פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אמבטיון

אמבטיון

שמואל ברנשטיין | 9/8/2012 | הרשמו כמנויים

במסגרת חופשה בספרד, שהינו לילה אחד במלון במתחם המנזר מונטסראט הסמוך לברצלונה. מלון חביב מאד המנוהל על ידי איש דת והיחידי המצוי במתחם עצמו. על הקיר ממול המיטה היתה תלויה רפרודוקציה גדולה בשם "לפני האמבט" של הצייר הקטלוני רמון קאסס (למעוניינים לצפות בה אפשר לחפש לפי "Ramon Casas "antes del bano" ), את התמונה הזו ורבות אחרות שלו ראינו אח"כ במוזיאון המקומי, שמוצגות בו אגב לא מעט שכיות חמדה. להפתעתנו הנעימה מדובר בציור של אשה צעירה העומדת בחדר האמבטיה בכתונת לילה, שדה האחד חשוף ועל פניה נסוכה הבעה חושנית מתפנקת. הפתעה, משום שזהו מתחם דתי-קתולי חשוב, הסוחף אליו מאמינים רבים מכל קצוות ספרד וארצות אחרות. הפתעתנו הנעימה גברה כאשר גילינו שתמונה זו בדיוק היא תמונת הפוסטר של המוזיאון והוצגה בכמה מקומות מרכזיים במתחם. אי-אפשר היה להמנע מלחשוב אם תמונה כזו היתה מתקבלת במתחם דתי יהודי-ישראלי. ברי לנו שאין זה אפשרי מלכתחילה בשל איסור מעשה פסל ומסכה, אבל נראה שגם במקום ציבורי ישראלי רגיל, כמו חוצות העיר ירושלים, היתה תמונה זו זוכה לתגובות מחאה ואף לפעולות ונדליסטיות, מצד קבוצות דתיות קיצוניות. חשבתי לעצמי: האם הנצרות הקתולית היא סובלנית ומתונה יותר מן היהדות? ונראה שקשה מאד לבסס טענה כזו. מה אם כן מאפשר סובלנות כזו לתוצר אמנותי במקום דתי קתולי ולא מאפשר אצלנו, תהינו. אמנם הנצרות היטיבה לשלב בתוכה ערכי אמנות ואסתטיקה ואילו היהדות סילקה אותם כניקלים, אך יש להדגיש כי מדובר בתמונה שנימה אירוטית נסוכה בה ואיננה עוסקת בסצינה מן הביבליה, ומנגד הרי ישנה טענה מצד הוגים יהודיים, שהיהדות אוהדת וסובלנית כלפי מין ומיניות יותר מן הנצרות, והנה כאן אנו נתקלים בתופעה אחרת הדורשת הסבר.
ערכים, סדרי עדיפות וסובלנות, נקבעים כידוע בתהליך דינמי סמוי, בתוך קולקטיב חי של אנשים. הקולקטיב החברתי בתוכו נתון מתחם ציבורי ישראלי וגם המתחם הקתולי הנ"ל, הוא בעל איפיונים דומים: בשני המקרים מדובר באזרחיה של מדינה דמוקרטית, חילונית, בהם גם סקטורים רחבים של אוכלוסיה דתית. מה אם כן, גורם למקום האחד להיות כה סובלני ליצירת אמנות עם קונוטציה אירוטית ולמקום שני להיות כה חסר סובלנות כלפיה? אין מנוס מלהניח שלא מדובר בערכים הדתיים של הסקטור הדתי בלבד. אלו הרי דומים בשני המקרים. אם כן, נראה שבשני המקרים מדובר בהתייחסות הדתית של הסקטורים החילוניים-לכאורה, שהם ממילא הרוב בשני המקומות השונים הללו. המסקנה היא איפוא, שחוסר הסובלנות לתכנים אירוטיים באמנות, היא נחלתו של הקולקטיב הישראלי, על אף היותו חילוני במוצהר וחרף המתירנות והפתיחות הרבה לאמנות, גם לזו הפרובוקטיבית והבוטה ביותר, בסקטורים חילוניים וגם בסקטורים דתיים אחדים. שם, באירופה, מכירים הסקטורים הדתיים, באי-יכולתם לכפות את הצטנעותם המינית על הכלל ואילו כאן, בישראל, קיימת הזדהות בלתי-מודעת, של חילונים רבים, ושל דתיים מתונים, עם ערכי ההכחשה וההצטנעות של הסקטורים הדתיים המחמירים, הזדהות המגבה את החירות שלוקחים לעצמם גורמים קיצוניים בנסיון להשליט את טעמם וערכיהם על הכלל. כך למשל, יכולים סקטורים דתיים-חרדיים ללחוץ על גורמי פרסום מן העולם החילוני ולשכנעם שלא לתלות בציבור תכנים ויזואליים המוכרזים על ידיהם כבלתי-ראויים, והיחס לכך בציבור אינו כאל מעשה סחיטה בלתי-רציונלי ולא-מקובל, אלא כאל לחץ מסחרי הוגן ותו לא.
האם הצל הרליגיוזי שלנו, הישראלים, גדול יותר? האם אנחנו בעלי דיספוזיציה קנאית יותר? האם יש לכך ביטויים נוספים? האם האיסור מדאורייתא, על עשיית פסל ומסכה ו/או גם ציוויים אחרים, פועלים בנו כקומפלקס חברתי? אני תוהה ומזמין אתכם להגיב.

