. הפסקתי לרוץ וכמעט נפלתי קדימה, רק ברגע האחרון הצלחתי לשמור על שיווי משקל והתיישבתי על המדרכה. התנשפתי בכבדות. רציתי לקום ולהמשיך. לא הייתי מסוגל. הוצאתי את הארנק מהכיס והתחלתי לשחק עם הסקוטש. פתחתי וסגרתי. פתחתי ושוב סגרתי. סקווש-סקווש. הצליל עזר לי להירגע. הנשימה נעשתה יותר סדירה, אבל הכאב בצד עדיין הציק. שמעתי קולות של ילדים. חיפשתי ומצאתי אותם לא רחוק, בגינה של רחוב ז'בוטינסקי. הם זרקו בקבוקי זכוכית על הרצפה. זיהיתי שניים מהם. אחד היה אחיו הגדול של יהודה מהכיתה שלי. השני גר בבניין לידי. הוא ראה שזיהיתי אותו ועצר את עצמו. בקבוק הזכוכית הירוק נשאר ביד שלו.

האחרים התקרבו אליו, כנראה ניסו להבין למה לא ניפץ את הבקבוק. הוא דיבר איתם אבל לא הוריד ממני את העיניים. לא הצלחתי לשמוע מה הוא אומר להם. ניסיתי להתמקד בתזוזות של השפתיים, אבל לא הצלחתי להבין. הוא חייך. הם הפנו אלי גם את המבטים והתחילו לצחוק. המשכתי להתרכז בשפתיים שלו כדי לפענח מה הוא אמר להם, אבל הייתי רחוק מדי. אחרי כמה שניות הוא ניפץ את הבקבוק על האדמה. כולם צווחו והפסיקו להסתכלו עלי.

עדיין כאב לי הצד. קמתי מהמדרכה והתחלתי ללכת כאילו לא הרגשתי כלום. ידעתי שאין לי ברירה, אם אמשיך להתעכב אגיע מאוחר מדי. לא רצתי ולא שרתי. התהלכתי באיטיות אבל עדיין בקצב קבוע, בזמן שקולות נפץ נוספים נשמעו מאחורי. לא חשבתי על שומדבר, רק הזזתי את הרגליים וניסיתי להתעלם מהכאב.

אחרי חמש דקות כבר ראיתי את הבניין הישן של הדיסקו-סנטר. אף אחד לא חיכה בחוץ. ככל שהתקרבתי יכולתי לשמוע את הקולות העמומים של המוסיקה שבקעה מבפנים. הבנתי שכולם כבר  שם. כשהגעתי לכניסה נעמדתי וחיכיתי כמה שניות, עד שפתחתי את הדלת.

הצלילים והצעקות התנפלו עלי בבת-אחת.

נבלעתי בתוכם.    

כל הילדים מהכיתה היו שם וגם כמה מה'3. הסתובבתי ביניהם. החברים שלי לא היו שם, למרות שקבענו שכולנו נגיע. החבורות הקבועות היו מפוזרות באולם. המקובלים עמדו במעגל ואכלו. הלא-מקובלים נשענו על הקיר ושתו מיץ פטל. הבנות החכמות ישבו על הרצפה במעגל ודיברו בלי הפסקה. ראיתי את עידן ליבוביץ' מדבר עם מישהי מהמעגל, אחר-כך הוא המשיך למעגל של המקובלים. בכף היד שלו הוא החזיק המון במבה, הכי הרבה שהיה מסוגל לדחוס. הוא דיבר בקול רם וצחק, מדי-פעם הרים את היד המאוגרפת מעל הפה ושמט כמה במבות. הוא ירק פירורים לכל עבר בזמן שגנח בהתלהבות, אבל לא נראה שלמישהו היה איכפת. אורית ריזל עמדה לא רחוק ממנו. היא היתה מסורקת וענדה עגילים. היא נראתה פתאום יותר גדולה.

