פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

אסתי פלד: לא ערוך

אסתר פלד

מחשבות כלליות על צוקים איתנים וילדים קטנים, ועל כוח

אסתר פלד | 18/7/2014 | הרשמו כמנויים

כמעט שבועיים טילים בשמיים, טילים על האדמה. כמה מלחמות עברנו כבר? עד לאחרונה זכרתי להגיד, עכשיו נשמט המספר הנכון מזכרוני, זכרוני המטעייני. טילים בשמיים, בשמי ירושליים, וילד אחד קטן ואמא שלו נוסעים במכונית אל ביתם, נשמעת אזעקה ואמא שלו חוטפת אותו מתוך המכונית ומשכיבה אותו על המדרכה, ופתאום, שלא כהרגלה, היא נשכבת עליו ולא הוא עליה. זה קורה אחרי ששלושה בחורים צעירים נחטפו, לא הרחק מהבית בירושלים, שאליו נסעו הילד הקטן ואמא שלו ולפתע שמעו אזעקה. זה קורה אחרי שילד אחד נשרף בעודו בחיים, לא הרחק מאותו בית שאליו נסעו הילד הקטן ואמא שלו, ממש לא הרחק. הילד הקטן הוא בן שלוש וקצת, וזה אומר שצריך להסביר לו דברים, הוא ילד חקרן וסקרן ובאופן כללי הוא ילד שמסבירים לו דברים, מתוך נקודת מוצא שבחיים האלה, שאליהם הגיע לפני שלוש שנים, עדיף לדעת דברים מאשר לא לדעת אותם, הן לשם התמצאות והן משום שהיצור האנושי הוא יצור שואף דעת. יצור שואף דעת ושואף אהבה, כך מקובל לחשוב. פחות מקובל לחשוב שיש לו, ליצור הזה, הזה שאמא שלו נשכבה עליו והזה שנרצח, הזה שיצא לפעולה בעזה והזה שביתו נחרב, רצון לעוצמה.
הניסוח הזה, "רצון לעוצמה", אינו מקובל במקומותינו, וזאת על אף השפעתו הניכרת והרבה של ניטשה על התרבות. "רצון לעוצמה" מעורר הדים של כוח. כוח מעורר אסוציאציה של ימניות, לאומניות, מתנחלות, כוחנות. הן רצון והן עוצמה, מונחים שאינם מקובלים במקומותינו. "מקומותינו": ליד הים מעדיפים חמלה, הידברות. למעלה על ההרים יש נטיות אחרות, טווח שלם של "נטיות", ובקצה הטווח: שריפת ילדים חיים ובהיסטוריה, ההיסטוריה שאני זוכרת אותה היטב כי היתה טראומטית לעם שלם: רצח ראש הממשלה בידי יהודי ישראלי.
ביום שישי שעבר נסעתי במונית בירושלים, והנהג אמר "צריך לסגור להם את החשמל ואת המים". חשבתי איך לענות. חשבתי אם נכון לסגור להם את החשמל ואת המים. חשבתי למה כן, למה לא. אני אף פעם לא יודעת אם אני ימין או שמאל, אף פעם לא יודעת מה נכון. גם בבחירות היה לי קשה להגדיר את עצמי מול טווח האפשרויות. בשיחה ההיא עם הנהג היו לי כמה בעיות. האחת, להבין בעצמי מהי עמדתי, והשנייה, מה אני אומרת לו, ואיך אני אומרת לו את זה, ככה שתהיה קומוניקציה. אמרתי לו, "אפשר לסגור את החשמל ואת המים. אבל אנחנו יהודים. אם תסגור את החשמל ואת המים שלהם יהיה עליך לברר מה בעצם נשאר מהיהודיות שלך". זה דווקא עבד. הוא אמר "נכון", ונראה היה שעלה בידי להכניס אותו לתוך דילמה, הדילמה שקשורה בהיות יהודים, בהיות ישראלים, הדילמה שקשורה בהיות בני אדם, הדילמה של הכוח ושל החמלה, של הרצון ושל הבחירה. לנהג המונית יש רצון, והוא רוצה להרגיש שיש לו כוח, כוח שבאמצעותו הוא יכול להגן על עצמו מפני תוקפנות. במקרים מסוימים חשוב לו יותר להרגיש כך, שיש