לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על רגעים של אושר

על רגעים של אושר

פרופ. עמיה ליבליך | 6/4/2013 | הרשמו כמנויים

רגעים של אושר היא כותרת ממש באנאלית, ועוד לפסיכולוגים ודומיהם! אני גם לא מתכוונת או מסוגלת להגדיר מהו אושר. זוהי אולי גם כותרת מרגיזה בשבוע של יום השואה, יום הזיכרון, יום הנכבה. אבל דווקא בשבוע הזה, שכולנו כל כך עצובים, ובודקים את אנושיותנו על פי מידת יכולתנו להיות אמפתיים, להתעצב על מה שהיה, מתחשק לי להעיז ולכתוב על אושר יומיומי, שכדאי לתת עליו את הדעת.

הכל התחיל הבוקר, כשהתעוררתי כדרכי - ולמרות שעון הקיץ - בשעה 6:00 בערך, וחשתי מאושרת ברגע שנזכרתי שהיום לא יגיעו פועלים לביתי. זה היה אושר טהור, זך מכל אינטרס או חשק, פשוט רגע שאני רוצה להנציח כאן. כי במשך שלושה ימים בחול המועד ומיד לאחריו, הסתובבו בביתי שביפו 2 פועלים, אחד בוס, והשני העובד שלו. ביניהם הם דיברו בערבית-לובית, אף שהם יהודים. הבוס, דינו, הוא סייד שכבר עבד אצלי בעבר, והוא עצמו עלה לגדולה מספיק כדי שלא ילכלך את ידיו, או את מכנסיו, אם הבחירה בידו. יוסי, לעומתו, איש דק גזרה ומקומט, נראה מבוגר יותר ונזקק יותר, והוא הפועל המבצע את הסכמי העבודה שעושה דינו. בימים האחרונים הם השתלטו על הבית שלי, לצביעת מה שהחלודה אוכלת מקרבת הים, ולתיקונים הקשורים בגשמי הברכה של החורף הקודם. למרות שאין גברים אדיבים ומתחשבים יותר מהם, הנוכחות שלהם בבית היא כל כך מעיקה! כל יום הוזזו החפצים הקטנים שאני אוהבת ומלקטת ממקום למקום... פמוטי הקרמיקה נמצאו לפתע על השיש במטבח, הפסל שעשה לי הים בעצמו מחולותיו הסתתר בתוך המאפרה, והבודהה הקטן מנחושת שכב על גבו. שום דבר לא נשבר, אבל הכל היה מאובק מאוד. בכל מקום מצאתי ספלי קפה משומשים, ובגינה - בדלי סיגריות ואפילו חולצה מוכתמת ודהויה מאוד. יבוא נא אחד הפסיכולוגים שביניכם ויסביר לי מהי המועקה שאדם חש כשיש פועלים בבית, האם זוהי פלישה למרחב הפרטי? ומדוע היא כל כך בלתי נעימה? האם לכולם כך?

בזמן שיוסי קרצף וצבע, נהנה דינו לשבת אתי בניחותא במטבח לכוס קפה שחור חזק ומתוק מאוד. הוא לא שיער שאני לחוצה בכל מיני עניינים של כתיבה וקריאה שעלי לסיים, וחקר ובדק איך יתכן שאני אישה החיה לבדי, ועוד בלב יפו... דומני כי ריחם עלי מאוד. (לרגע שאלתי את עצמי אם טוב הדבר שאפרסם זאת ברבים, היום בעידן של תקיפת קשישים - אבל את המחשבה הזו דחקתי מיד הצידה.) דינו ביקש שאתן לו כרך אחד של ספרי, שיראה לאישתו מי הסופרת שאצלה הוא עובד. מסרתי לו את "ערק לארוחת בוקר" ושאלתי: "רוצה הקדשה"? אני לא בטוחה שהוא הבין, אבל ממילא שאלתי לשמה של אשתו וכתבתי משהו. יסלחו לי דינו ויוסי אם אני נשמעת מתנשאת, הם עשו את עבודתם נאמנה, ובאמת לא אשמים בכך שהבוקר התעוררתי כל כך מאושרת אחרי ש"העז" הוצאה מהסלון.


