פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נקודת הג'י והנקודות העיוורות

נקודת הג'י והנקודות העיוורות

ד"ר ניצה ירום | 27/1/2020 | הרשמו כמנויים

'להתיידד עם המיניות: מבט מחדר הטיפול' - סדנא בת ארבעה מפגשים בהנחייתי נפתחת ביום א' הקרוב 2.02.20 ב- 08:30, בחסות המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה. עדיין אפשר להצטרף בלינק https://docs.googl.../edit
זו הזדמנות להאיר את המיניות כנקודה עיוורת בקרב מטפלים ובכלל, למרות 'הסצנה' - ופתיח הולם לענייננו.
את הנקודות העיוורות הפסיכואנליטיות שראיתי בערב ההשקה לספר 'למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית' שערך ד'ר עמית פכלר, דרך פריזמת המיניות והבין-דוריות - ארצה להאיר הפעם.
מאמר בשם 'הקצה הפוריטני של החוויה: על הקושי והחשיבות של דיבור על מיניות בטיפול' שנכלל בספר ודן במיניות ובעיקר בגישה הפוריטנית כלפיה במרחב המקצועי – לא נידון על ידי אף מציג בערב, כשהאג'נדה בו הייתה שכל משתתף יציג פרק של כותב אחר בספר, בבלעדיות או בהתייחסות לכותבים נוספים. הנושא וכותבו מהדור הצעיר - לא הוזכרו כלל במהלך הערב.
תמהתי ושאלתי את עצמי: איך קורה שנקודת עיוורון זו ממשיכה להיות בלתי נראית. האם המיניות חדלה לעניין את העולם שלנו כולל את אנשי המקצוע בעידן אינטרנטי ורוחניקי? האם המיסטיקה שדובר בה בלהט בערב הזה – היא ביטוי סובלימטיבי של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה העכשווית, כאשר הקרבה שטלפתיה מזמנת ונידונה על ידי דובר בכיר – מחליפה את הקרבה הנפשית/גופנית שהמיניות מגייסת? נקודת הג'י כבר לא מעניינת אותנו, והחלפנו אותה? הנהיה פוריטנים לנצח?
זו הייתה נקודה עיוורת אחת. הנקודה השנייה מתייחסת ליחסים הבין-דוריים בפסיכואנליזה.
ידע פסיכואנליטי הוא דמוקרטי. אין משמעות להיררכיות ידע, בעיקר לא על בסיס ארגוני (אפילו אליטיסטי). בעיקרון נגמר עידן ההגמוניות, ובכל זאת נראה שהוא עדיין חל לגבי הידע הפסיכואנליטי.
בפועל, מה שראיתי היה 4 אנשי מקצוע בכירים, ידועים וחברי ארגון מרכזי, יושבים על כתפי 4 אנשי מקצוע צעירים-מבריקים וחברי ארגונים לווייניים. נציגי הדור הצעיר הציגו את רעיונותיהם של הבכירים בדקדקנות, בלהט אישי, ולפעמים בסגידה. הבכירים מקסימום הזכירו פה ושם את שם הכותב הצעיר ואפילו נכסו את רעיונותיו, אחזו ברעיונות הקנוניים של עצמם או שפיתחו אותם כשהיו אמורים לדון באחר.
אתמקד בשני עניינים בהקשר זה:
מסתבר שהבאת מקרים מתוך ההיסטוריה הפסיכואנליטית הקלאסית היא חותם 'שאתה פסיכואנליטי' בחינוך המקצועי. המקרים של פרויד או המקרים של ביון מובאים כטקסטים כמעט קדושים, למרות שהמכנה המשותף בין נערה בת שמונה עשרה בשנת 1900 ונערה בת שמונה עשרה ב – 2020 הוא אפשרי רק בהדגמת רעיונות כלליים, כגון העברת רגשות מן הנפש לגוף, ודומיהם. צר היה לראות שמקרה של ביון נידון כך שהמציגה יחסה את הכשל שלו להקשיב למטופלת ספציפית – כקושי שלו שנבע מחוויית השתתפותו במלחמת העולם הראשונה כמפקד טנק בזירת הקרבות. ביון עצמו כתב על חווייתו כטנקיסט רק בממואר שכתב ממש לפני מותו; כבריטי של תחילת המאה ה-20 הוא נעל את החוויה, למרות שמיפה את הנפש בקפדנות, כפסיכואנליטיקאי. ואילו אנו כיום, 100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה – עדים לעדויות משוחזרות משדות הקרב ההם ולסרט המופלא ' 1917 '. לכן הפרשנות שיחסה את תגובת ביון או הקושי בתגובתו למטופלת שלו לטראומת הקרבות שלו – לא מבוססת מתוך עולמו. 