לו כוח, יותר מאשר להרגיש שהוא טוב, או מתחשב, או מוסרי. אולי הוא ירד, או שהוא תמיד שם (אני לא מכירה אותו) לרמה הסכיזו-פרנואיד. יכולתי להזדהות איתו, גם אני גולשת לשם לפעמים, עם או בלי בושה, גם לי יש צורך בהרגשה של כוח, לא רק בהרגשה אלא ממש בכוח ממשי, אני רוצה לדעת שיש לי כוח, כדי להיות חכמה באשר לאופן בו אשתמש בכוח שלי. אני מעדיפה לצאת מנקודת פתיחה של כוח, ואז לחשוב איך להשתמש בו, מאשר מנקודה שבה אין לי כוח, או שכוח הוא דבר מכוער ויש להסתיר אותו או להתבייש בו, עמדה שעלולה להחליש אותי.
הילד הקטן ההוא שאיתו התחלנו את הדיון הזה, הוא מכיר היטב את הדילמה הזאת של השימוש בכוח. זאת למעשה הנקודה שממנה אפשר להתחיל את ההסבר שצריך להסביר לו. הוא מכיר את זה היטב: הוא חי שמונה שעות ביום בגן ילדים עם עוד הרבה ילדים, שחלק מהם לוקחים לו את הצעצוע שהוא בדיוק מתעסק איתו, בדיוק ברגע שהם רואים שהוא מתעסק איתו, בעיקר כשהוא נהנה להתעסק עם הצעצוע הזה. יש ילדים מסוימים שלא נקרא להם בשמם שעושים את זה באופן קבוע, מעצבנים אותו באופן קבוע כל אימת שהוא מתענג לו על איזה צעצוע. עכשיו, הגנן והגננת בגן אומרים בעקביות ובנחרצות, שאסור להרביץ. לא משנה למה אתה רוצה להרביץ, או אפילו לחטוף משהו מידיו של מישהו, בכל מקרה, בלי קשר לעניינים של צדק, אסור להרביץ. הילד הקטן נקלע לדילמה: חטפו לו, הרביצו לו, והגננים אומרים שאסור להרביץ, כלומר הם מבטלים את החוק של "עין תחת עין" ושמים מעליו חוק אחר, הומניטרי כלפי המורבץ הפוטנציאלי, פחות מתחשב כלפי הילד הקטן ששיחק והתענג ופתאום בא איזה מישהו וחטף לו, סתם מתוך קנאה. הוא ילד ששם מבטחו במבוגרים, משום שניסיונו הוכיח לו שהם בדרך כלל לטובתו, או מסיבה אחרת, עמוקה יותר או פחות. הוא לא מאתגר מבוגרים; הוא פשוט מקשיב להם ומציית. אז הוא לא מחזיר מכה לילד שהיכה אותו, לא חוטף בחזרה את מה שלקחו לו. כשלעצמי, אני לא ממונה על החינוך שלו והמחשבה על מה נכון במקרה כזה נשארת תיאורטית, אבל עוד לפני המחשבה שלי, מופיעה אצלי איזו התקוממות, איך זה יכול להיות שהילד הקטן הטוב הזה לא יוכל לקחת בחזרה צעצוע שמישהו לקח לו סתם, מתוך קנאה, והאם זה סביר מבחינת הצדק האוניברסלי, שלא לדבר על הצדק המוחלט, שילד קטן שהתענג על צעצוע וחטפו לו אותו סתם ככה לא יוכל לחטוף אותו בחזרה, כלומר להפעיל כוח מרוסן, לא נקמני ולא לשם הרס אלא פשוט כדי לקבל את הצעצוע שלו בחזרה, ובעיקר כדי להרתיע, כלומר, לגרום לזה שהילד שנטפל אליו לא ייטפל אליו בשנית ובשלישית וברביעית, מה שהוא עושה לפעמים במשך יום שלם, ויירד לו מהווריד אחת ולתמיד. כוח מרוסן, על זה אני מדברת. בסיטואציה הזאת לא נראה לי דווקא שצריך לדבר איתו על חמלה, למרות שהילד שחוטף לו את הצעצועים כל הזמן ראוי לחמלה ואף לפסיכותרפיה, ללא ספק. נראה לי שהחמלה עלולה לבלבל אותו במקרה הזה, כי הוא יישב לו בצד בלי צעצועים ויחמול על כל הילדים שלא השיגו לעצמם צעצוע, וכך יהפוך לנזיר בודהיסטי טרם זמנו, מנוטרל מכוח, מנוטרל מתשוקה, מנוטרל מאדמה כמו הדלאי לאמה וחשוף לפגזים ולפיגועים מצד ילדים אחרים שמקנאים, ששונאים, גם אם יש להם סיבות טובות לקנא ולשנוא.
