איך עושה שלום / מיה הוד רן
מיה הוד רן | 2/9/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פעם כשרציתי שמשהו ישתנה, נשאתי עיניים לגדולים ממני – בילדותי ציפיתי מהוריי שיתקנו את מה שהשתבש, מאוחר יותר דרשתי זאת ממורים, בהמשך האשמתי מוסדות. עכשיו, בואכה גיל חמישים, סוגיית השלום מטרידה אותי, ואין לי אל מי להביט או על מה להישען. לא נותר לי אלא רק להישיר מבט אל עצמי, לתוכי, מבלי לחכות למדינאים, לתקשורת או למשיח. לקחת אחריות ברוח "בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד, ט"ו). לנכס לעצמי ריבונות על השלום.
הנה אני מתחילה.
לאבא שלי היה בית קפה ב'לונדון מיניסטור' בתל-אביב. הוא הימר על הכסף שלא היה לו וקנה חלקת חול שאיש לא דמיין שהיא תיהפך לאותו מרכז עירוני שוקק. מרצם של הוריי הושקע בבית הקפה. אבי ואמי עבדו שם מבוקר עד לילה, ובמקביל עמלו גם בעבודות אחרות על מנת להחזיר חובות ולהשלים את הכנסתם. לא היה להם גב כלכלי. משימת חייו של אבי הייתה לצאת מן העוני, ולאפשר לילדיו רווחה שחלם עליה כילד.
מגיל שתים-עשרה עבדתי בבית הקפה, תחילה כ'פיקולו' – מפנה שולחנות ומנקה – ומשם "העפלתי" לדרגת מלצרית. חופשים, שבתות, הפגנות בכיכר – הייתי שם, מסייעת להוריי וחוסכת כסף להגשמת מאוויי נעורים. בגיל חמש-עשרה חל מפנה. הפכתי מחניכת צופים למדריכה של קבוצת בנות בכיתה ד'. ההדרכה הפכה להיות כל עולמי. מיד לאחר שחזרתי מבית-הספר הייתי מטפסת אל שבט הצופים ב'יד לבנים' שברמת-גן ומבלה את זמני בהכנת פעולות, בישיבות צוות ובמפגשים עם חניכות. זו הייתה תקופה בה גיליתי את עצמי, התוודעתי לכוחותיי.
אבל אבא שלי רצה שאמשיך לעבוד בבית הקפה. כל כניסה שלי הביתה אחרי היעדרות ממושכת גררה אחריה צעקות וריבים. הוא לא הצליח להבין את התמסרותי לעבודה במקום שאין בו תמורה כספית. אבי לא הבין שהוא העניק לי קרקע כל-כך יציבה עד שלא היה לי צורך לחשוב במונחים ההישרדותיים שהוא גדל לתוכם.
כשנבחרתי למשלחת הצופים לארצות-הברית, הוא נחרד. לא די שנסעתי לשלושה חודשים ודחיתי בחינות בגרות – היה עליו לממן את הנסיעה. אבי רצה שאלמד ואעבוד, אני חפצתי להמשיך לזרוח בתנועה. מסכת ההתנצחויות נמשכה גם בצבא, כשהשקעתי את כל-כולי בתפקידי ויצאתי לקורס קצינות, ואז לפיקוד. הייתי שבה הביתה פעם בשבועיים עם נשק "מקוצר" ותיק ענק, עייפה עד מוות. הוא היה המום להיווכח שזו הבת שנבראה בצלמו.
אחרי שסיימתי את לימודי התואר ראשון בלימודי רוח וחברה (ש"אין מה לעשות איתו בחיים האמיתיים") הכעסים נרגעו מעט וכוננו, אבי ואני, יחסי שלום קר. אך התסכולים התעוררו מרבצם בתקופת הטיול שלי למזרח. אני זוכרת אותנו עומדים זה מול זו בשדה התעופה, עייפים מלנסות להסביר כמה השני טועה. שוב התעורר הכאב ההדדי – מאי-ההבנה, מן הפערים בציפיות, מניפוץ הפנטזיה – שלי כלפיו כאב, שלו כלפיי כבת.
