אין מילים והפתעה
פרופ. עמיה ליבליך | 9/8/2015 | הרשמו כמנויים
בדרך כלל איני כותבת כאן בתכיפות כזו, אבל זהו פוסט קצר שהכרחי לי להפיץ.
חום עז בחוץ. אני מבקרת אצל שכנתי הערבייה שמתאבלת על אחותה, שמתה בשבוע שעבר מסרטן הלבלב. אנחנו חברות מאז שעברתי לגור ביפו. כשמתה, הייתי בפולין. אצל המוסלמים האבל נמשך 4 ימים ואחר כך 40 יום – בדומה ל'שלושים' שלנו - עד האזכרה, כך נדמה לי. אני לא יודעת מה בדיוק המנהג, אבל רואה ששער הבית פתוח, דופקת ונכנסת.
מ., מוסלמית אדוקה, נראית מרוסקת. היא לבדה בבית. יושבת על הספה מול המאוורר, וערימת תרופות לפניה. אני מתכופפת, מחבקת אותה ואומרת באוזנה מילים של השתתפות בצער. היא איבדה את קולה, היא לוחשת, ומצביעה על גרונה. בגלל המזגנים. "זה גם בגלל הצער", אני אומרת. מ. מרגישה חולה, בנוסף לעצב הגדול.
וכך, אי אפשר לקיים דיאלוג בעצם, ואני נאלצת לדבר בשביל שתינו, וגם לשתוק איתה יחד בין המילים. ואז, אחרי שהעליתי כמה נושאים, שאלתי ועניתי, ומ. מנסה להשתתף בשיחה בלחש, אני לבסוף אומרת את מה שבלבי מרגע שדפקתי על דלת הבית, את מה שאין לי מילים להגיד – למרות שאני לא איבדתי את קולי:
"זה נורא מה שקרה בכפר דומא. הסיפור של משפחת דוואבשה. הילד הזה שמת ועכשיו גם האבא... לשרוף בני אדם! איזה אנשים יש בעולם! אני מתביישת להיות יהודייה".
מ. עונה לי מיד, מצליחה ברוב זעמה להוציא קול לכמה מילים ואומרת לי: "ואצלנו מה? איזה אנשים יש בין המוסלמים! יותר טובים?"
מנחמת אותי, כאילו. מוציאה אותי מעמדת האשם הטוטאלי. ומוסיפה בקול ניחר: "המשפחה שלי הייתה תמיד ביחסים מצויינים עם היהודים עד ש..."
וברור שהיא רואה את המצב בצורה יותר מורכבת ממני.
אחרי כמה רגעים אני יוצאת בדרך הקצרה הביתה ואומרת לעצמי: את חייבת לכתוב את זה. לספר את זה. לא לשכוח.