אז נשאלת השאלה מה להגיד לו. במקרה שלו, שלא כמו נהג המונית, אפשר לדבר בבהירות, יש לו שכל בהיר וביקורתי, ואפשר להגיד לו דברים מורכבים. אבל בסוף של כל הדברים המורכבים שנגיד לו, על חמלה ועל אומללות של ילדים שחוטפים צעצועים כי בבית שלהם לא נתנו להם או משהו כזה, בסוף של הדברים על כך שבאופן כללי יש רעיון של צדק בעולם אבל הוא לא ממש בר מימוש, ועל כך שאנחנו בצד של הטובים ולכן לא נחטוף בחזרה שום צעצוע משום ילד בכוח, אנחנו צריכים גם להגיד לו מה לעשות כשחוטפים לו צעצוע, והאם מה שנגיד לו הוא אכן שאסור לו לחטוף בחזרה, פשוט כך, או שנגיד לו שיש לו כוח ושהוא צריך מצד אחד להשתמש בו ומצד שני להשמתש בו באופן מרוסן, לעולם לא מתוך נקמנות או קנאה, תמיד מתוך שימור עצמי וכבוד עצמי. האם נגנה באופן גורף כל שימוש בכוח? יש ילד בן שלוש והוא בגן והוא צריך לדאוג לעצמו, ולא רק לדאוג כל הזמן לאחרים. והוא זקוק, מאד זקוק, לידיעה שיש לו כוח, וכדי לדעת שיש לו כוח הוא צריך לתרגל את הכוח שלו, ולדעת שהכוח שלו, שלא כמו הצדק האנושי, הוא לא רעיון תיאורטי אלא הוא עומד לרשותו כל אימת שיזדקק לו. הוא חייב לדעת את זה. הוא חייב גם לדעת שהכוח שלו לא מגונה כלשעצמו, אלא שיש שימושים בכוח שהם לא מגונים אלא ראויים ויש שימושים אחרים שהם מגונים. היחס אל כוח צריך להיות דו ערכי, מורכב ולא חד משמעי, בדיוק כמו היחס אל החמלה, אל האהבה, ואל כל היבט אחר של היחסים האנושיים: זה תמיד מורכב, תמיד מערב פרנואיד-סכיזואיד עם דפרסיב, והמודל של קליין לא מספיק כדי להבהיר אילו עוד רמות מתפקדות ביחסים המורכבים הללו.
זה בהחלט מורכב, הדילמה הזאת, בין הכוח לבין הריסון שלו, שלא לדבר על הגינוי שלו, ועל האיסור המוחלט להשתמש בו. לפעמים נראה לי – זה קורה גם בקליניקה – שיש אנשים שיש להם בעיה הפוכה ממה שמקובל לחשוב, כלומר, שנתקעו ברמה הדפרסיבית ואין מתחת לרמה הזאת כלום, אין רמה סכיזו-פרנואיד. זה מקבל לעתים צורה של נאיביות. זה עניין לעצמו, וזה עניין רציני, המחשבה על הטיפול במי שמסיבות שונות עקר מעצמו את חוויית הכוח, מי שמכחיש כוח או משליך אותו על אחרים וכך נשאר טהור וצדקני או חלש וקורבני, זה דיון מורכב ולא אליו אני מכוונת עתה. אני מכוונת עתה אל הטילים, אל עזה, אלהמלחמה בגן הילדים, אל העובדה שכאשר הצבא הישראלי נכנס אל עזה דרך האוויר או מתוך האדמה, אני מצטערת מאד, אבל לא שוכחת לברך על כך שהצוק האיתן הזה משאיר אותי שקטה יחסית במרחק של 15 קילומטר בלבד מהמקום שבו נחטפו שלושה בחורים צעירים, 15 קילומטר בלבד מהמקום שבו צמחו אלה ששרפו חיים את הילד ההוא משועאפאת, שקטה מספיק כדי לחשוב על דילמות של כוח ושל שימוש מרוסן בכוח שיש לי, שאני לא מכחישה אותו אלא שמחה בו שמחה פרנואיד-סכיזואידית, אם גם בזהירות דפרסיבית, ובעיקר במחשבה תחילה.