באותה נסיעה למזרח עצרתי ב'טושיטה' – מרכז מדיטציה בכפר באגסו שמעל העיירה דהרמסלה. נרשמתי לקורס בן שבוע בנושא יסודות הבודהיזם. חלק מהזמן למדנו, ובשאר תרגלנו מדיטציה. לקראת סוף הקורס חווינו "מדיטציית מוות", ובה דמיינו את הפרידה מהעולם, שכללה את חיינו החולפים על פנינו וגם את הלוויה שלנו עצמנו. שכבנו על הרצפה, עשרות תלמידים ותלמידות, עצומי עיניים. חלק ייללו, אחרים זעקו, החוויה הייתה מרעישה. בשלב מסוים נזרקה שאלה לאוויר: אילו סיימנו את חיינו היום, על מה היינו מתחרטים? אחרי שתיקה דוממת של שבוע פרץ מתוכי בכי. עוד לפני שהבנתי על מה טבעתי בתוך דמעות. עלתה בי ההכרה שאם אמות היום, הדבר היחיד שאצטער עליו הוא שלא אמרתי לאבי שאני אוהבת אותו.
הייתי נסערת. עד אז לא הבנתי, שלצד הכעס והריב אפשר לחוש גם געגוע ואהבה. יצאתי ממרכז המדיטציה לחנות תקשורת סמוכה והתקשרתי לאבי. עד היום מזכירים לי במשפחה את זה שבאמצע סיבוב קניות של הוריי, בעודם עומדים בפתח החנות של 'תבליני חבשוש' בשוק לוינסקי, התקשרתי מהודו ואמרתי לאבי בפעם הראשונה בחיי שאני אוהבת אותו.
פחד המוות היה נקודת הפתיחה. מכאן השלום ביני ובין אבי העמיק והתרחב. עם כל אחד מבני המשפחה שלי נדרשתי לבסס שלום באופן שונה. הדרך הייתה לא פשוטה, אבל שכרה בצדה. כמטפלת, אני יודעת כמה כאב עולה מריב וכעס במשפחה. סבל שנגרר שנים מתפרש לתחומי חיים נוספים, ובעקבותיו מצטברים צער ותסכול קשים מנשוא.
מפגש עם המוות – צעד בדרך לשלום.
על קברו של אחיה, בעודה ילדה, הבטיחה ד"ר יעל אדמי שתעשה הכול למען השלום. בינואר 2024 התראיינה לפודקאסט שלי "סיפור ירוק" כנציגת "נשים עושות שלום" - תנועה שקמה בשנת 2014, לאחר מבצע "צוק איתן", ושמה לה למטרה לסיים את הסכסוך הישראלי פלשתיני באמצעות הסכם מדיני מכבד ולא אלים. בראיון, לאחר שחלקה את הכאב על אובדן אחיה וסיפרה על הפגיעה במשפחתה, היא מנתה סכסוכים עקובים מדם וממושכים ברחבי העולם, שהגיעו לקיצם באמצעות מרכיב סודי – התערבות נשים.
יש עוד אנשים, גם גברים, שהנורא מכל קרה להם, ולא בחרו בכעס ובנקמה. למשל יצחק פרנקנטל שבנו נחטף ונרצח, והקים את פורום המשפחות השכולות הישראלי פלשתיני. או מעוז ינון שהוריו נרצחו בשבעה באוקטובר ומצהיר מעל כל במה שעדין דבק בשלום, וגם המנהיג נלסון מנדלה שיזם את "שיחות הפיוס" בין פוגעים לנפגעים, בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה. למרות הצער והכאב הם בוחרים לסלוח, אף שאיש לא התנצל בפניהם על הרג יקיריהם. הם עושים זאת עבור עצמם, למען בריאותם הנפשית, ומתוך תקווה לעתיד.
השיר האחד-עשר ב"אודיסיאה" מספר על הירידה לשאול של אודיסאוס, ועל המפגש שלו עם רוחות המתים. הכול מהללים את אודיסאוס כשהוא מספר את עלילות מסעו, הכול מלבד הלוחם איידס בן טלמון, שרוחו זועמת על אודיסאוס על שזקף לזכותו את הניצחון בטרויה, בעוד הוא עצמו היה ראוי לתהילה. בן טלמון שם קץ לחייו בשל אבדן ההילה שנקשרה לאודיסאוס ולא לו. בארץ המתים אודיסאוס מנסה לפייס את רוחו, אך בן טלמון אינו נעתר ומפנה לו עורף. כך אודיסאוס מבין שיש דברים שאין עליהם סליחה.