'להשתיל' זיכרון לאדם אחר לא נראה מעשה רציני.
שאלת הפרשנות בפסיכואנליזה ובכלל היא שאלה רצינית: פרשנות בסגנון פרויד הזמינה מן המטפל פרוש שרואה מסר מהלא מודע – שהמטפל האנליטיקאי רואה, והמטופל מתקשה לראות. הפרשנויות שבאו אחר כך בפסיכואנליזה עסקו יותר ביכולת לאמפתיה וחמלה, ואחר כך ביכולת לחוויה הדדית. פרויד סבר שאי אפשר לומר שכשפלוני שלא עושה משהו או אומר משהו – יש לו את זה בלא-מודע, חייבים סימפטום או רמז לכך.
פרשנות בספרות או בהיסטוריה דורשת גם היא סדר והגדרה. הפרשנות של המודרנה דרשה אובייקטיביות והקשריות, הפרשנות הפוסט-מודרנית דברה על 'מות הסופר' ואפשרה לפרשן לתרום לטקסט מה שנראה לו, שיהפוך לחלק אינטגרלי מהיצירה. כיום, בעידן הפוסט-פוסט מודרני שוב אנו נקראים לסדר כולשהו. בגדול ניתן לומר שכדי לקבל פרשנות כלשהי – בעיקר למקרה ספרותי – צריך שיהיה לה סימוכין, רמז. פתרון שהפרשן מביא מעצמו, ללא רמז – הוא קל מידי. הרמז צריך לייצג את תפיסת העולם של המפורשן, ואם המפרש מביא ראייה של עצמו – הרי שצריך לומר זאת. משמע, צריך להפריד בין להיכנס לנעלי המפורשן ולדבר בשמו, לבין להיות עד שלישי לזוג טיפולי ספרותי.
אולי הרוח הפוסט מודרנית יצרה אווירה שהכל מותר ויצירתי, אבל זה בדיוק מה שיוצר כאוס ובלבול. בעולם המוצף ומציף שלנו – נראה לי שמקצועיות ומדעיות בכל זאת דורשים בידול וסדר מסוים.
נושא נוסף שראיתי ונראה חשוב ביותר היה דיון הדוברים הבכירים (בעיקר בהסתמכות על מאמר של כותב מהדור הצעיר) בתהליכים בעייתיים בהכשרה הטיפולית/פסיכואנליטית. אחד הבכירים כתב אודות ההתאהבות באובייקט הפסיכואנליטי המופנם; עניין זה הועלה בדיון בערב כסכנה שבהתאהבות באובייקט הפסיכואנליטי המופנם, כלומר במושגים, במקרים ובתיאוריות לעומת המציאות שבה אנו חיים ועובדים. דובר בעובדה שמטפלים 'מזייפים' ומגהצים טיפולים המוצגים בפומבי, ויוצרים בעיתיות באותנטיות שלהם כלפי הציבור המקצועי שבא ללמוד מהדוגמאות, וכלפי המטופלים – שכך הם זוכים למטפלים שמנסים להעמיד חזות והם 'בעלי עצמי כוזב'. והודגש הצורך שהפסיכואנליטיקאי והמטפל של היום יחפש וימצא את קולו שלו (מה שקשה לעשייה כאשר הדוגמאות הקלאסיות משמשות כדגם טיפולי).
אלא שחבל היה לי ששני בכירים שראו את נקודת העיוורון – התייחסו אליה בהשלמה 'ככה זה', במקום באחריות הנדרשת מדמויות בכירות הרואות כשל רציני בהכשרה המקצועית ובצורך להיאבק למען התיקון.
היה ערב השקה מכובד ביותר, בעיקר בזכות חוכמת הצעירים, שהרטיטה לב, וגם לקתה קצת בחנופה, וחוכמת הבכירים המאורגנים שהצעירים זמנו ביצירת הספר - שאולי לא היה זוכה לתשומת לב ללא נוכחותם. הערב היה בכללותו מאתגר.







עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

הקיץ של הורים וילדים כמדי שנה הגיח הקיץ והפתעה, בתי הספר והגנים שבין תפקידם הבלתי מוכרז הוא להיות בייבי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום26/3/2020

יישום לחינוך מטפלים. תודה, אורית. מילותיך - מילותי. עכשיו צריך לחשוב וליישם את האנושיות המושכלת לחינוך מטפלים. אי אפשר להמשיך עם הנקודות העיוורות, ולא לרצות לראות. אז נראה!!!

אורית גודקאראורית גודקאר21/3/2020

מבט מעידן חדש לעידן קודם. כשאנחנו בתוך בתינו, החוץ דומם כמעט לגמרי, ונכפה עלינו לארגן מחדש את חיינו האישיים והמקצועיים נדמה שהדיון הזה בשאלה מה נדרש מאתנו כדי להיות מטפלים מקבל משנה חשיבות. ברור שאחת הדרישות החשובות היא גמישות, נכונות להתאים את עצמנו לשינויים ולהתרחשויות, ולא רק להקשבה לעולם הפנימי. מוזר איך תוך שבוע כולנו מוכנים להתנסות בטכנולוגיה שעד כה היתה שמורה רק למתי מעט או שהתבוננו עליה מעט בהתנשאות ובהרבה חשדנות. אין לאיש הבנה איך הולך להשתנות העולם שלנו, ועולם הטיפול במיוחד, לאור מה שמתרחש בשבועות אלו, אבל כיום כבר ברור - השינוי בו יבוא, והוא יהיה כנראה שינוי פרדיגמטי ולא רק שינוי בשוליים. איך נמשיך לקיים דיאלוג אנושי במרחק פיזי, ואיך נייצר קשר טיפולי בסביבה החדשה הזו? קטונתי מלהציע ודאות, אבל אני מוכנה לאמץ גישה של סקרנות, התרגשות והשעיית השיפוטיות כדי להכניס פנימה את השינוי. אני מוכנה לנסות לנסח ולהבין אותו לא רק במונחי התיאוריות מן העבר, השמות הגדולים או ראשי התיבות המוכרים. אני מוכנה לקבל את הפחד מהחדש, את העירעור של בסיס הקיום, ולאמץ את העתיד, את ההווה, שיחזיר אותנו לגרעין של כל מפגש טיפולי - הקשר הטיפולי האותנטי, זה שמוכן להתאמץ כדי להיפגש בכל תנאי.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/2/2020

אידאליזציה ודיאלוג. אורית, תודה. הדגשת את הדיאלוג שהתאפשר ביום העיון אצלכם במכללת אורנים בין הקהל, המתדיינת והדוברת. אני מודה, אני מוקסמת מן הדיאלוג - שיכול וצריך להתנהל בנינוחות שכזאת גם בין מטפלים ומטופלים. זו הליבה.
האידאליזציה באה להגן בטיפול מפני הדדיות שוויונית פרופר - בקבלת העובדה שיש משהו נוסף שיכול לשמש כמורה דרך: תאורטיקן, הבנת המציאות, התבוננות רחבה ולא רק נקודתית. אלא שיש משהו מפתה באידאליזציה כאבק כוכבים: כולנו רוצים להיות לא רק מועילים אלא גם 'סלברטאים', להיות מה שאנו בונים כאליטות - רוצים להשתייך. אני מקווה שהיכולת לדבוק באידאליזציה כהערכה של ידע, הבנה, אישים שתרמו ואפשר ללמוד מהם - יחד עם דיאלוג אנושי - תשמש כתמהיל הנכון לטיפול.
הייתי מציעה בתוכניות הלמודים בבתי ספר לפסיכותרפיה לא לזהות קורס עם שם של אדם (דתות נזהה בשמות: מוחמד, ישו, בודהה), אלא נלמד עקרונות יעילים בטיפול: את תרומת 'האב', את אפשרויות היישום שלה, ואת מגבלותיה.
התמחות מדעית ב'אב' יכולה להיות אולי מושא ללמודים מתקדמים. בעבודה הטיפולית האבות ישמשו אותנו רק כהשראה. אם הם ישמשו לחיקוי בעשיה - הרי שזה יצמצם את ראיית המטופל כאדם, ויחזק אינטרסים ארגוניים.
פרויד עצמו היה מאד זהיר לגבי השימוש במקרים טיפוליים שלו. כשהיה מדובר בתרגום מישנתו לעברית, הוא לא רצה שאייטינגון, נציגו בירושלים, יתרגם את המקרים תחילה - כי, לדבריו, כך הפסיכואנליזה 'תמכר' כרכילות. עקרונות היו יותר חשובים.
הסתמנה פה דרך.