עוד בבלוג של אסתר פלד

כתבה הערב בערוץ 22, בחדשות - בעד ונגד הנקה: ניסיונות של משרד הבריאות לתמרן אימהות להנקה, והתקוממות אימהית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז29/7/2014

תודה על דברייך רחל. צפיתי בקישור הראשון, ולצערי, הלואי וזה היה אחרת גם במצבים כאלה, נאמרים בו דברים כדורבנות.
את הקישור השני לא הצלחתי לפתוח.
איזה בוקר עצוב הוא הבוקר הזה.

רחל ה.רחל ה.28/7/2014

קישור רלוונטי נוסף. e85f31d15de33fdaa0da37371cb4773c.mp4‏

אילה אילוזאילה אילוז28/7/2014

תודה על דברייך דנה. וסליחה אם תקפתי באופן אישי. דברתי מדם לבי

דנה לובינסקידנה לובינסקי28/7/2014

מה נעשה, המציאות מורכבת. ואני לא מתכחשת לה, להפך. אני חושבת שאם לא יהיו פה מאמצים יותר יצירתיים וכבירים לדו-קיום, שלצערי הרב במציאות הנוכחית קשה לדמיין מהם, אנחנו נדונו לחיים על החרב במקרה הטוב, ולחיים של כלייה במקרה הרע.

ויחד עם זאת, יש עוד היבטים במציאות, שנדמה לי שאת דווקא לא מתייחסת אליהם שקשורים להקשר ההיסטורי הרחב של הימצאותנו כאן, על כל המורכבות שלה.

את מדברת אליי כאילו איני חלק מהמציאות הזאת, כאילו סבי וסבתי אינם פליטים, כאילו אבי לא נלחם במלחמות ישראל, כאילו אינני חיה פה ונתונה בעצמי לסכנת פיגועים, נפילת טילים, או כל גורם עוין אחר. אני אומרת את דבריי דווקא מתוך ציונות, ומתוך אמונה עמוקה שהתבוננות עמוקה ומודעת במציאות על כל רבדיה, כמו שאנחנו מציעים במקצוע שלנו, לא מחלישה, אלא יכולה לפתוח אפיקים אחרים מעבר למעגל דמים אינסופי שאני בטוחה שגם את לא חפצה בו.
זכרי. לא רק אנחנו פליטים, גם הם.

ואנא, אל תתקפי אותי באופן אישי, אין לי רצון לפגוע ברגשותייך, אני רוצה להידבר כי זה חשוב בעיניי, לא כי אני מאמינה שדבריי מיותרים ומחלישים.

יעל מוריעל מור28/7/2014

במקום בו יש דיכוי יש גם התנגדות. ואם לחזור להקשר הראשוני של המאמר גם את זה אפשר לראות בבירור הן בהבט ההתפתחותי והן בהבט הפוליטי העכשווי. בעזה יש דיכוי. אני עם דנה.

רחל ה.רחל ה.28/7/2014

מסכימה עם אילה,. אכן, מעל 1000 טילים על ישראל, מהם אם לא סכנה קיומית? מערכת מנהרות תופת לתכנון מגה פיגוע וחטיפות- מהי אם לא סכנה קיומית?
משום מה אני נזכרת בתקופת ההתנתקות ובמילים שהיו שימושיות בשיח הפולטי: "איפוק זה כח". לצערי לא זכינו לתוצאות מהאיפוק ההוא, מלבד התעצמות הטרור.
אני מצרפת קישור רלוונטי: http://www.youtube.com/watch?v=H2BLHtDYhcY