בטרגדיות היווניות אין סליחה. נעשית טעות, ובעקבותיה בא עונש. לעתים הוא יגיע בצורת רצח, ובפעמים אחרות הטועה גוזר את הדין על עצמו ומתאבד. אגאואה (בטרגדיה "הבאקכות") הורגת את בנה, המלך פנתיאוס. קליטמנסטרה רוצחת את אגממנון, בעלה. אנטיגונה מתאבדת. המחזות ביוון העתיקה שימשו כאמצעי חניכה לחיי החברה, לדמוקרטיה, למוסר. מחד, הטרגדיה היוונית מרביצה בנו שיעור על לקיחת אחריות: טעית? תשלם. זה חשוב, זה נחוץ. אך נשאלת השאלה - האם התוצאה של כל טעות חייבת בהכרח להיות מוות? ומהו הלקח המעשי שעמו אמור לצאת הקהל בתום המחזה - לשלוף חרבות ולבצע "חרקירי?"
ביהדות יש עבודה על מחילה: על הטועה לבקש מחברו סליחה שלוש פעמים בכוונה מלאה, ואם לא נמחל לו, הוא פטור. המסורת היהודית מגינה על טועים שמכירים בעוונם ומבקשים סליחה, למול מי שאינו מוכן לזוז מדעתו או להרפות מהכעס.
במיתולוגיה היהודית אין אפשרות לחמוק מאחריות באמצעות מוות. כל מי שחוטא נושא בתוצאות, וכולם משלמים את המחיר בעודם בחיים. אין לעזוב את המערכה באמצעה, או לחמוק מההתמודדות עם השלכותיו של החטא. המוות לא מאפשר תיקון. כך ויותר - לעתים קרובות אחרי ההשלמה עם תוצאות החטא יגיעו נחמה גדולה או צמיחה מחודשת. יוסף נענש על ה"ההיבריס" שלו, אך לבסוף הופך מאסיר לשר. יעקוב נענש על תחבולנות, והשכול שלו נחתם בשמחה כשהוא זוכה לפגוש שוב את בנו האהוב בערוב ימיו.
סליחה – צעד בדרך לשלום.
ק. צטניק, הוא יחיאל די-נור, אסיר מספר 135633, לא סלח. בשעה שהרבה ניצולים רצו לשכוח, במחנה ההשמדה אושוויץ, כשעמד מול הקרמטוריום, כשראה את הצועדים אל המשרפות, נשבע להשמיע את קול הנרצחים. קיום הנדר הפך למטרת חייו. הוא כתב בצריף מגוריו כשהוא לבוש במדי האסיר, לא אוכל, לא מתרחץ, כמו בטראנס, מנותק מן המציאות הסובבת אותו, מתמסר לדמותו האחרת, ויוצר כמו מתוך מחנה הריכוז, מתוך הטראומה.
"הפלנטה האחרת", כך קרא ק.צטניק לאושוויץ, המקום בו התגלם הרוע בצורתו שלוחת הרסן, הקיצונית ביותר. כלומר אושוויץ כמקום נפרד מן העולם, שבו חוקי הטבע מופקעים, כוכב לכת אחר. בספריו הנאצים מתוארים כמפלצות. היהודים מוצגים כקורבנות, כקדושים. שני קצוות מנוגדים
בשנת 1961, במהלך עדותו במשפט אייכמן, ק.צטניק איבד את הכרתו כאשר נזכר בזוועות שחווה. בשנת 1976 הוא עבר טיפול אל אס די אצל ד"ר בסטיאנס בעיר ליידן בהולנד. החומר משנה התודעה שנטל אפשר לקלף את שכבות ההגנה, להסיט הצידה את חוסר האונים, להיכנס לחוויה הטראומטית מדלת אחרת. ואז עלה זיכרון שיוצר אצלו חוויה נפשית מכוננת –
הוא רואה את קצין האס. אס. מפהק תוך שהוא משליך את האנשים למשרפות, ומבין כי אותו קצין הוא בן-אדם ממשי. מכאן שהוא יכול היה להיות ק.צטניק, ולחילופין, למרבה הזוועה, ק.צטניק יכול היה להיות קצין אס.אס! ק.צטניק "מורד" במושג שהוא בעצמו טבע - אושוויץ אינה פלנטה אחרת. לחשוב כך משמעותו לברוח מן המציאות ולהמשיך בלי ללמוד דבר. האדם יצר את אושוויץ, ובנסיבות מסוימות כל אחד ואחת מאתנו יכולים היו להיות קצין האס אס המפהק. "כי באשר האדם – שם אושוויץ." ספרו הבא, "צופן אדמע", נכתב לראשונה בגוף ראשון, והפעם, הוא גם מסכים שספריו יתורגמו לגרמנית.