אורית גודקאראורית גודקאר5/2/2020

הקסם בקשר. ניצה יקרה,
ראשית אני רוצה להודות לך שהגעת לאורנים לכנס שלנו ושיתפת את המרצים והסטודנטים וגם הקהל שהגיע במחשבות שלך, היה מרתק ומשעשע להאזין לך! התהליך שעברנו במפגש עם הרעיונות האלו עוד לפני הכנס היה מרתק, והרגשתי שבאופן קסום המשיך להישמע בתוכי גם לאחר מכן. הופתעתי לראות איך בלי לתאם מראש התוכן של ההרצאה שלי היה מסונכרן מאד לרעיונות המרכזיים שהעלית את. אני שומעת אותך מבקשת ממטפלים באשר הם להישאר בני אדם, כי רק בהיותי אדם אני יכולה לכונן קשר עם אדם אחר בחדר הטיפול, יהא גילו, מינו, מוצאו או דתו אשר יהיה.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום4/2/2020

מאידיאליזצית האבות לרלוונטיות טיפולית. מהנושאים המרכזיים של הפוסט הנוכחי שלי ובתגובות אליו נבחנה האדרת המקרים הטיפוליים של אבות הפסיכואנליזה - השונים ממקרי ההווה בהנחות היסוד, בדרכי ההתערבות, בתמונות הקליניות. תפקיד האידיאליזציה בהתפתחות האנושית הוא להעניק בטחון שיש שם מישהו שאפשר להישען עליו. בחינוך המטפלים כיום נראה שאידיאליזצית האבות משאירה יחס ממשי מאדיר לדמות קונקרטית, ולא הפנמת האפשרות שקיים ידע מגבה שניתן להסתמך עליו.
איך כן אפשר וצריך להתנהל במערכת טיפולית שבה היחסים הם אנושיים/בין סובייקטים -ניסיתי להראות בהרצאתי 'מצפן טיפולי במציאות משתנה' בכנס שנערך בימים אלה במכללת אורנים. בפועל התאפשר מפגש עם המורים והתלמידים של בית הספר לפסיכותרפיה ומסלול הטיפול במשחק של מכללת אורנים והדיאלוג עם הקהל ועם סטודנטית שנה ג' שהטיבה להתדיין אתי - ניסה לבחון איך נעשה את העדכון החינוכי בפסיכותרפיה. ברצוני לשתף בכמה עדכונים שעלו מתוך הדיאלוג:
שיקוף כיום: המכניות שנוקטים מטפלים בטכניקות של התערבות טיפולית - הוארה כמנכרת את המטופלים. אלטרנטיבה לשיקוף קלסי שעלתה הייתה לא להחזיר למטופל את מילותיו כהעלאת גרא, אלא אפשר לומר, למשל:"היית רוצה שאומר לך איך אני רואה את זה?"
פרוש העברה כיום: נאמר בהרצאה שכיום המטופלים הם מתוחכמים, מכירים את הספרות הקנונית שנטמעה בתרבות הכללית, ופעמים רבות הם אלה שיוזמים לומר:"שמתי לב שאני חושש לאכזב אותך, כמו שחששתי לאכזב את אבי". משמע, שזה כבר לא הנשק המנצח של הפסיכואנליטיקן הפרשן וגם לא התערבות טיפולית שמייחדת את המטפל. אבל המטפל כן יכול לחשוב ולמצוא דרך להאיר שחזורי יחסים אפשריים.
סלף-דיסקלוז'ר/חשיפה עצמית: כיום נוטים לראות את השפעות הגישה ההתייחסותית כמה שהפך את הדיאלוג בין מטפל למטופל ליותר משוחרר מבעבר. אבל עמדתי היא שכל עוד זוהי טכניקה - הרי שהמטפל לא ידבר 'אנושית' אלא יחפש בראשו איך למנן אמירה אישית זו או אחרת שלו. חשיפה מצד מטפל מעין:"ברחוב זה בעלי ואני גרנו כשהתחתנו", כשהמטופלת מספרת שחיפשה דירה ברחוב הנתון - תזכה את המטפלת בביקורתיות האם חשפה יותר מדי או לא הייתה צריכה להגיד 'בעלי' או 'כשהתחתנו' - והופכת את הדיבור האנושי לכבלים. במקור - הגילוי העצמי הזה של המטפלת חימם את ליבה של המטופלת שחשה קרבה ואמון. למטפלת נבוכה שספרה בכנס שהמטופלת שלה גרה ברחוב שלה - הוצעה האפשרות לומר באמפתיה:"זה מוכר לי".
האינטגרציה כיום: איך מטפלים צעירים בוחרים לעצמם מתוך מגוון קיים (שאינו בהכרח אינטגרציית ארגונים המזוהים עם דרך טיפולית זו או אחרת) ניתן היה לראות עם סיום ההרצאה והדיון, כאשר הדס, הסטודנטית המתדיינת, אותתה לי שהיא רוצה ללומר משהו, וקמה ואמרה לנוכחים להיות שקטים רגע ולחשוב מה הם לוקחים מן המפגש. דרכי שלי הינה פסיכואנליטית, ולא הייתי מעלה בדעתי להציע התערבות מובנית. אבל זקיפות הקומה של מטפלת צעירה, שהעריכה את הידע שלי אבל לא נסחפה באידיאליזציה והעזה להציע משהו מדרכה שלה - הקסים אותי. לדידי, זה הדגים את ערך החופש מאידיאליזציות.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום29/1/2020