אילה אילוזאילה אילוז28/7/2014

השרדות. לא חושבת שתביני אותי דנה, אבל משום מה מוכנה לעשות נסיון אחרון כדי להשמיע את קולי. הרי בכל זאת - את ואני היהודיות, כדברייך.
השרדות כמו זאת שחוותה אמי כשהסתתרה בפח מפני הנאצים הבאים לקחת את משפחתה, איבדה סבא, אבא, חמישה אחים ואת בעלה הראשון ובתה הפעוטה, כי לא היה מי שיגן עליה.
השרדות כמו זו שחווה אבי, שנותר יחיד מכל משפחתו, ונותר בחיים רק בזכות כשרונו האמנותי, עליו אמרו הנאצים שבטח הוא לא יהודי אם יש לו כשרון כזה.
השרדות כמו זכרונות הילדות שלי ערב מלחמת ששת הימים - ערבים רוקדים ושרים שיזרקו אותנו לים.
השרדות כמו הפחד במלחמת המפרץ, שיפגעו בנו בלוחמה ביולוגית או כימית, ותמונות אנשים רוקדים כשנפל פה טיל.
השרדות כמו בפיגועים בהם נהרגו אנשים, שיצאו לחגוג את ליל הסדר או לצאת לחגוג מחופשים בפורים או נסעו באוטובוס או יצאו לבית קפה.
השרדות מול רצון מוצהר של אנשים להרוג בנו, והפחד ממה שהיה קורה עכשיו אם לא היתה כיפת ברזל או אם המחבלים היו מצליחים לצאת מהים או מבטן האדמה להרגנו.
כמה טוב שיש לנו צבא שמגן עלינו.
כמה טוב שתפיסה שמתכחשת למציאות כתפיסתך אינה נחלת רבים מאיתנו.
וכן, אני מייחלת לשלום ומקווה שבוא יבוא. אבל דברייך עתה מחלישים ומיותרים.

דנה לובינסקידנה לובינסקי28/7/2014

אוי ואבוי לתפיסה דארווינסטיתבקרב בני אדם. אילה, אני דווקא ממש לא חושבת שהצגתי תמונה חד צדדית ומעוותת.

כן, אני בטוחה בזה שהתפיסה הדארווינסטית של חזק שורד, ו"הקם להרגך השכם להורגו", היא סכנה מוסרית, אם העולם היה דבק רק בה, את ואני היהודיות לא היינו כאן בעולם הזה נדמה לי.
אני דווקא לא מטשטשת את הקונטקסט הרחב והמורכב, כפי שכתבתי, ברור לי שחמאס הוא גורם אלים, ושהאלימות שלו נובעת מאסלאם קיצוני ולא רק מרצון להשתחרר מן הכיבוש, ואני גם ממש לא שייכת לקצה השני, אלא מלאת הערכה לחיילים שנאלצים לבצע עבודה בלתי נסבלת, מסוכנת ולעתים אפילו לשלם בחייהם.
אבל האם זה נותן לגיטמציה לעשות הכול? האם אין דרכים אחרות ליישב את הסכסכוך? האם באמת ניתנה הזדמנות לפתרון מדיני בשנים האחרונות על-ידי ביבי וממשלתו? האם לבנו לא קהה פשוט קהה למוות שהוא לא מתוך עמנו?

ואילה, יד על הלב? מלחמת הישרדות? מה, כמו יום כיפור נגיד? מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית? לא חושבת. לא ממש לא.

אילה אילוזאילה אילוז28/7/2014

חוטף, כובש ומדכא, ויחד עם זאת מתקרבן? את בטוחה שאת מדברת עלינו, דנה?. מדהים לקרוא בין השורות שאת כותבת את הבטחון שלך בצדקת דברייך, דנה. אפילו אני, שאוהבת לרכך לעיתים צדדים מסוימים של המציאות כדי להוסיף לחיים יופי, שמחה ותקווה, ולהרגיש אופטימית יותר, המומה מהאופן החד צדדי והמעוות, שבו את רואה את הדברים. נראה לי ששכחת, שראיית שני הצדדים אין פירושה מעבר לצד השני.
חשוב לי שלא תטעי לחשוב שהדברים נאמרים על ידי אדם ששש אלי קרב. אני שוחרת שלום לא פחות ממך, ומוכנה לויתורים למענו, אבל אם לא שמת לב, מדובר פה במלחמת הישרדות, וכמו בטבע, במלחמת הישרדות, החזק שורד.

