המשוררת ו"ילד בן אחת-עשרה משוגע".

פרופ. עמיה ליבליך | 16/1/2017 | הרשמו כמנויים

דליה רביקוביץ' ידועה ודאי לכולכם. כפסיכולוגים אתם אולי מצויים גם בסיפור חייה האישי והמשפחתי ובמצוקותיה, שפורסמו ברבים, אם כרכילות ואם כמחקר אקדמי. עכשיו יצאו על המשוררת שני כרכים מפוארים, תרומתו של גדעון טיקוצקי, חוקר ספרות צעיר ומחונן במיוחד. הכרך האחד הוא מעין ביוגרפיה "דליה רביקוביץ בחיים וביצירה" והכרך השני הוא אוסף שיריה הגנוזים, שהיו רבים. כאן אתייחס לראשון.

יש כמה דילמות לכותב הביוגרפיות, והעיקרית בהן היא איך למצוא את האיזון בין הערצה והכפשה. קרוב לזה – איך לכתוב על אדם מיוסר מתוך אמפתיה, בלי מציצנות מיותרת, לא לאבחן את מי שלא ביקש להתאבחן. על ממד אחר – איך לתעד כל מקור בצורה אקדמית מלאה בלי להכביד על הקורא, איך לפרש טקסטים ספרותיים בצורה המאירה את הטקסט ואינה כופה עליו דבר. גדעון טיקוצקי עבר את כל המשוכות הללו, ועוד אחרות, בהצטיינות יתרה. היום אני רוצה לספר פרשייה אחת שלמדתי מהספר, בפרק השביעי שלו.

מוקד הפרק הוא שיר ארוך שנקרא "הוויקינג", והוא "מוקדש לריצ'רד סוונסון משיקגו". ריצ'רד, מגלה השיר, הוא ילד בן אחת-עשרה משוגע, אחד שתמיד מלוכלך, ו"אין דבר רע אחד שאי אפשר להגיד" עליו. אבל המשוררת מתקשרת אליו באופן עמוק, מדברת על צחוקו ושובבותו, מתארת את עיניו הנהדרות, ולבסוף מייחסת לו שושלת אבות מפוארת – הוויקינגים שהפליגו "כמטורפים בים הצפוני בספינה מוזרה". גננים גדולים, היא אומרת בבית האחרון של השיר, יכולים לטפח סחלבים מלאי הדר ולגדל ברבורים לבנים ושחורים – אך "לעולם לא יוכלו לגדל דבר יפה כמו ריצ'רד, אהובי".

אם אכן הוא "משוגע" – הרי לפנינו שיר המאתגר את האבחנה החברתית-פסיכיאטרית, ומעמיד במקומה ראייה אישית, מקורית ועמוקה. במקום ילד הסובל מפסיכוזה או אוטיסט – הפכה המשוררת את הילד לוויקינג גיבור.

מיהו ריצ'רד זה? הפרשייה המרתקת שחשף כאן טיקוצקי איננה חדשה עבור יודעי רביקוביץ', והיא עצמה דיברה עליה בפתיחות במספר ראיונות שקיימה בחייה. מסתבר שהמשוררת הכירה בצעירותה את ברונו בטלהיים בזמן ביקורו בארצנו, ביקור שהניב את הספר הידוע "ילדי החלום" על החינוך המשותף בקיבוצים. (עם ספר זה יש לי מחלוקת גדולה, אבל זה אינו קשור לנושא הפעם). בטלהיים, שהיה ניצול שואה, התפרסם בארצות הברית כשפעל בשיקגו כמנהל "בית הספר האורתוגני", למעשה מוסד לילדים חולי נפש – אוטיסטים ופסיכוטים. מוסד זה, המבוסס על עקרונות פסיכואנליטיים וקיים בשיקגו עד עצם היום הזה, דגל בתפיסה כי הפרעות נפשיות של הילדים נובעות מהתנהגות הורית לקוייה, למשל יחס "קר" של האם עלול להביא לאוטיזם אצל הילד. במהלך השהות במוסד, הוצמד לכל ילד "יועץ" שהיה אחראי עליו והיה אמור לספק לו את החוויה ההורית המתקנת. תרומתו של בטלהיים והשפעתו במוסד זה הם היום מושא לביקורת לא מעטה, שאיננה מענייננו.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

דליה רביקוביץ', שנשאה בעצמה זכרונות של אובדן אב וצלקות מהחינוך הקיבוצי שלה, התחברה אל בטלהיים בזמן ביקורו בארץ, ולימים הגיעה לשיקגו בעקבותיו. שם קיבלה על עצמה לשמש כיועצת בצוות המטפל, כלומר להדריך מקרוב ילד אחד במוסד – הוא ריצ'רד. מן הביוגרפיה למדתי שהיא החזיקה מעמד בתפקיד זה רק שבועיים – אולם נראה שפרק זמן קצר אך אינטנסיבי זה השאיר רושם עמוק בליבה של המשוררת, והיא כנראה התקשרה מאוד אל הילד בו טיפלה. בסופו של דבר, דרך השיר זכה אותו ילד עלום להיכנס למקדש השירה, לחיות בו הרבה יותר משבועיים אלה, ולהיות אחד מגיבורי המשנה בסיפור חייה של המשוררת.

מה טעם הלכה אחרי בטלהיים? ומה מצאה בילד משוגע זה? אלה שאלות שאפשר לעסוק בהן בכלים מכלים שונים, וטיקוצקי מטפל בהן בעדינות ובאחריות. במסגרת זו הוא עוסק ביחס של רביקוביץ לאחר, לחריג - יחס של "ניכור מהול בהזדהות", כלשונו. מי שהמשוררת הייתה ידועה לו בשיריה הפוליטיים, שהעלו על נס את הסבל הקשור במלחמה, ימצא כאן הרחבת המושג לעבר יחסה לסבל הנפשי, כלפי הזר שאחרותו היא בתחום הנפש ולא בתחום הלאומי-פוליטי דווקא.

נגע ללבי לגלות שבשנת חייה האחרונה, כאשר הופיעה דליה רביקוביץ כמרואיינת בתכנית הרדיו של ציפי גון-גרוס בגלי צה"ל, סיפרה שהייתה רוצה כל כך לדעת מה אירע בחייו של אותו ריצ'רד, לו הקדישה את השיר - האם הוא חולה או בריא, האם הוא מצליח במציאות או חי במוסד כל ימיו. הסיומת של טיקוצקי לפרק זה (בעמוד 239) מהדהדת בדייקנות מה שהרגשתי אני ביחס לסיפור: "איזו אמונה תמה בתוקפה של השירה, איזו חזרה אל המבט ילדי, המאמין שבכוחו של השיר להחזיר את הילד האבוד!"

הרבה פעמים הזכרתי את אהבת השירה. יותר מכל, טקסט שירי, בחלליו הרבים, בשורות הקצרות וביניהן, באופיו החידתי תמיד, משאיר מקום לקוראת למצוא בו את עצמה. הדדיות זו היא שמעצימה את החוויה של קריאת השיר, גורמת לו להישאר בתודעה גם אחרי שהפכנו את הדף, והינחנו את הספר בצד. כך, נזכרתי לפתע ב"ילד המשוגע" שלי, אילן, שלמד אצלי בכיתה ד' לפני למעלה מ-50 שנה, כשהייתי מורה חיילת במושב עולים, ועשה לי יום-יום את המוות... גם אני כמהה לדעת מה עלה בגורלו, אבל בניגוד לרביקוביץ' אינני זוכרת אפילו את שם משפחתו.