- פרסומת -

ועוד דוגמא של אושר מן השבוע שחלף. מחמת תפקידי ונסיעותי המרובות, לא הצלחתי השנה לקיים באופן סדיר את חובותי לקבוצת התיאטרון הקהילתי אליה השתייכתי במשך ארבע השנים האחרונות. מפגשי הקבוצה הזו היו עבורי חשובים ומלמדים, ועוד יותר מזה מרפאים, ועל כל זה כתבתי בספרי "תיראו אותי". אולם, השנה, עקב תפקידי כנשיאה של המכללה ונסיעותי המרובות לחו"ל בענייני ישראייד, יצאתי מן המעגל. על שפת הים אני פוגשת לעיתים אחדים מהמשתתפים הקבועים בקבוצה זו. אני שואלת מה קורה, והם חוזרים ומזמינים אותי להצטרף מחדש. "אבל אינני יכולה לבוא בצורה ממש קבועה", אני מסבירה. והם בשלהם: "לא חשוב, את חלק מאיתנו, את חסרה לנו, בואי בחזרה".

אחרי פסח, וכל המצות וכל המשפחולוגיה, התעורר בי חשק עז לחזור לתיאטרון, לשחק, לברוח מרצינות החיים. בדקתי ביומן וראיתי כי בשלושת החודשים שנותרו עד פגרת הקיץ, אוכל פחות או יותר להגיע בקביעות, ואז עשיתי מעשה. לבשתי מכנסי ג'ינס ישנים וחולצת טריקו, והופעתי מחדש במתנ"ס היפואי במפגש התיאטרון. החברים קיבלו אותי בשמחה ממשית. הבימאי המנחה, שהוא חדש השנה, היה פחות נלהב. יציבות הקבוצה חשובה לו מאוד, והוא איננו אוהב אורחים-פורחים, הסביר. זו לא נשמעה כנזיפה חמורה, ואני הבטחתי לו לתקן את דרכי, ונכנסתי למעגל המשתתפים. לא אלאה אתכם בתיאור המפגש, שבמרכזו עמדה אימפרוביזציה שעשיתי עם אווה חברתי על פי אחת הקריקטורות של דומייה. היינו זוג קשישים, בעל ואשתו, היינץ וקריסטינה, שאכלו וסבאו בחתונה, ואז בדרכם הביתה נשדד התיק של קריסטינה, והיינץ יוצא באופן דון קישוטי - וכמובן איננו מצליח - להשיב את הגזילה בעזרת המטריה שבידו. מעשה ההמחזה לא חשוב, אבל אני, אחרי שהסעתי שלושה מחברי הלהקה נטולי המכוניות הביתה ברחבי בת ים, חזרתי הביתה באופוריה, או כמו שכתבתי למעלה - באושר. זה היה כל כך נפלא לשחק, לדמיין, להמציא, לתת רשות לעצמי להשתטות. שעתיים תמימות של היסחפות. לא דאגתי ולא תכננתי דבר, לא חשבתי על עצמי ואיך אני - דבר מלבד הסצינה המצחיקה ההיא ואווה הנלהבת מולי, כשאין צורך במילים כדי לתאם בינינו.

אז ודאי לא צריך לנסח מוסר השכל לסיפורי אלה. השבוע, כשכל הדברים הגדולים העצובים באמת ניצבים לפנינו, מותר לזכור כי יש גם פינות אחרות ופשוטות.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד״ר שירה דן
ד״ר שירה דן
פסיכיאטרית
עדי אליאל לשם
עדי אליאל לשם
חברה ביה"ת
יעל אומנסקי גוטמן
יעל אומנסקי גוטמן
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
הראל אגמון
הראל אגמון
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
ראובן גרין
ראובן גרין
פסיכולוג
אלי הירש
אלי הירש
פסיכולוג
תל אביב והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – 'אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך'! (על משקל 'אל תפזלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תהילה פומרנץתהילה פומרנץ6/5/2013

תודה. תודה עמליה. על תזכורת קטנה, גדולה..
כנראה שעד שלא לוקחים מאיתנו את השקט שלנו ואת המקום שלנו
אנחנו לא יודעים להעריך את מה שיש לנו.. ושמחים בהם
ובאמת, אלוקי הדברים הקטנים!והמשמחים!!
אז תודה על התזכורת וזה לא משנה את מי אנחנו ובאילו אנשים אנחנו מטפלים
נלמד לשמוח מהדברים הפשוטים שבחיים..