בשנת 2001, כשהיה בן 92, נפטר יחיאל די-נור בביתו שבתל אביב, לאחר שהשלים את נדרו, לאחר שפיצח צופן אנושי. אבל החברה הישראלית מעדיפה לזכור את המושג "הפלנטה האחרת". היא לא מוכנה לעבור את השינוי שק.צטניק הציע - את היפוך המושג מן החוץ פנימה. קשה לשאת את המחשבה שאני, בנסיבות מסוימות, במנעד שבין העוקד לנעקד, יכולתי להיות נאצית.
אני רואה באפשרות שאימצא בשני צידי המתרס הבנה של מורכבות המציאות והחיים. בראשית הייתי מטופלת, ואז עברתי לספה שממול - כמטפלת. בתחילה הייתי תלמידה, ואז נעמדתי עם הגב ללוח – כמורה. קודם הייתי ילדה ונערה והתלוננתי בפני הוריי על חוסרים ועוולות, והנה עכשיו אני בצד השני, אם שמקשיבה לטענות ילדיה, ומתעוררת בי חמלה כלפי הוריי, ואתה תחושה שיש צדק בעולם: פעם אני בצד האחד ואז בשני.
לשנות את נקודת המבט – עוד צעד בדרך אל השלום
לקראת ההוצאה לאור של ספרי השני, חברה אמרה לי שהיא לא תקנה אותו כי היא לא קוראת סיפורים קצרים. כדי להוציא את הספר יזמתי פרוייקט מימון המונים, ורק מי שהייתה שם יודעת את גודל המתח שקמפיין ה"הכל או כלום" יוצר. לא אמרתי לה את שחשבתי, שאם היא הייתה כותבת ספר על הציפורניים של דובי קוטב הייתי קונה אותו, לא בשל הנושא או הסוגה, אלא מתוך חברות. לא יכולתי לשאת את הצורך להסביר.
מי שהוציאה ספר לאור מודעת למיתרים הדקים של פחד החשיפה ואימת התקבלותה של היצירה אצל הקהל. אני מצפה מחברות, השותפות לתהליכי היצירה הסיזיפיים שאני חווה, שיבינו את הרגישות והפגיעות שלי. אבל עכשיו, כאשר אני מוציאה בכל שנה ספר, האם יש מקום להמשך קיומה של הציפייה הזו באותה מידה? או שאולי אפשר להסתפק בהודיה למי שהיו אתי ותמכו בי בתחילת הדרך, מבלי לכעוס על מי שלא? סביב הסוגיה הזו התעורר מתח ביני לבין כמה מחברותי. עם רובן הצלחתי לדבר על כך, להסביר, ללבן. לא עם כולן.
ומה בקשר למשפחה? אמי, בחכמתה כי רבה, חסכה לי את הדילמה. היא קנתה את הספרים שלי כמתנות לאחיי. אחי הגיע ליריד בו מכרתי את ספרי, וביקש לרכוש עבור בתו את האחרון שיצא. נתתי לו הנחה. אבל ברגע שהושיט לי את הכסף, בתי, שישבה לידי, נזפה בי – "זה לא יפה". "מה?" נעצרתי. "את הרי לא מסכימה שיהיו בינינו, האחים, עניינים של כסף." הסבירה ונעצה בי עיניים נוקבות. "יש לה הוצאות על היצירה שלה," יצא אחי להגנתי בחיוך. "עדיין", קבעה בתי בפסקנות. הכנסתי את הספר לשקית ואמרתי לאחי, "היא צודקת, אין בינינו עניינים של כסף." המחווה הזו קידמה את השלום שנרקם בשנים האחרונות ביני ובין אחי.
מאחר ומתאפשר לי לתרגל שוב את העניין בכל פעם שיוצא ספר, העמדה שלי הולכת ומשתנה. התחלתי את הבירור לגבי הקשר בין חברות לתמיכה ביצירה שלי חדורת רוח קרב, ועכשיו אני מוותרת - לא מתוך ייאוש, אלא כדי להבין משהו על היחס שלי לכסף, ליצירה, לחברות. את ספרי האחרון הענקתי לכמה חברות מתנה. עדיין אין השלום שוכן בתוכי בנוגע לכך, אבל בהיותי שבעה מסבל המלחמה, אני מחפשת אור אחר שינחה אותי.