מה שחשוב לומר על פסיכואנליזה. אליס יקרה, שמחתי שהגבת לפוסט. הלהט שלך בהרצאתך בערב ההשקה ובכתיבת התשובה לפוסט שלי (שנכתב לנושאים ולא לשמות) - שובה לב. על הערב בכללותו כתבתי שהיה מכובד ביותר ומאתגר.
ארצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית:
1. צריך להתחיל ברצון שלך להגן על הפסיכואלניזה ולהסביר אותה. גילוי נאות: אני פסיכואנליטיקאית, וארבעים שנה אני באוהל זה - בפאזות שונות.
בגלל שהשיח בינינו הוא בין דורי - אני חייבת לציין שבאדיפלי ובטרום אדיפלי עסקתי רבות בספרי הראשונים. את עידן ההתלהבות החליף אצלי עידן הביקורת והאי-נחת. את זה אנסה לפרט ולהסביר (מה שנעשה בספרי האחרונים ובריבוי פוסטים).
כשאת מרבה לכתוב 'שזה מורכב' - זה מגמד את התחכום שאת מגלה בחשיבתך (שממנה התרשמתי). זה כמו להגיד הרבה פעמים שמשהו 'אמיתי'.
2. לגבי הצגת המקרה של ביון. אם אכן ביון דבר על חוויות שלו כלוחם במלחמת העולם הראשונה במקרים שבהם דן בטראומה, הוא יכול היה בקלות להביא חוויות שכאלה גם במקרה שבו דנתן. על הצורך לעשות זאת במקומו - התקוממתי.
סקרתי את סוגי הפרשנויות בפסיכואנליזה ובספרות כדי שנוכל לראות שאי אפשר סתם להדביק פרוש לדמות ספרותית. העיקרון הוא שעיסוק יתר במקרים היסטוריים יכול אולי לעורר התרגשות באנשי מקצוע צעירים בהרגשה שהם משתעשעים בחומר 'נשגב'. בפאזה הנוכחית של חיי - העיסוק הזה מרגיש לי ממש נקרופילי. אולי הוא מתאים למחקר היסטורי , אבל ליישום קליני למטפל הנבוך הוא ממש מפריע. שמעתי לא מטפל אחד שמצפה מעצמו 'להכיל כמו וויניקוט' מטופל שהביא לדיון.
3. ב 'פסיכואנליזה' צריך להבדיל בין ידע דמוקרטי לבין אידאולוגיה אירגונית. הראשון פתוח. השני - שומר על היררכיות וטקסים.
4. בערב הנדון נאמר על ידי בכירים, שהם לא אני, שמגדלים כיום דור מטפלים שמאוהב באובייקט הפסיכואנליטי המופנם - כהפרעה (בראיית המטופל הממשי), והוצגה החזות הכוזבת והמשתקת שמטפלים מטפחים כיום בהכשרתם, כפי שצויין בפוסט.
נכון הוא שאת מטפלת צעירה, חכמה וחושבת - והכשרת מטפלים לא חייבת להיות בראש שלך בינתיים. אני מזקני השבט וחשה אחריות לתחום שלנו.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום28/1/2020