ג'ודי פז-רוטנרג'ודי פז-רוטנר16/4/2013

תודה. דברייך הגיעו אלי בימים של עצב ולא בגלל יום הזיכרון או יום השואה, הם הזכירו לי דברים שכבר הספקתי לשכוח ולרענן את זיכרוני לחיות את הרגע ולהנות . תודה.

רונית קוריאלרונית קוריאל13/4/2013

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.....גם האושר. פה , לידינו , ממש קרוב אלינו והיכולת שלך לעצור רגע ולהוקיר את אותם רגעים יומיומיים ולכתוב אותם- היא מקסימה בעיני. חשתי הזדהות מלאה עם הצורך שלך שהשיפוצניקים יעזבו כבר ויותירו אותך עם ה"שגרה" המוכרת והנוחה. אני חשתי כך לאחר שלושה שבועות של שיפוצים שבהם הופר הסדר החיצוני של הבית וגם הסדר הפנימי והאישי שלי ואני חשה כך מדי שבוע כשהמנקה מגיעה לנקות ועושה בשלי כבתוך שלה....וגם- שמחה בשבילך שמצאת לך מקום שבו את יכולה לתת לדמיון וליצירתיות שלך להוביל ולזנוח לכמה שעות את הרצינות, המקצועיות והתפקיד. ככה פועלים הילדים בלי כל המחסומים שיש לנו המבוגרים. אז תמשיכי להעניק לעצמך רגעי ילדות ו....תכתבי על זה כדי שאנחנו נוכל לקרוא, להזדהות ולהתרגש.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון11/4/2013

האם אושר הוא לגיטימי?. יש משהו עצוב בהתנצלות שלך, עמיה, על כך שאת כותבת על אושר. והרי רק כותרת הרשימה, שכללה בתוכה את המילה "אושר", הפכה, ללא ספק את הרשימה לנקראת ביותר, וראי כמה תגובות אכפתיות קיבלת. שגם לחלקן הגבת... והרי זה אומר "דרשני". זה אומר "דרשני" על ההתנצלות שלנו על הצורך הטבעי כל-כך שלנו להיות מאושרים. הצורך שאריסטו קרא לו "מטרת המטרות", לפני יותר מאלפיים שנה... ואת זה אני כותבת לך, מי שהיתה תלמידתך וגם מונחית שלך במבחן התואר השני וגם חברה בקבוצת גשטאלט שהנחית. ואני עצמי כמעט ולא הוצאתי לאור ספר, שעבדתי עליו במשך חמש שנים, שעוסק ב"אושר". בסוף הוצאתי אותו לאור, ממש במקרה. ממש ממש במקרה. רק כי הזמנתי עיתונאית לדבר איתי עליו, והרגשתי שלא נעים לי, שאין לי מה להראות ממש עבורה. אז מה קורה לנו, הפסיכולוגים החכמים, אנשים שגדלו באוניברסיטאות היוקרתיות, ובקליניקות השקטות? מדוע אנחנו מתנצלים כל-כך וחוששים לבטא את הצורך האנושי כל-כך להיות מאושרים? אותו אושר שמאסלואו קרא לו הגשמה-עצמית? שפרנקל קרא לו משמעות החיים? שיש ז'ורנל על שמו כבר, מאז שנת 2000? מה קורה לנו? ובמיוחד מי שחי ככה, מול הים, כמוך - מול הים של יפו, ואני - מול הים של אשדוד? מה זה הפחד הזה??
מקווה שלא הגזמתי במילותי. מקווה שנגעתי לליבך, עמיה, וגם ללב של מי שקורא כאן את התגובות המיוחדות לרשימה המיוחדת שלך. סתם רשימה על אושר בתוך ימים של עצב, סבל, בכי וזיכרון.
רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית
ומחברת בעל-כורחה של הספר "93 כלים לאושר"