התקדמתי אל שולחן האוכל ולקחתי חופן ביסלי. אחרי שדחפתי את הכל פנימה, מזגתי לי פטל לתוך כוס פלסטיק והלכתי להישען על הקיר. ברקע התחיל להתנגן "מן אין דה מירור" של מייקל ג'קסון. אמרתי שלום לשי המכוער. הוא תמיד נראה מלוכלך, אפילו אחרי שהיה מתקלח ומתלבש יפה. נשענתי לידו ודאגתי להשאיר את המעיל פתוח. חשבתי שזה נראה מגניב ככה. ניסיתי שאורית ריזל לא תשים לב שאני מסתכל עליה. שתיתי את הפטל והסתתרתי מאחורי הכוס. פתאום תדהר הגיח משומקום.

"הי" הוא אמר. בכלל לא שמחתי שאחד מהחברים שלי הגיע. הרגשתי שהוא תפס אותי במשהו.

"הי" עניתי לו וניסיתי לסדר את המעיל.

"למה אתה לא מוריד את זה?" הוא שאל.

"סתם. רון ומני גם פה? לא ראיתי אותם".

"לא יודע" הוא אמר והסתכל עלי בחשדנות. "אתה בסדר?".

התחלתי לצחוק מתוך הרגל. שי סובב אלי את הראש וחייך. הוא לא הבין למה צחקתי. גם אני לא הבנתי. תדהר עשה תנועה כזאת עם העיניים, כאילו רצה לומר שכבר מכיר את השטויות שלי.

"טוב, נראה אותך אחר-כך. בסדר?" הוא אמר.

"ברור" עניתי לו.

הוא המשיך למעגל של המקובלים ולמזלי נעמד רחוק מאורית ריזל, ככה שיכולתי להמשיך להסתכל עליה. אחרי כמה שניות ראיתי שגם רון היה שם. הוא דיבר עם עידן ליבוביץ שלא הפסיק לטחון במבה ולירוק. הרגשתי את המבט של שי ננעץ בי. הסתובבתי אליו והוא צחק. לא הבנתי אם הוא נבוך או צוחק עלי.

"מה?" שאלתי אותו.

"מה?" הוא צחק ונראה במצוקה. "לא יודע, אתה צחקת מקודם".

"אה".

"מן אין זה מירור" נחלש בהדרגה עד שהסתיים. פתאום היה מעין רגע מוזר כזה של שקט, כנראה הרבה השתתקו בדיוק באותו הרגע. צירוף מקרים. מישהו צרח כדי להפיג את הדממה. חלק צחקו. הבנות החכמות גלגלו עיניים מכיוון הרצפה. ואז זה התחיל.

הבס והפריטה החשמלית.

פתיחה קצרה לפני שהזמר נכנס.

 

"טה, הא, הא, הא, הא"

 

הרגשתי את הלב שלי דופק. לא האמנתי שהרגע הזה באמת קורה. נעמדתי זקוף והתלבטתי אם להוריד את המעיל או להשאיר אותו פתוח. בסוף החלטתי להשאיר אותו והתחלתי להתקדם לכיוון המעגל.

 

"איי נו דיס מיי צ'אנס

True"

 

בכוונה לא הסתכלתי על אף אחד אחר. רק עליה. כשנגעתי לה בכתף והיא הסתובבה, היה נראה שהופתעה לראות אותי.

"מזל טוב".

"אה, תודה... תודה שבאת!".

"רוצה אולי לרקוד?".

היא צחקה וניסתה להסתיר את הפה עם כף היד. שמעתי עוד כמה שצחקו, אבל המשכתי להסתכל רק עליה.

"בטח, בטח... בכיף!" היא אמרה והחזיקה אותי בזרוע. "בוא".

