נשגב מבינתי:  על חווית וקבלת ה'להשאר מאחור' מול התפתחות הבינה המלאכותית.

ארנון רולניק | 17/5/2025 | הרשמו כמנויים

בפוסט זה אני משתף בחוויה לא קלה: אני כותב על אי עמידה בקצב. על פיגור ביכולתי להכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות  ובעיקר אני משתף בתסכול שלי מהקושי "להיות בענינים" בכל הנוגע ליישומי AI.

המשך הכתיבה יעסוק  בתהליך ה Acceptance של חוויה זו .

במשך שנים רבות, מצאתי את עצמי בצומת המעניינת שבין עולם הנפש לעולם הטכנולוגיה. זה התחיל בביופידבק, המשיך בבנית תוכנות עזר לטיפול, התפרש להתנסויות התנסויות עם VR, ולאחרונה לכתיבה על המורכבות של הטיפול מרחוק. בעצם העניין אינו רק בטכניקות טיפוליות  אלא בסוגיית  הבנת האדם המודרני בסביבה רווית טכנולוגיה.

בכלל יש לי איזה משיכה  לחידושים:  לא רק לגבי כלים טכנולוגיים בעבודה הטיפולית אלא גם בסקרנות לגבי גישות טיפוליות חדשות ומחקרים שמבססים או מפריכים את הידע שלנו

התחושה הזו של "להיות בעניינים", של להבין לאן הדברים הולכים ואיך לנצל את מעיינות הידע הייתה מספקת מאוד. היתה לי איזה חדווה בגילוי החדש, וכך, דומני, נבנתה תחושת מסוגלות שהיא חוויה חשובה לדעתי לכל אדם.

הבינה הנשגבת מבינתי

ואז הגיעה מהפכת הבינה המלאכותית שאף שמפעילה את סקרנותי היא פוגעת בתחושת המסוגלות עליה כתבתי לעיל.

אמנם נכון שכתיבתי בטור זה עסקה לעיתים קרובות בטכנולוגיה של זיהוי רגשות. אם זה על פי על פי קולנו או הבעת פנינו.  וכבר לפני שנים כתבתי כאן על התחרות שלנו הפסיכולוגים במהנדסים בוני אפליקציות AI. אבל אף פעם לא שיערתי שאעמוד נדהם ומבולבל מול קצב התפתחות הבינה המלאכותית והיישומים שלה.

זה מרגיש כמו גלים גבוהים בים סוער המגיעים בקצב הולך וגדל: ראשית  הגיעה LaMDA של גוגל (שהפכה אחר כך ל Bard  ול Gemini) ואז ChatGpt שכבשה את השוק ואת דמיוננו . מיקרוסופט הגיעה עם הקופילוט שלה ועוד נוספו Anthropic וגם Grok של איילון מאסק  וכמובן Meta  של צוקרברג לא נשארת מאחור, קצב ההתקדמות בתחום הוא כל כך מהיר עד שאני נשאר ללא אוויר בקצב המסחרר בו נוספות אפליקציות ותוכנות חדשות ובעיקר תכונות חדשות מהממות.

מכבי שירותי בריאות מגייסת פסיכולוגים/ות
למרפאות בריאות הנפש והתמכרויות במגוון אזורים בארץ

אני מתבונן בהתפתחויות - במודלי השפה האדירים, ביכולות יצירת התמונות והקול, בניתוח הנתונים המורכב - ומוצא את עצמי לא רק מתקשה לעקוב, אלא ממש חווה תחושה של "להישאר מאחור". התחושה שפעם הייתה לי – של הבנה עמוקה, של יכולת לחזות מגמות, של היכרות אינטימית עם הכלים – מתחלפת בתחושת הצפה, מול עולם ידע עצום שמתרחב בקצב שהמוח האנושי, או לפחות המוח שלי, פשוט לא יכול להכיל.

החוויה של להשאר מאחור היא לא זרה לי  וודאי שאינה פשוטה. זוכר את ההרגשה במסעות של השומר הצעיר שקצב הליכתי היה איטי משל כולם. זוכר זאת  מתחילת קורס חובלים כשהימאות לא הייתה ממש  חלק ממני. ואפילו  בעולם הקליני כשבמכון הירושלמי  דיברו עימי על  מונחים כמו object relations  ואני "פילבלתי " בעינים מתקשה להבין.

זה לא רק עניין של קצב למידה. זו תחושה שקיימת רמה של מורכבות, של אוטונומיה של המערכות הללו, שמערערת את תפיסת הידע המסורתית שלי. פעם הרגשתי שאני יכול/ה לשלוט בידע, לתווך אותו, להוביל בו. היום, מול ה-AI, אני חש/ה יותר כמו צופה מול תופעת טבע עוצמתית – מרתקת, מפעימה, אך גם כזו שיש בה משהו שלא ניתן לאלף או להבין עד תום בכל רגע נתון על ידי אדם יחיד.

