לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
תקוות גדולות נולדות מסבל גדול (ברטראנד ראסל)

תקוות גדולות נולדות מסבל גדול (ברטראנד ראסל)

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 24/5/2024 | הרשמו כמנויים

הקורונה ריסקה את נועה, בתחילה גופנית ואחר כך נפשית. מה שהיא חוותה לראשונה בחייה בגיל ארבעים פלוס, היה חדש, בלתי נתפס, מעורר אימה. בתור רופאה במחלקה פנימית היא נכנסה מייד בפרוץ המגפה לעבודה בהילוך גבוה. המחלקה ירדה לקומת המרתף של בית החולים כמחלקת קורונה והיא קיבלה תפקיד בכיר ותובעני. בכל פעם כשחזרה הביתה נפלה לשינה טרופה, קמה עייפה, ניסתה לאכול, לשחק עם הילדים, לעשות את מה שצריך, אך מהר מדי הגיע הזמן לשוב למחלקה.

נועה הייתה עדה להרבה סבל ומוות אך לא זה מה ששבר אותה, כי גם ביום-יום במחלקה פנימית המוות לא היה זר לה. אולם מה שפעפע בה כמו רעל והתיש אותה לאט אך בעקביות היו תחושת חוסר הוודאות, האימה וחוסר האונים, בפרט בחודשים הראשונים לפרוץ המגפה. הבדידות הנואשת שבה חלו אנשים וגוועו, חוסר היכולת של בני המשפחה לתמוך בחולה, כל אלו הפכו לחלק בלתי נפרד משגרה שנפשה של נועה פשוט מיאנה לעכל.

לאחר חמישה חודשי עבודה שסחטו אותה עד לשד עצמותיה, נועה נדבקה בקורונה בעצמה. חרף העובדה שלא היו לה שום גורמי סיכון, ולמרות שהיא אישה ספורטיבית שרצה ושוחה בקביעות, המחלה תקפה אותה בעוצמה. כשהתקשתה לנשום בכוחות עצמה ומצבה החמיר, נועה הגיעה לאשפוז באותו בית החולים שבו היא עובדת. היא חוותה כעת את הבידוד, האימה והניתוק מצידו השני של המתרס.

לאחר כשבועיים שוחררה הביתה, אישה אחרת. חלשה פיזית, מרגישה כמו עלה נידף ברוח. שוכבת מאובנת על הספה בסלון. רסיסי זיכרון מחוויית האשפוז חודרים ומציפים אותה וגורמים לה לדופק בלתי סדיר ולנשימות כבדות. היא ניסתה להסיח את הדעת, לברוח, להתמכר לסדרות טיפשיות, למשחקי מחשב, לסודוקו, לכל דבר שיכול קצת להרגיע. אך דבר לא שיכך את המתח והכאב הנפשי. יום אחד היא גייסה את כל כוחותיה, זינקה כמו לביאה, האמינה שאם רק תחזור לשגרה בנחישות, דברים פשוט יסתדרו מאליהם. כך היא שבה לבית החולים, אך קרסה לאחר יומיים. מובסת ונפולת פנים חזרה אל הספה בסלון, משוכנעת שיצאה סופית ממעגל האנשים הבריאים והמועילים.


- פרסומת -

בשלב זה נועה החלה לפתח התקפי חרדה ומחשבות אובססיביות, דבר שמעולם לא חוותה בעבר. הדימוי העצמי שלה כאשה, כאמא, כרופאה - נסדק קשות. לאחר כמה שבועות מסויטים על הספה בסלון, כשהיא מנסה בעשר אצבעותיה להתאושש ואינה מצליחה – ברגע של התבהרות הבינה שיהא עליה לתת מקום לפצעי הנפש, וכך הגיעה אלי.

ראיתי מולי אישה טובת לב, מלאת כוחות, חכמה ורגישה, ובו זמנית כזו שחווה משבר עמוק. אישה ששילמה ביוקר את מחיר השליחות התובענית שאליה התגייסה בחודשים הקשים בבית החולים. בשיחת הטלפון המקדימה ניסיתי לשכנע את נועה שלא ליסוע דרומה עד אלי, מרחק של יותר משעת נסיעה לכל כיוון, והצעתי לעזור לה למצוא מטפלת באזור מגוריה. היא סירבה בהחלטיות, וכשהגיעה הבנתי מדוע. היא כל כך התביישה במצבה, ולכן רצתה לקבל טיפול הרחק מסביבתה, וגם הרחק מהתרבות ומהשקפת העולם שהיא שייכת אליה. היא חשה אשמה על מצבה והתביישה מן הסיכוי שמישהו יכיר אותה וישפוט אותה, והעדיפה להגיע למקום שבו היא מרגישה אנונימית ואולי גם לא שייכת תרבותית-מגזרית.