יונית בן-צבייונית בן-צבי10/4/2013

תודה לך מהלב, עמיה!. אכן תקופה ארוכה מאז הקורס על הבדלים בין המינים ,והקורס על תיאוריות אישיות שבהם זכיתי להכירך לראשונה.
אחר כך המשכתי להכיר דרך הספרים שלך.יישר כח!

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך10/4/2013

שלום. יונית היקרה, אני בדרך כלל לא משיבה לתגובות, מחוסר זמן. אבל שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך, אני זוכרת אותך וגם את אביך, שמאוד הערכתי, (וזו עוד הוכחה לקשישותי!) אם אינני מערבבת כאן. כל טוב, עמיה

צביאל רופאצביאל רופא9/4/2013

סליחה אם אני משבית שמחה.
אבל קראתי, ובו זמנית חשבתי על חבריי ושותפיי לסבל שרבים מהם לא רחוק מכאן, נאנקים תחת סיבלם במוסדות אנאכרוניסטיים. רק להזכיר שאלו מנוהלים על ידי רופאים פסיכיאטריים שנשבעו את שבועתו של היפוקראטס.
ושם שורר חושך, לא כי אין חשמל, אלא מפני שאיש יודע מה גורלם של האומללים ביותר מעשרים שעות בכל יממה.

וגם אם ליבו של מישהו רחום וחנון והוא יודע מה מתרחש על כל צעד ושעל (כי המקום לא גדול ורחב) אך הוא אינו פוצה את פיו, כבר אינו צדיק. הוא משתף פעולה בעצם שתיקתו ובכך מנציח את הסבל של החלשים מכל.

http://www.e-mago.co.il/magazine-630.htm

שוב, סליחה שאני משבית את רגעי האושר, כאן.



דסי צוראלדסי צוראל9/4/2013

תודה. תודה על כתבה קלילה ומשמחת.

יונית בן-צבייונית בן-צבי9/4/2013

אני מביעה מחאה שקטה..... ג'ינס וטריקו...השתטות בסדנת תיאטרון....יציאה תכופה למסעות רחוקים ואקזוטיים...חידוש הבית.....
אין למלה "קשיש" פה שום מקום,[אפילו לא בתוך סוגריים].
מאחלת לך עוד שנים רבות של מרץ,שמחה ויצירה!

חוץ מזה-האומץ לכתוב על המיידי והפשוט שמור בעיני להכי גדולים.
אהבתי מאד.

רפי טוביהרפי טוביה7/4/2013

נהנתי על הבוקר. איזה כיף שכתבת על אושר! מצאתי עצמי עוקב אחרי שרשרת ההברות, המילים, המשפטים, הפסקאות בהנאה מרובה, כמו להתעורר בבוקר מוקדם, קריר, להנות מהמיטה הרכה, השמיכה העוטפת, הציפורים בחוץ והידיעה שיש זמן ונעים לך
תודה

פרופ. עמיה ליבליךפרופ. עמיה ליבליך6/4/2013

תודה. הי תרצה, תודה על התגובה, ובמיוחד ממך, ובמיוחד בימים אלה, עמיה

תרצה מיכאלסוןתרצה מיכאלסון6/4/2013

רגעים של אושר. עמיה היקרה! הזדהיתי כל כך עם תחושות האושר שתארת.. אפשר אולי לקרא לזה "הבנאליות של האושר" - ואין תחושה מרגיעה וטובה יותר מלהנות מעצם הלהיות, ולרגע בלי חובות, ותכניות, ובעיקר המושג השנוא עלי וכל כך שולט בי "לתפקד.." אז שיהיה לך שבוע טוב.. תרצה (מיכאלסון)