דנה לובינסקידנה לובינסקי28/7/2014

אני חושבת שאנחנו מסכימות על יותר- התהוות גומלין למשל. שחסרה לה התייחסות אמנם בבלוג הזה, שכאמור, כן מעורר מחשבה חשובה, על מתי שימוש בכוח הוא רצוי ומוסרי, ואם בכלל- כבודהיסטיים שווה גם להיזכר באלה שמאמינים שרק התנגדות לא אלימה היא שראויה.
אבל אם נשים את הקדושים בצד, וניזכר שאנחנו במזרח התיכון, בקונטקסט של אסלאם רדיקלי, כדאי להיזכר גם בקונטקסט שבו מתרחשת האלימות שלנו, מה הוביל אליה, מה המעגל הקארמטי שיצר אותה, ומה המעשה החכם אם ישנו שיפסיק אותה. לי נדמה שדווקא התפיסה של הפגנת עוצמה צבאית, חזור ושנה, נכשלה כשלון חרוץ בסכסוך הישראלי פלסטיני. (וזה מבלי לדבר על מוסר).

אסתר פלדאסתר פלד27/7/2014

אכן טוב והכרחי. שיתפתח דיון פוליטי, קצת פחות סטרילי וזהיר, גם בקרב פסיכולוגים, בכך אני מסכימה עם דנה לובינסקי הסכמה מלאה.

דנה לובינסקידנה לובינסקי27/7/2014

טוב והכרחי שיתפתח דיון פוליטי גם בקרב הפסיכולוגים. בוקר טוב רחל, אני בהחלט מסכימה שהמצב מורכב, ושהעובדה שהחמאס, ארגון טרור אכזרי ואלים מחזיק את עמו בשבי, ומשתמש בילדי האוכלוסיה הפלסטינית כמגן אנושי, מטילה חלק ניכר מן האחריות לפגיעה בהם גם עליו. יש לזכור, שאלה הם אנשי החמאס, לא הפלשתינאים, כפי שכתבת.
יחד עם זאת, המטאפורה הרגילה התופסת אותנו כקורבן ש"חוטפים לו" מבלי לזכור שאנחנו בעצם הצד המנצח, הצד הכובש, אני אומרת את זה לא מתוך שלילת הציונות, אלא מתוך הכרה במה היא, ובמה הם מחיריה.
לבסוף, אני רחוקה בהחלט מתפיסת הזכות שלנו למדינה ריבונית בארץ ישראל, כקשורה למשה רבינו באופן כלשהו, או לזכות אבות שלנו על הארץ. אני מבינה מן הציטוט, שיש פה איזה רמיזה להתעקשות של הפלשתינאים על הישארות בעמדה הקורבנית והפליטית, וזה נכון בייחוד בקרב ההנהגה בעזה. למרות זאת, ממשלות ישראל והתעקשותן לשמר את הכיבוש בגדה כבר 45 שנה, תוך הפעלת דיכוי ואלימות כלפי אוכלוסיה שלמה, הן פשיטת רגל מוסרית שלנו, שגורמת להסלמה מתמדת במצב, ולליבוי של השנאה הפלשתינית כלפינו.

רחל ה.רחל ה.27/7/2014

קצת פרופורציה. אינני חושבת שהאתר הזה אמור להוות במה לדעות פוליטיות, אך היות והתפתח דיון, אני מרשה לעצמי להגיב.
דנה יקרה,
נא לא להתעלם מהעובדה שהפלסטינים משתמשים בילדיהם כמגן אנושי, משגרים טילים מתוך בתי ספר ומסרבים לפנותם ולהגן עליהם למרות האזהרות של צה"ל. האם כשילדך סובל מאלימות בגן או בבית ספר (מעבר לחטיפת צעצוע), את גם מסתפקת בהסבר לבנך שהחבר האלים בעצם מסכן, או עושה הכל כדי שבנך לא יסבול? ולגבי זהות החוטף לדעתך, אצטט ברשותך קטע שקראתי, מתוך הרצאה של צבי יחזקאלי (כתב ערוץ 10) באוניברסיטת ביר זית:
"לפני שאני מתחיל את ההרצאה, אני רוצה לספר לכם סיפור. משה רבינו הגיע לארץ ישראל, אלוקים אומר לו לעלות על הר נבו ולצפות בארץ המובטחת. עלה משה על ההר וצפה בארץ, לאחר מכן ירד משה לנהר הירדן וטבל בו. כשיצא מהמים, הופתע לראות שנעלמו בגדיו. מי לקח למשה את הבגדים? הפלסטינאים!" הקהל כמובן מתרגז וצועק לצבי: "אבל אז לא היו פלסטינאים!" "או!" עונה צבי, "מכאן אני רוצה להתחיל את ההרצאה"