"אני לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות לבן אדם כמוני. אוקי, בסדר, הייתי חולה בקורונה. חטפתי את זה קשה, וזה ממש בניגוד לסטטיסטיקות, אבל קורה. זו רק סטטיסטיקה. אך הכבדות הזו, הייאוש הזה, המחשבות המזעזעות שמציפות אותי, מחשבות של בן אדם משוגע, חוסר היכולת פשוט לקום ולהמשיך הלאה, כמו שצריך לעשות - אני לא מאמינה שזה קורה לי, לבן אדם כמוני. לא הכרת אותי קודם, כמה חזקה הייתי, פיזית ונפשית. אני מפחדת שפשוט זהו, איבדתי את עצמי, לתמיד. עם כאלה מחשבות מוזרות שעוברות לי בראש וכזו חולשה וחוסר אונים, מי יודע אם האשפוז הבא שלי לא יהיה אשפוז במחלקה סגורה".

הדרך שעשינו יחד, נועה ואני, הייתה רצופת עליות ומורדות. הצעד הראשון, הקטן אך המשמעותי במסע הזה היה ביסוס הסכמת הלב לקבל את המשבר: קבלה אמיתית וכנה של העובדה שגם לחזקים מותר ליפול. כן, אפילו לאנשים כמוה. ושאחרי הנפילה הזו אפשר לקום, שזו מחזוריות החיים. "שבע יפול צדיק וקם" אמרתי לנועה. ולמרות שהיא לא מגדירה את עצמה כאדם מאמין, היא הזדהתה עם הרעיון. כולנו עוברים ניסיונות, וגם האיתנים שבינינו יכולים להתרסק. הנפילה וכל הנלווה אליה אינם מעידים על חולשת הנפש, והם גם אינם כאן כדי להישאר לנצח. אך כשהם כאן, לא יעזור לנסות לברוח מהם.

ההסכמה של נועה לחוות את המשבר, את החולשה, הנכונות שלא לסמן לעצמה דד ליין תובעני להחלמה ולחזרה לעבודה, היכולת שלה לפתח רכות כלפי עצמה, להיות ב-Being, לעסוק כמעט לראשונה בחייה הבוגרים בדברים "לא תכליתיים" כמו לשקוע בעבודות אמנות, לשהות במנוחה על חוף הים, לתרגל מדיטציה- הביאו אותה בסופו של דבר לא רק להחלמה, אלא גם ליכולת להכיל ולהוקיר את החלקים הפחות פוטוגניים באישיותה. 

ומה עוד התחזק בה? התקווה. התקווה הזו, שהייתה בקרבה תמיד, התעצמה דרך ההבנה שלה שהיא גם וגם: גם חזקה וגם חלשה. גם חסונה וגם שברירית. גם קשוחה וגם רגישה. וההפכים הללו, לכאורה, מתקיימים בתוכה זה לצד זה, בונים זה את זה, ויוצרים את האישיות הכל כך מיוחדת שלה.

אז מי אני באמת?

נקרא את המילים הבאות וננסה להתבונן בתחושות העולות בנו בעת קריאתן, ובאופן שבו אנו מדמיינים בעיני רוחנו את האדם שאמר אותן:

14 באוגוסט 1944

הוא היה במצב רוח מהורהר היום.

"בצעירותי" הוא הירהר בקול, "במשך תקופה של שנתיים או שלוש חייתי בהרגשה שהאור בתמונה הולך ודועך. המשכתי לעשות את עבודתי...אבל העיק עלי דיכאון שחור משחור....אני לא אוהב לעמוד בקצה הרציף כשרכבת אקספרס עוברת דרך התחנה. אני מעדיף לעמוד מאחור, ואם אפשר שעמוד יחצוץ ביני לבין הרכבת. אני לא אוהב לעמוד על סיפון אונייה ולהביט למטה אל המים. הרף עין יכול לשים קץ לכל. די בכמה טיפות של ייאוש. ובכל זאת אני לא מרגיש רצון לעזוב את העולם הזה ברגעים אלה. 

תגיד צ'רלס, יודעים הרבה על מהות הדאגה?"


- פרסומת -

אמרתי לו: "הבעיה שלך – זאת אומרת, את הכלב השחור – ירשת מאבותיך. נלחמת בזה כל חייך, ובגלל זה אתה שונא לבקר בבתי חולים ונמנע מלהיתקל בדברים מדכאים".

הוא תקע בי מבט כאילו אני יודע יותר מדי.

