פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בְּכּוֹחוֹת עַצְמִי פֵּרָקְתִּי וְהִרְכַּבְתִּי מֵחָדָשׁ אֶת הָעוֹלם

בְּכּוֹחוֹת עַצְמִי פֵּרָקְתִּי וְהִרְכַּבְתִּי מֵחָדָשׁ אֶת הָעוֹלם

ד"ר ליאור גרנות | 21/3/2018 | הרשמו כמנויים

"בְּכּוֹחוֹת עַצְמִי פֵּרָקְתִּי וְהִרְכַּבְתִּי מֵחָדָשׁ אֶת הָעוֹלם" – על הספר 'חמש אבנים' מאת יהודית דריגס

"קראתָּ לי?/ כשקוראים בשמי, אני מקבלת אומץ./ פעם שמעתי את שמי, מתי זה היה?/ אֶת הפתק שהִצמידו לי לחזה זרקתי מזמן" (מתוך השיר "ילדה", חמש אבנים, עמ' 15).

אֶת המלים האלו אומרת הילדה, אחת מחמישה קולות בספר "חמש אבנים": קול הילדה, קול האשה, קול העֵדה, קול הפקידה וקול האבן. וקול הילדה וקול העֵדה, העֵדה והילדה.

כי התחינה להישמע, להיקרֵא בשם, היא לעולם תחינתה ומשאלתה של הילדה: לזכות למבט שמכיר בה, שרואה אותה, לקול שעונה בהד לקולה, לזכות לעדוּת לקיומה.

הילדה חיה בתוך הנשמט, המתפורר, הרועד: "נדמה לי שהבית עצמו התפורר, הקירות התקלפו, רצפה נשברה. קורי/ עכביש בפינות,/ חלונות, דלתות, האם הכל סביבי תלי חרבות?" (שם,שם), ובתוך זה גם הקיום שלה עצמה מתערער: "אני לא בטוחה/ ואולי כל זה קרה?/ ואיך אדע אם זה אותו הבית שפעם הִכִּיר אותי, שבו התרחשו חלומותַי." כשקרקע הקיום היא קרקע רועדת תמידית ניטל הביטחון בעצם הקיום, והילדה מבקשת תיקוף לקיומה: "אז אני נוגעת בלחי בקצות האצבעות, ממששת את העיניים והאף", לבדוק שהיא אכן קיימת.

היא פונה אל המראה כדי לתקף לעצמה את עצמה, כדי להיות עדה של עצמה: "במראָה הגדולה בארון שָם אני קיימת ויש לי את כל הזמן שבעולם" (שם,שם).

חווית העולם כחמקמק, ערטילאי ונטול ממשות חוזרת לאורך הספר כולו: "ואיך אוודא שהעולם עדיין שם?" (עמ' 19), כמו גם הניתוק מן ההווה, מן הנפש, מהגוף: "יש ימים שאני לא זוכרת כלום" (עמ' 21), "הזמן מתנועע סביב כמו ריח, איני מצליחה לשים עליו יד" (עמ' 30); "איפה הייתי עד עכשיו?" (שם,שם).

הילדה קוראת אל העולם: "כל כך שָקֵט בחוץ. מישהו שָם?" (שם,שם), ובאין מי שיתקף את היותה – משום שהמבוגרים שאמורים לעשות זאת אינם מְתוּקָפים בעצמם עבור עצמם – היא הופכת להיות העדה – העדה לחוויות והוויות הסובבים אותה ועדה עבור עצמה.

הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב מגדיר עֵד כ"מי שחזה בגרעין האמת של אירוע". הוא מתאר עדות של ניצולת שואה שאמרה: "אני רוצה לחיות ביום שאחרי היטלר, יום אחד אחרי שהמלחמה תיגמר, כדי שאוכל לספר את הסיפור". לאוב אומר: "הגעתי למסקנה שגם ההיפך הגמור תקף במידה שווה. הניצולים הרגישו לא רק שעליהם לשרוד כדי לספר את סיפורם, אלא גם שעליהם לספר את סיפורם כדי לשרוד" (לאוב, 2008, עמ' 84). על מנת שהנפש תוכל לשרוד, להתקיים כמקשה אחת אחידה ויציבה – לחבר יחד את חלקיה – צריך האני להגיע לידיעה, שמתאפשרת לדידו של לאוב באמצעות מתן עדות.

וכך עצם קיומה של הילדה ועצם הכתיבה של האשה בספר "חמש אבנים" הופך למעשה עדות המהווה את איחויה של הנפש: כתיבת חמשת הקולות הנפשיים כמותה כהושטת יד אל עומק באר הנפש, פרימת החלקים המרכיבים את תחתיתה, הכרה בהם, לשם הרכבתם מחדש לאחר שלכל אחד מהם ניתָן קול, ניתן שֵם.