דנה לובינסקידנה לובינסקי26/7/2014

האם הפלשתינאים הם ילד רע שחוטף את הצעצוע מתוך קנאה?. ומה אם הילד שחטף בכוח, הוא כזה שמעולם לא היה לא צעצוע? שלאבא שלו מעולם לא הייתה עבודה? שחי בצפיפות, ובעוני ובמצור, ללא אפשרויות לחינוך ולצמיחה?
אני חושבת שהעלאת הדילמה של שימוש מידתי בכוח, היא חשובה, והיא שיח שלא נשמע פה מספיק בארץ, בפיצול בין השמאל לימין, ויחיד עם זאת, כדאי באמת לתהות, האם השימוש של צה"ל בכוח הוא מידתי כשם של ילד שחטפו לו את הצעצוע ורוצה לחטוף את הצעצוע בחזרה? או שאולי אנחנו מבלי משים, שוכחים שאנחנו בעצם הילד החוטף, כבר 40 שנה, חוטף וכובש, ומדכא, ויחד עם זאת מתקרבן.

עד כה מתו כ-150 ילדים בעזה. נדמה לי שהם לא חטפו לאף אחד שום דבר.

רות אלוני לביארות אלוני לביא26/7/2014

תודה. בדרך כלל אין תשובות לשאלות האלו. עצם הפריסה של האפשרויות השונות. מרחיבה אצלי מקום להכיל את מה שקורה עכשיו בחוץ ואת מה שקורה בפנים

דליה ברוךדליה ברוך25/7/2014

תחושת כוח ומסוגלות מאפשרת אהבה וחמלה. תודה על כתיבתך. שלום אסתר. מאמרך על הדילמה בין כוח לחמלה, מבטא בצורה מקסימה את רחשי ליבי ומסקנותי והשקפותי שגיבשתי בהיותי אמא קודם כל, וכן בעבודתי כפסיכולוגית עם ילדים צוותי חינוך והורים. אני סבורה כמוך שתחושת המסוגלות והדימוי העצמי מבוססת על תחושת כוח מווסת ומרוסן שאינו מופעל לרעה, ותחושת מוגנות שאפשרית רק אם אדם או ילד מחובר לתחושת הכוח שלו. אז תודה על כתיבתך. דליה ברוך, פסיכולוגית קלינית

יעל מוריעל מור23/7/2014

אני חוששת ש. לאסתר,
חד, ומעורר מחשבה. אך, אני חוששת שהמבצע אולי מותיר אותנו שקטים יותר ביחס לסכנה החיצונית אך לא באמת מותיר אותנו שקטים יותר לגבי הסכנה הפנימית, של הגזענות והשנאה שהביאו לרצח מוחמד אבו חדיר.

אילה אילוזאילה אילוז20/7/2014

התבוננות מרתקת על מורכבות. יש חוסן, שבי מעורר התפעלות, בעם הזה. כולנו משתמשים בחשיבה, כתיבה, יצירה, שיחה והנאות חיים קטנות, כדי לעבור את השבועות האחרונים, של מצוקה, מועקה, ורגשות רבים וסותרים בתוכנו. בליל של חוסר אונים, צער, בדידות, דאגה, כעס, חמלה, אשם, רתיעה ויאוש, מלווים בציפיה לשקט שישוב. מי יתן ונדע למצוא את המקום הנכון בין כל אלה
.

ליאור גרנותליאור גרנות18/7/2014

תודה גדולה אסתי. על הדברים שלך שהצליחו לנסח בדיוק מושלם את מה שאני מרגישה בימים האלו: העמדה הסכיזו-פרנואידית שפושה בכל. כל מגזר מחלק ל"טובים" ו"רעים" מבלי להצליח לראות את המורכבות שיוצרת את המציאות המטורפת הזאת, את ה"גם וגם"; חלוקות דיכוטומיות ומעוררות אימה שמוצאות ביטוי ברשתות החברתיות וברחובות. תודה שניסחת כל כך מדויק את המחשבות והרגשות שאני מסתובבת איתן בימים האלה. בתקווה לימים של שקט בעזה ובישראל.