פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ניסיון נוסף

ניסיון נוסף

ד"ר עפר גרוזברד | 27/5/2010 | הרשמו כמנויים

אכן מזמן לא כתבתי דבר. האמת היא שהתקשתי לגשר - כנראה בתוך עצמי - על משהו שהוא לא ברור לי דיו. אולי בין העולם אותו אני רוצה לייצג בבלוג זה, עולם שהוא מחוץ לחדר הטיפולי, שהוא רב תרבותי לבין מי שאני מדמיין שהוא קהל הקוראים שלי - מטפלים לסוגיהם האמונים על דרך חשיבה מערבית פרופר. אז הנה ניסיון שני לכתוב אחת לשבועיים קטע קצר שבמקרה הטוב יספק טעימה לאופנות אחרת של חשיבה.

אני מלמד באוניברסיטת חיפה קורס במשא ומתן בין תרבותי והנה טקסט שקראנו אתמול הלקוח מתוך ספרו של אנואר סאדאת "בחיפוש אחר זהות" שבו מסביר סאדאת מדוע יכול היה לעשות שלום עם ישראל. וכך מסיים סאדאת את ספרו: "שקמנו את הגאווה והביטחון העצמי שלנו בזכות מלחמת אוקטובר 1973 כפי שעשה צבאנו. איננו מונעים יותר על ידי "קומפלקסים" של רגשי נחיתות, חשדות ושנאה. זוהי הסיבה שבעטיה הצד שכנגד מיהר לאחר שקיעת אבק המלחמה להתיישב אתנו לשולחן הדיונים.... אחרי הקרבות מה שנותר הוא פשוט כבוד האחד לשני... והעם המצרי הבין זאת."

האם אנו כמטפלים יכולים לחשוב על מלחמה ככלי טיפולי?! האם יש לנו חלק בשיקום כבודו של האוייב באופן שלא יאלץ לשקם את כבודו באמצעות מלחמה? תמיד נדמה לי שכבוד היא מילה גסה בתרבות המערבית. לפחות אותו הכבוד ששכנינו זקוקים לו כפי שאנו זקוקים נניח למימוש עצמי. אלו הם החוקים של כל חברה מסורתית-קולקטיבית שבה הפרט לא מזין את עצמו אלא ניזון מבחוץ כדי לספק רגשות אלו. ואולי משהו במערביות שלנו גורם לנו כמעט לא להיות מסוגלים להבין ספקטרום רגשי זה. אנו נלחמים לשם השרדות ולא לשם שיקום הכבוד. ולסיום, האם וכיצד ניתן לגשר על הפער כשהמחיר המשולם הם רק מלים?

בעוד שבועיים אנסה לומר משהו על הנרציסטיות התרבותית שלנו בת ה 500 שנים של העידן המודרני שחוסמת אותנו מלהבין את האחר.


עוד בבלוג של ד"ר עפר גרוזברד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עֹז טלעֹז טל3/10/2011

נדמה לי. שהכבוד 'שלהם' וה'מימוש העצמי' שלנו שייכים בעומק הענין לאותו המקום, ורק אם שני הצדדים יהיו בטוחים שהכבוד והמימוש העצמי שלהם לא ניפגעים נוכל לשמר משהו עמוק בדמוי שלום חיצוני בנינו לבינם.
ומה אמרת המהפכה הערבית? שכבודם אבד להם כשאיבדו את המנהיגיםהדיקטטורים שלהם או שמא הכבוד שהושב הושב רק למנהיגים ולא לכלל העם שתחתיהם.
צורת ההתבוננות שאתה מעלה כאן מענינת אבל מחייבת רוחב משמעותי יותר כדי להבין איך זה יכול לעבוד [וכן, עקרונית נראה לי שצוותי פסיכולוגים משני הצדדים יוכלו לכוון את המשא ומתן ביעילות רבה משל הדיפלומטים]

תמר בן-אריהתמר בן-אריה4/6/2010

כבוד או קונפורמיזם?. בכללי, נראה לי מאד חשוב שמטפלים שמהות עיסוקם הוא הרצון להבין תהליכי חשיבה ורגש יקחו בחשבון השפעות תרבותיות על צורות חשיבה ויתייחסו אליהם. כמטפלת וכאדם מצאתי את מה שכתבת כחשוב ומעשיר.
ספציפית לנושא הכבוד, עלה בדעתי שגם איפה שנדמה שיש הבדל בין מזרח למערב, ברמה העמוקה יותר ניתן למצוא מכנה משותף. בהקשר לנושא ה"כבוד" וניגודו - הבושה, אפשר לבחון זאת בקונטקסט של קונפורמיות ורצון לשייכות. לדוגמא, בקרב חוגים שמאלניים תהיה לאדם שמוצא את עצמו חש תחושות זעם ונקם כנגד ערבים קושי להיחשף, ולתחושתי הקושי יהיה דומה באופיו לקושי של גבר שחי בחברה מצ'ואיסטית להודות בצדדים רכים שבו. לכאורה יש הבדלים מהותיים בתוכן הדברים, אך השורש - הבושה בשונות ובמה שנתפס כחולשה, דומה.

תמר הרןתמר הרן28/5/2010

מעניין. מאוד שמחתי לקרוא את מה שכתבת. אני מוצאת את הקטע מעניין וחשוב מאוד. אני בהחלט מסכימה שבעיות בין-תרבותיות ובין-לאומיות, מקורן לרוב בקשיים רגשיים של הקבוצה ככלל.

רציתי להמליץ על הספר "ישראל על הספה" שעוסק בתחום, והנה אני פתאום קולטת שבעצם אתה הוא גם הכותב של ספר הזה. חבל שאין יותר אנשים בארץ (למיטב ידיעתי) שעוסקים בממשק החשוב הזה של פסיכולוגיה ותהליכים חברתיים-פוליטיים.

בכל אופן, יישר כח. מאוד נהנתי מהספר ומהקטע לעיל.

תמר