הלכנו למרכז הרחבה. שמתי את הידיים על המותניים שלה. היה לה ריח של שמפו. זה היה הריח הכי טוב שהרחתי בחיים שלי. לא העזתי להסתכל לה בעיניים. כל הזמן הרגשתי את הלב דופק. בחזה. בתוך הראש. באוזניים. היא שמה את הידיים על הכתפיים שלי. היו לה כפות ידיים קטנות. רציתי שהיא תשאיר אותן על הכתפיים שלי לנצח.

"לא חם לך?" היא שאלה.

"מה?"  הרמתי את הראש וראיתי את העיניים החומות שלה. "לא... למה?".

"אתה לובש מעיל...".

"אה, זה סתם... יותר נוח ככה". אמרתי ומיד התחרטתי על כל מילה. התחלתי באמת להזיע. כבר היה אמצע השיר. הרגשתי שאני חייב להגיד משהו, להסביר לה מה אני מרגיש. ידעתי שאם היא תדע, הכל יהיה אחרת. הריח של השמפו שיגע אותי. רציתי לאכול אותה. המשכנו לרקוד בקצב של השיר. לא רציתי להסתכל לה שוב בעיניים, אז עשיתי את עצמי מתעניין במה שקורה מסביב. הבטתי ימינה ואז שמאלה. עיניו של עידן ליבוביץ לכדו לפתע את עיניי. הוא כבר סיים את כל הבמבה. שפתיו נעו באיטיות ונראה שניסה להגיד משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא הגה כל הברה לאט והדגיש את תנועות השפתיים, עד שבסוף הצלחתי להבין:

"בן-זו-נה

בן-זו-נה

בן-זו-נה"

החשמל הזה עלה לי מהבטן אל הגרון, משם התפשט אל האוזניים. החשמל הזה. תמיד החשמל הזה. החזקתי את הדמעות בפנים. המשכתי לשמוע את השיר ברקע וזזתי לפי הקצב, אבל לא הייתי שם. ראיתי את הים. ראיתי את המלצרית שהיתה נחמדה אלי והביאה עוד צ'יפס. שמעתי כוסות ומזלגות. הרעש של הגלים. ריח של דגים מטוגנים שעשה לי בחילה. הרגשתי בחילה. נפלתי מבעד לסדקים ברצפה. נפלתי ונפלתי ולא יכולתי לעצור. השיר התקרב לסיום.

"איי נו דיס מיי צ'אנס, Truuuuu"

ראיתי את החדר במלון. בגדים על הרצפה. הרגשתי את הזרם החזק של המים במקלחת. מתקלחים בתורות. מכונות משחקים. אסימונים. מצטלמים עם הירח. בחילה. סדקים ברצפה.

"אתה בסדר?" היא שאלה.

התחלתי לצחוק והדמעות פרצו החוצה. ניגבתי את העיניים מיד עם כף היד. היא הורידה את כפות הידיים הקטנות שלה ממני. עזבתי את המותניים שלה. הייתי חייב לומר לה משהו.

"כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים".

"מה זה פסקול?" היא שאלה.

"המוסיקה שמלווה את הסרט. כאילו יש פס של קול... כמו שיש כתוביות? רק במוסיקה ששומעים ברקע". ניגבתי עם השרוול של המעיל את הנזלת.

"אה. אז לא אהבת את השיר הזה?".

"זה אחד השירים שאני הכי אוהב".

"אז למה אמרת את זה?".

"לא יודע. הייתי צריך להגיד את זה". הנפילה נמשכה. מתוך בטן האדמה שמעתי את עצמי מדבר מעל פני הים. בכלל לא היה משנה כבר מה אמרתי, רק רציתי להמשיך לדבר. לא רציתי שהיא תלך.

"טוב" היא אמרה וחייכה, "שוב תודה שבאת!".

"מזל טוב!".

"תודה!".