התרככות – צעד בדרך לשלום.
"מסה קריטית", היא מושג שהתפתח בעקבות מחקר, והיא קשורה ב"קפיצת תודעה", כלומר בהתפתחות נרחבת של מודעות. חוקרים צפו בקהילת קופי מקאק באי יפני במשך שלושים שנה. בשנת 1952 הם ספקו לקופים בטטות שנזרקו על החול. הקופה הצעירה יאמו שטפה את הבטטה שאכלה במי הים על מנת להסיר ממנה את החול. היא לימדה את ה"טריק" הזה לבני משפחתה. הקופים האחרים צפו בהם, ובשנת 1958 כל הפרטים בלהקה כבר שטפו את הבטטות לפני אכילתן. עלתה סברה שהקוף המאה והאחד שעשה זאת גרם ל"קפיצה תודעתית", כך שגם קופים באיים סמוכים, שכלל לא ראו את המעשה, ידעו לשטוף בטטות על מנת לשפר את טעם מזונם.
כלומר, כאשר מסה קריטית של פרטים מאמצת רעיון – יש לתודעה החדשה השפעה שמתרחבת אל מעבר לזמן ולמקום. כך ניתן להסביר גם את סמיכות הזמנים שבה התרחשה התעוררות רוחנית בכמה מקומות בעולם במקביל. למשל, סביב המאה השמינית לפני הספירה נכתבו האופנישדות - כתבי הקודש ההינדים, נבנה בית המקדש הראשון, והתעוררה תרבות יוון העתיקה.
אם כך, על מנת "להדביק" ציבור נרחב ברעיון מסוים, יש להשקיע מאמצים בהפצתו, וכשיגיע הרגע שבו ייווצר רוב מספיק של אנשים שיאמינו בו, הוא ימשיך ויתגלגל מעצמו. אם בשלום עסקינן, ברגע שנגיע לחמישית ואחת אחוזים של תודעה שוחרת שלום בעולם - ישכון שלום בעולם. נותר לנו רק להגיע לשם, לאחוז החמישים ואחת.
צעד חמישי לשלום – רוב
שלום צומח משובע מריב. הוא נולד אצל אלה שהיו שם וראו את כאב הקרבות. את ההפסד המר, גם של המנצחים, שחוו את היות כפסע מן המוות וגילו את תפארת החיים לצידו. כך קרה לילין מור, לוחם מחתרת קיצוני שהפך פעיל שלום, ליצחק רבין ז"ל, שועל קרבות ותיק שהביא שלום בישראל, וגם לעמי איילון, ראש השב"כ לשעבר שהופיע בסדרה "שומרי הסף" בה מודים ראשי שב"כ לשעבר שהארגון לא משיג את מטרתו ומדברים בעד הסכמים.
בדומה לדרך הבודהיסטית, כדאי לדעתי לעמול על שלוש מלאכות שלום – במחשבות, במילים ובמעשים. מחשבות - לנוע מפילוג ותוכחה למחשבות של צניעות, שכן עלי לזכור שאני לא מכירה את סיפורו של האחר, ושאני רואה רק חלק מהתמונה. מלים - "להוריד את הווליום", להפוך מילות שטנה והרס למילים של שיקום ובנייה, ובמקום להגיד מי ומה לא – להאדיר את מי ואת מה שכן. במעשים – להקשיב, לחשוב היטב לפני שמצהירים, לבקש סליחה. לדבר על רעיונות פרקטיים של שלום, ליזום מפגשים פנים אל פנים ולהציב בכותרות קבוצות שפועלות למען קידום השלום.
כיצד ניתן למדוד שלום? חבל שאי אפשר, בדומה לתוכניות הרזייה, לספר איך היה השבוע שלי ולשקול את מידת השלום בחיי. לא ניתן לצפות בתהליך, וקשה לכמת את השינוי. אולי כדאי להתחיל מהיזכרות בשלום הראשון שעשינו, בפריצת דרך אחת שהשכינה שקט בלבנו. אין זה שלום שנעשה מול אויב חסר פנים, אלא מלאכה יומיומית שמכוונת מבפנים החוצה. "בשקט בשקט, אט אט, טופפות עתידות עתידות לקראתנו" (מ. אריאל) בתהליך של עידון, עד לרוך אינסופי, כמו תינוק המניח ראשו בחיק אימו.