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

הרעיון של שתי מפלגות גדולות, הוא משאת נפש בפוליטיקה הישראלית. והנה, בתקופת טרום בחירות זו, הימין עושה...
את סיפור היציאה ממצרים ניתן לראות כנקודת מפנה קריטית בהתפתחותו של העולם: מורשתו של פרעה אמנחוטפ הרביעי,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יאיר בקריאיר בקר13/8/2012

מין התייחסות כפולה. אתייחס להיגד: "היהדות אוהדת וסובלנית כלפי מין ומיניות יותר מן הנצרות, והנה כאן אנו נתקלים בתופעה אחרת הדורשת הסבר". גם אני, תהיתי לא אחת, כיצד בקפלה הסיסטינית, במתחם ארמונו של האפיפיור, ובעוד מנזרים קתוליים, יש ציורים/פסלים של אדם בערום ואילו ביהדות הנ"ל אין להם זכר. ראשית, יצויין, כי חובבי עתיקות, מחזיקים בידיהם ספרים מלפני כמה מאות, שגם בהם נראים דמויות מלאכים/מלאכיות ערומות. אולם, ללא ספק, מדובר בהשפעה קצרה ואזוטרית על היחס של היהדות לאומנות הפלסטית בכלל ולמודלים בערום בפרט. ומכאן ל"הסבר" שלי: לענ"ד היחס של היהדות שונה מאשר היחס של הנצרות בשני מישורים. א, היהדות לא רואה ביחסים תוצר של החטא הקדמון אלא טבע בריא של האדם. המחלוקת הידועה בין פרשנים נוצרים ליהודים היא בשאלה מתי האדם ידע את חווה - לפני או אחרי גירושו מגן עדן. ב. ללא קשר לשאלה מה היחס העקרוני כלפי מין, ביהדות יש צו להימנע מהיסח הדעת באמצעות מראה עיניים. "ולא תתורו אחרי עיניכם"... החזות אינה הכל. גוף האישה מסיח את הדעת של החכם המבקש בינה ודעת. יצויין, כי תפיסה זו, שרואה באישה "שטן" של הגבר, חדרה גם לעולם הקבלה והיא באה לידי ביטוי בציורים נוצריים שמצריים את הנחש בגן עדן בדמות אישה! לא בכדי יש סגפנים שנוקטים בצעדי פרישות מהאישה כדי לזכך את מחשבותיהם. ראינו כי גדולי האומה שלנו: יהודה, דוד, שלמה (משה קצב?...) חטאו ברדיפת שמלות. יש משהו בזן הגברי שמתקשה להתגבר על היסח הדעת שיוצרת דמות אישה. לכן, הגף שעקרונית היהדות רואה במערכת היחסים כ"קודש קודשים" (כך כונה שיר השירים ע"י רבי עקיבא), אין זה אומר שהיא בעד הפקרות או רידוד או שחיקה של יצר קדוש זה. לכן, מחד היהדות לא רואה ביחסי מין חטא, אדרבה זו מצווה (מצוות עונתה לה תדירות שונה ומשתנה בין אדם לאדם מזמן לזמן - ראו שולחן ערוך), מאידך, דווקא בגלל השגב וההדר היא שומרת על מערכת זו מכל משמר לבל תהיה שחוקה, משומשת מידי, חסרת הוד והדר - מצניעה אותה בחדרי חדרים - מאחורי חגורות צניעות.