העֵדה נעה פנימה והחוצה: מתקרבת אל הבמה, אל מקום התרחשות הדברים, ואז חשה צורך להתרחק, לצאת מתוך הכתוב, לשמור על עצמה. ככה למשל היא כותבת: "לא מתאים. את כל הקטע למחוק. ניסוח כוללני, לא מדויק ואין די פרטים./ משהו פה מתחיל להיות כפייתי" (עדה, עמ' 43). וגם: "הטייפ נעצר פתאום. בעיה עם הבטריות./ למזלי יש לי חיים משלי. האמנות שאני עושה כאן. אני לא כמוהם./ עשויה מסיוטים". (עדה, עמ' 56). היא נושמת לרווחה על כך ש"היא לא הם", לא כמוהם" ו"יש לה חיים משלה" ומצד שני האנשים שעליהם היא מעידה חיים בתוכה: "האנשים האלה רדומים בתוכי, מה אעשה אִתם, האם אשמור אותם שתוקים?" (עמ' 43). כלומר, העדות כמו אינה נתונה לבחירתה אלא היא חובתה, והיא רוצה להעיד באופן אמין ומשמעותי: "אני שואלת את עצמי, האם יש כאן משמעות עמוקה שאני לא מזהה. האם אצליח לתפוס את העומק של מה שקרה שם./ זה לא סתם שאני מדווחת כאן" (עמ' 70).

העדה והילדה הולכות יד ביד: הילדה היא זאת שבתוך הדברים, עד כדי כך בתוכם שהיא בעצמה מאבדת את קווי המתאר שלה, מאבדת את ממשותה, לא זוכרת, לא יודעת מי היא ואיפה העולם ומה זה העולם. והעדה – היא זאת שבחוץ – "אם לפחות הייתי מישהו חשוב", היא אומרת, "היו שופטים ותולים אותי. אבל אני סתם אחת פולנייה./ עדה שמדווחת. זה מה שאני" (שם, עמ' 43). קיומה של הילדה מתאפשר מתוך נוכחותה של העדה וקיומה של העדה מתאפשר מתוך נוכחותה של הילדה: העדה – מתוקף המבט שהיא מעניקה – מאפשרת לילדה את אפשרות הרכבת חלקיה; הילדה- מתוקף קרבתה לדברים ושהותה ממש ממש בתוכם – מאפשרת נפח לדיווחיה של העדה.

וככה, באבן החמישית, מדווחת הילדה על פירוקה והרכבתה מחדש: "אני ערה עכשיו", היא אומרת, "החיים בתוכי יוצאים לפועל./ בכוחות עצמי פרקתי והרכבתי מחדש את העולם./ הלב שלי מאומן". (עמ' 77). החיים בתוכה יוצאים אל הפועל לאחר מעשה העדוּת – לאחר שחזתה הילדה-האשה-העדה בגרעין האמת של האירועים הממשיים והנפשיים – כוּּננה הידיעה בתוכה והיא יכולה להוציא את החיים שבתוכה אל הפועל. "אני ערה עכשיו", היא אומרת, ואני קראתי: "אני עדה עכשיו" – כמעשה העדות-ילדוּת של הספר המטלטל הזה כולו.

את מעשה העדוּת ממשיכה יהודית דריגס גם בספרה "אוף ברודווי" שראה אור באותה השנה (2017) והוא כולו פרידה מהוריה שהלכו לעולמם בהפרש של יום אחד. כך היא כותבת בו בפרגמנט מספר 2: "אתם, שטיילתם בין השעות, הדבקתם שעונים שבורים בסלוטייפ,/ האמנתם שאם תתנו שֵם לדברים, צרכניה, בית הבראה, שעוונית, גם אתם תהיו". אבל כן, ילדה-עדה, זה מה שאת עושה: נותנת שם לדברים ובכך משרטטת את הממשות שלהם, מנכיחה אותם, מחיה אותם, מאפשרת להם לחיות.

התחינה להישמע – שומעים אותי? – חוזרת גם בספר הזה. ממעמקים בוקעים הקולות. הקולות השתוקים, הצללים, הצעקות, המלים, האין-מלים: "נא להדביק. חבר נא זכור תמיד את זכויותיךָ. את מספרך, זכור. בזאת אושרה לךָ הזכאות. שומעים אותי? (פרגמנט 23).

את שברי הנפש ושברי הזיכרונות ושברי הזמן מדביקה הילדה-עדה. אבל לא ברוק היא מדביקה אותם אלא במראות שהאשה הכותבת משכילה בדיוק הנפש הכותבת להפוך למלים. ובזאת אושרה הזכאות, בזכות המבט והמלים ובזכות העדוּת: הזכאות לא רק לשרוד אלא להתקיים, להיזכר, להיות כתובים כסיפור. שומעים אותי? שומעים אותי? – כן, כן, ילדה, עדה, אשה – שומעים אותךְ, רואים אותך: את שמךְ קוראים בקול רם.


מקורות:
דריגס, יהודית (2017). חמש אבנים. תל-אביב: עולם חדש.
דריגס, יהודית (2017). אוף ברודווי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
לאוב, דורי ופלמן, שושנה (2008). תל-אביב: רסלינג.

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.