צעד נוסף בדרך אל השלום – עמל
"וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כה, ט). אני מדמיינת תמונה: על קברו הטרי של אברהם, לפני כ 4000 שנה, נפגשים בדמעות בניו – ישמעאל בנו הבכור שנולד להגר, ויצחק בנה של שרה.
אברהם היה רועה עדרים גדול באזור אור כשדים, שיצא מערש התרבות – ארם נהריים – לארץ כנען. הוא נדד לשם עם אלפי ראשי צאן והמוני נוודים, בדרך שמע קול פנימי שאומר שהכול הוא אחד והאחד בכול. אברהם הלך בעקבות הקול, שהוא היסוד להתפתחות שלוש הדתות המונותאיסטיות, שלוש מסורות חוכמה כתובות: התורה, הברית החדשה והקוראן.
באוהלו של אברהם היו שתי נשים שרבו וקינאו. העדפתו של אברהם את שרה הביאה ליחס מפלה מול הגר ובנה. הגר התרחקה וזעקה לאלוהים, שאין היא יכולה עוד לשאת את היחסים האלה. אלוהים הבטיח לה שישמור עליה ושיהפוך אותה לגוי גדול. ברגע ששמעה הגר את הקול המנחם הזה בתוכה, פרצו מים מן האדמה. באר זו היא המעיין הנובע של התרבות, שם, במפגש של שתי השושלות שהצמיח אברהם, בין באר-שבע למצפה-רמון, מתוך כתבי החרטומים והיתדות, נולדו העברית והערבית. שפות אלה הפכו לכלי מיסטי באמצעותו הנחילו שבטי הנוודים הללו חוכמה, מדע ותרבות לכל עמי הסביבה.
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א). על פי פרשני מקרא, ביניהם רש"י, קטורה היא הגר. כך שלאחר מותה של שרה, לאחר שגורשה מאוהלו, הגר חוזרת אל זרועות אברהם, וחיה אתו על פי באר לחי רואי עד מותו. יצחק וישמעאל נפגשים על מנת לקבור את אברהם. בהחלטה משותפת, אולי מתוך כבוד לאביהם, הם מצליחים להניח לעבר ולהחלים מן הטראומה שחוו אימהותיהם. זהו סמל למפגש בין היבטי החוכמה הנסתרת של שתי הדתות – הקבלה היהודית והסופיות האיסלאמית. מהחיבור הזה נובעים השירה, המוזיקה, והטראנס, שלבשו צורות דתיות ופולחניות כמו טקסי זיכר, ספר הזוהר, לחשי קבלה עתיקים, ושיריו של ג'לאל אדין רומי, המשורר הסופי בן המאה השלוש-עשרה.
בהשפעת מוחמד, אחרון הנביאים, וחכמי המזרח היהודים כאיבן גבירול, רבי יהודה הלוי ואיבן עזרא, עוצבה הסופיות שהיא תורת הנסתר של האיסלאם – דת השלום (זהו פירוש שמה), והיא מתקיימת גם בחלק מהמסגדים של ימינו.
עכשיו מתחוור לי שהנס יבוא מתוכי. אבי לימד אותי להקשיב לסיפורים ולספר בעצמי. בבית הקפה שלו הוא היה מאזין בחדווה לאלפי מעשיות של לקוחות וחברים, ועד היום הוא יודע להגיש סיפורים, גם כאלה שחזר עליהם עשרות פעמים, באותה תשוקה והתלהבות. אני אוהבת לעשות מה שאני טובה בו – לכתוב, לספר סיפורים ובכך להביא לריפוי.
כמטפלת, מאז השבעה באוקטובר אני משקה מן הבאר את ניצולי מסיבת הנובה, את המפונים בים המלח, משפחות שכולות, נפגעות תקיפה מינית ועוד אוכלוסיות שהמלחמה הכתה בהן. הבאר שלידה נפגשו יצחק וישמעאל כדי לקבור את אביהם; הבאר הנבראת מתוך ההבטחה להגר, ובעקבותיה נוסדת הנבואה שרומי מכנה אותה - 'דת האהבה'.
אני רואה בעיני רוחי את האחים מתכנסים למשימה של קבורת האב. הם לא שכחו את העבר, אך הם מעבר לו. הם מתקרבים זה לזה, אולי בשל האובדן המשותף, אולי בצל הרכות שמוליד המוות. למרות אי הצדק, העלבון והפגיעה, בעת מלאכת הקבורה, הם בוכים זה על כתפו של זה, מחובקים, מתאחדים תחת האל האחד.