תודה על ביטוי אי-נחת. תודה לכם, עירית ורועי, על כך ששניכם נותנים ביטוי לתחושה של אי-נחת מהתרבות הטיפולית הקיימת. אני לא נשארת קול בודד, ורק כך אפשר לחולל שינוי שנדרש.
רועי, אתה מדבר על שתי מגמות שליטות שפוגעות בכינון אני ראוי למטפל העכשווי. רוחם של אבות העבר, שכופים אותה בכינון המהות הפסיכואנליטית - היא יותר מסורת של ארגון מאשר מהות תאורטית וקלינית המאפשרת לחשוב על מורכבות ולהיות רלוונטי. זוהי מגמה אחת.
הנטייה הקיצונית השנייה שרווחת, שאתה, רועי, מציין היא מה שלדעתי מתקרא היום 'אינטגרציה'. אינטגרציה נראית כשילוב גמיש, אבל בפועל 'האינטגרציה' שאותה משווקים היא, לדאבוננו, לרוב שיתוף פעולה בין ארגונים מקצועיים (למשל, מנטליזציה, אטצ'מנט וסומטיק אקפיריינס; מיינדפולנס וסמכות הורית; סיביטי3, פסיכואנליזה ובודהיזם, וכו') - ולא צרכיו וקשייו של האדם בן זמננו והמטופל שלפנינו.
המטפל הראוי כיום זקוק כנראה ליכולת בסיסית - לליבה - של קשב, קשר ועניין באחר, וגמישות לבחור מתוך המגוון הרחב.

רועי סמנהרועי סמנה28/1/2020

בתגובה לניצה. ניצה יקרה,
לצערי הרבה נאלצתי להיעדר מערב ההשקה בגלל התחייבויות קודמות (סיבה אפשרית לכך שלא היתה התייחסות לפרק שלי מהספר) ועל כן לא אוכל להגיב לגופן של הרצאות אלא רק לגופו של עניין עקרוני.

לדעתי אנחנו עדים כיום למשיכה חזקה של אנשי מקצוע בתחום לשני קטבים שבעיני הם מטרידים. מחד נטייה לקפוץ כמוצאי שלל רב על כל גישה טיפולית חדשה שמבטיחה להיות פורצת דרך ולהמציא את הגלגל (לרוב כזו שמורכבת מראשי תיבות כאלו או אחרים באנגלית), ומאידך הזדהות דביקה עם תאוריות קלאסיות באופן שלעיתים קרובות מדי מונע חשיבה ביקורתית, עדכון ועיבוד מחדש.

אני מאמין שעלינו להיזהר משתי המלכודות הללו וחלק מהאחריות לסייע לנו בכך היא בידי הדור הוותיק, שאמור לוותר על האחיזה הנוקשה ולהעביר את הלפיד לדורות הצעירים יותר ולאפשר להם להמשיך את המסורת אך עם ניצוץ חדש, עם זווית רעננה, עם מבט מעט אחר. את, ניצה, מהווה בעיני דוגמא מרשימה ליכולת הזו ועל כך אני מודה לך מאוד.

רועי

עידית סטרול קאופמןעידית סטרול קאופמן27/1/2020

התייחסות לערב ההשקה לספר: למשש את הפיל. ניצה יקרה, היטבת לתאר גם את תחושת אי-הנוחות שלי, מערב השקת הספר. תודה על שנתת מילים לחוויה שלי, שאני עצמי התקשיתי להמשיגה.