היא הסתובבה וחזרה במהירות לכיוון המעגל, אבל נעצרה כשעברה ליד הילדים מה' 3 וחיבקה אותם. הסתכלתי לכל הכיוונים. בסוף ראיתי את הגב של עידן ליבוביץ. הוא חיכה בתור לשירותים. בינתיים התחיל "סוויט דרימס" של יוריתמיקס. התחלתי לרקוד לפי הקצב, כדי לא להיראות מוזר. גם את המילים של השיר הזה לא ממש הבנתי, אבל ניסיתי למלמל אותן הכי ברור שאפשר. כבר לא יכולתי לסבול את החום. ניסיתי לראות אם תדהר או רון בסביבה, אבל לא מצאתי אותם. ניסיתי להתקדם לכיוון הדלת באופן שלא ימשוך תשומת לב, מעין שילוב של הליכה וריקוד לא מחייב. יצאתי החוצה.

קור פתאומי.

שקט.

האוזניים עוד הדהדו את הדפיקות של התופים והבסים. התחלתי ללכת. לא מיהרתי לשומקום, אבל החשמל הזה עדיין בער לי בגוף.

רצתי. הרוכסן של המעיל שוב התחיל להצליף לי בפנים. הכאב בצד הופיע מהר, כאילו לא באמת נעלם בשום שלב. לא רציתי לחזור הביתה. כשהגעתי לגינת ז'בוטינסקי, התקרבתי וראיתי את רסיסי הזכוכית על האדמה. היו שם המון רסיסים ובכל מני צבעים. המשכתי לרוץ ועברתי ליד הבניין שלתוכו נכנסו הילדים שאמא שלהם קראה להם. כבר לא בקעו אורות מתוך הדירות. כשהגעתי לבניין שלי, המשכתי לרוץ.

הגעתי לכביש הראשי.

המון אורות ורעש.

חציתי את הכביש בריצה ומישהו צפר לי.

אחר-כך המשכתי לרוץ את כל רחוב אוסישקין, עד שהגעתי למדרחוב.

כל החנויות והדוכנים כבר נסגרו.

כמעט לא היו שם אנשים.

התיישבתי ליד המזרקה ובהיתי בזרם של המים.

אחרי כמה דקות הלכתי הביתה, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי לעשות.

מאז לא חשבתי יותר על עין-גב.

מאז אני בסדר.

את הדיסקו-סנטר סגרו אחרי כמה שנים ושיפצו את כל הבניין. אני חושב שעידן ליבוביץ נהיה עורך דין. את אורית ריזל לא ראיתי יותר אחרי שנגמר היסודי. מישהו אמר פעם שהיא עברה לקנדה עם ההורים שלה. זה נשמע לי הגיוני, כי אבא שלה היה רופא רציני כזה. פעם פגשתי את תדהר ברחוב במקרה, והוא סיפר לי שהוא עדיין בקשר עם רון ומני.

את שי המכוער אני רואה די הרבה. כל פעם הוא צץ במקום אחר; בתחנת אוטובוס, בקניון, סתם ברחוב. תמיד הוא צוחק כשהוא רואה אותי. תמיד הוא לבד.

לפעמים אני חולם עליו.

פעם חלמתי שהוא נדרס בכביש הראשי.

בחלום אחר ראיתי אותו נופל לתוך בור באדמה וצועק, מנסה לתפוס את האוויר אבל לא מצליח ורק נופל בלי הפסקה. רק אני הייתי מסוגל לראות אותו, אבל לא יכולתי להגיע אליו. לא בטוח שרציתי להגיע אליו.

הוא באמת מכוער.  

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נועה רבינוביץ וינוקורנועה רבינוביץ וינוקור16/4/2020

בבטן הרכה. אח, זה נהדר. בעיטה חזקה ישר בבטן הרכה... יכולתי ממש לדמיין רגע אחר רגע. חשוף, נוגע ומטלטל. יש עוד מאיפה שזה הגיע?

רוני פרישוףרוני פרישוף14/4/2020

כואב. שבר זכוכית דם על אספלט ולב שבור של נער, מטלטל ונוגע

עינב שהםעינב שהם14/4/2020

אהבתי מאוד. ניכר כי הכותב בעל הבנה עמוקה של מורכבות הנפש.