התסכול מביא גם לשעור חשוב – שעור בקבלה

והחוויה הזו, המעבר מתחושת מובילות להשלמה עם אי עמידה בקצב ההתקדמות, היא שיעור פסיכולוגי עמוק בפני עצמו. היא קשורה באופן הדוק לעקרונות טיפוליים חשובים, במיוחד אלו המגיעים מהגל השלישי של הטיפול ההתנהגותי

בניגוד לגישות קודמות שהתמקדו בעיקר בשינוי מחשבות או התנהגויות, הטיפולים מהגל השלישי – כמו ACT (טיפול בקבלה ומחויבות)– שמים דגש משמעותי על קבלה. לא קבלה פסיבית של השלמה עם מר גורל, אלא קבלה אקטיבית של המציאות כפי שהיא, על המורכבויות והקשיים שבה, מתוך מטרה לפנות אנרגיה לפעולה המכוונת לערכים החשובים לנו.

החוויה שלי מול ה-AI היא דוגמה קלאסית לצורך בקבלה כזו. היכולת לדעת הכל או להיות המוביל בכל רגע נתון בתחום שמתפתח אקספוננציאלית כמו AI, היא מטרה בלתי ריאלית. הניסיון לרדוף אחריה יוביל רק לתסכול, שחיקה ותחושת כישלון.

השלמה עם העובדה שהידע שלי, או של כל אדם יחיד, יהיה תמיד חלקי ויתפתח לאט יותר מקצב התפתחות הבינה המלאכותית – זוהי קבלה. קבלה של גבולות היכולת האנושית, ושל אופייה הייחודי של המהפכה הטכנולוגית הנוכחית.

השלמה זו אינה ויתור על למידה או סקרנות. היא פשוט משנה את המיקוד. במקום לנסות לאגור את כל הידע האפשרי (מטרה נשגבה ומכאן אולי גם קשר לכותרת), אני מתמקד בלמידה רלוונטית לערכים שלי: כיצד ה-AI יכולה לשרת את תחום הפסיכולוגיה? מהן ההשלכות האתיות? כיצד היא משפיעה על נפש האדם? וחשוב מכל – כיצד נוכל, כבני אדם, להמשיך ולהיות רלוונטיים, יצירתיים ומשמעותיים בעידן שבו מכונות יכולות לעבד מידע ולבצע משימות ביעילות שאין שנייה לה?

בינה מלאכותי מול Wisdom  אנושי

 אולי האבחנה בין בינה לבין  wisdom (חוכמה) יכולה לסייע לנו: בינה (Intelligence) מתייחסת בעיקר ליכולת קוגניטיבית, ליכולת ללמוד, להבין, ליישם ידע ומיומנויות, לפתור בעיות, לחשוב באופן לוגי ומופשט.

Wisdom מאידך הוא מונח רחב יותר שכולל לא רק יכולת קוגניטיבית אלא גם הבנה עמוקה של החיים, שיקול דעת טוב, תובנה, ניסיון, אינטואיציה, יכולת לראות את התמונה הגדולה ולהבין את ההשלכות של פעולות.

Wisdom  נדרש כשאנו נאבקים במציאות שאינה ניתנת לשינוי מיידי או מלא – רגשות קשים, זיכרונות כואבים, מגבלות פיזיות, או נסיבות חיים חיצוניות. הניסיון לשלוט באופן מוחלט במציאות זו, או להעלים לחלוטין את הקושי, דומה במידה רבה לניסיון לדעת הכל על AI ברגע נתון.

המסר הטיפולי הוא שלפעמים, השלמה עם "נשגב מבינתי" – עם מה שאינו בשליטתנו המלאה או בהבנתנו המיידית – הוא המפתח לשחרור. שחרור מהצורך בשליטה כפייתית, מהתסכול שבכישלון להגיע לאידיאל בלתי-ריאלי. השלמה מאפשרת לנו להפנות את האנרגיה שלנו למה שכן חשוב לנו, לערכים שלנו, ולקדם אותם גם בתוך מציאות מורכבת ומשתנה בקצב מסחרר.

הרצאה על ביון והיכולת לשאת תסכול
מתוך קורס האונליין "אי-ידיעה בפסיכותרפיה" בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן.

אז כן, מול מהפכת הבינה המלאכותית, חוויתי ועודני חווה תחושת פיגור בידע. זה לא תמיד נעים, ולעיתים מעלה חששות. אבל ההשלמה עם כך – ההבנה שזהו חלק מהמציאות הנוכחית – היא שאפשרה לי לעבור מתחושת הצפה לפוקוס מחודש. זהו תרגול יומיומי של קבלה, שרלוונטי לא רק לממשק שבין פסיכולוגיה וטכנולוגיה, אלא לחיים עצמם. וזהו, לדעתי, אחד השיעורים העמוקים ביותר שהעידן הטכנולוגי הזה מלמד אותנו – שיעור אנושי מאוד, וטיפולי במהותו.

אסכם אולי בהבנה  שבמרוץ ה הבינה המלאכותית אשאר קרוב לוודאי מאחור אבל אני רוצה לקוות שה Wisdom  או החוכמה המאפיינת את הקבלה עליה כתבתי כאן  תשאר עימי גם מול הפיתוחים המופלאים (והמפחידים?) שהטכנולוגיה מביאה לפתחנו.