נמשיך הלאה לקריאת המילים הבאות, וגם כאן נהיה בתשומת לב לרגשות העולים בנו לנוכח הדברים ולרושם המצטייר בנו ביחס לדמות הדוברת:

למרות שאזורים גדולים באירופה, ואומות עתיקות ונודעות נפלו, או ייפלו, בידיו של הגסטפו וכל מערך השלטון הנאצי הנתעב, אנחנו לא נהסס ולא ניכשל. אנחנו נמשיך עד הסוף...אנחנו נילחם בימים ובאוקיינוסים, אנחנו נילחם בביטחון ובכוח גדל והולך באוויר, נילחם בחופים, נילחם באדמות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם על הגבעות, אנחנו לעולם לא ניכנע.

שני הציטוטים שהוצגו משקפים הלכי נפש שונים למדי. בעוד שהציטוט הראשון משקף אדם המתמודד עם תחושות של ייאוש, עצבות ודיכאון, הציטוט השני מבליט אדם תקיף ואמיץ לב שאינו מתייאש ואף מפיח תקווה בסביבתו. שניהם שייכים לאותו אדם - ווינסטון צ'רצ'יל – מדינאי דגול, אמן, סופר וצייר. אדם שבזכות אומץ ליבו הצליחו הבריטים להימלט מאיום העריצות הנאצית. הציטוט השני לקוח מנאומו לאומה במהלך מלחמת העולם השנייה.

תקווה וייאוש: יש בי מזה וגם מזה

צ'רצ'יל היה מצד אחד אדם בעל מזג מלנכולי ומצד שני אמיץ לב ונועז. הוא הכיר את הייאוש מקרוב ובד בבד היה חדור בתקווה. הוא סבל מהתקפים ארוכים וחוזרים של דיכאון, מרה שחורה וייאוש. היה לכך בסיס גנטי במשפחתו ואף נסיבות חייו בילדותו תרמו לכך. הוא כינה את הדיכאון שלו "הכלב השחור", וקשה להבין את אישיותו אם מתעלמים ממאפיין זה.

הפסיכיאטר אנתוני סטור כתב ניתוח מרתק על דמותו של צ'רצ'יל. לצ'רצ'יל, שנתפס כסמל של אומץ וגבורה, היו גם מאפיינים של אנטי גיבור. צ'רצ'יל העיד על עצמו: "קוללתי בגוף כה חלש, שבקושי אני מסוגל לעבור את תלאות היום". גובהו היה קצת פחות מ170 סנטימטרים ורוחב החזה שלו היה רק 78 סנטימטר. תיארו אותו כ"ברנש קטן בעל ראש מרובע והופעה לא מרשימה". סטור מציין כי לצ'רצ'יל היה אומץ גופני עצום, שהתבסס על נחישותו לגבור על החולשה הגופנית הבסיסית שלו, כפי שטוענים שכשרון הנאום של דמוסטנס נבע מהחלטתו להתגבר על פגם הדיבור שלקה בו.

אז מי באמת היה צ'רצ'יל? אדם חלש או חזק? מיואש או מלא תקווה? אפשר להשיב על שאלה זו דרך התבוננות בתקופות שונות בחייו, אך לא לכך אני חותרת. בעיני, עצם השאלה מעידה על בעייתיות באופן שבו אנו נוטים להשיב על התהייה "מי אני?" ובפרט בהקשר לתקווה וייאוש.

לא להתפעל מן הייאוש

יש לנו, במידה המשתנה מאדם לאדם וממצב למצב, נטייה לשפוט את העולם ואת עצמנו במונחים דיכוטומיים. זה חסכוני, זה הישרדותי, זה מהיר כברק. לעיתים נדירות זה אפילו נכון. אך התבוננות בעולם במשקפיים של שחור לבן היא שריד של חשיבה ילדותית שמנסה נואשות לעשות סדר במה שקורה בעולם המבהיל והמפתיע הזה. היא קשורה גם לצורך הישרדותי, למצבים שבהם עלינו להיות חדים ומהירי החלטה, למשל האם המצב הזה מסוכן או בטוח. אך אנו כבר לא ילדים, ורוב הזמן לא באמת נתונים במצב הישרדותי. חשיבה מהסוג הזה ידועה בעולם הטיפול הקוגניטיבי כאחד מעיוותי החשיבה המזיקים לרווחה הנפשית. וכשאנו מיישמים חשיבה מסוג זה ביחס לזהות או לאישיות שלנו, או מספרים דרכה את סיפור חיינו, אנו עלולים לייאש את עצמנו.

הייאוש והתקווה שבליבנו הם לא שחור או לבן, זה או זה. צ'רצ'יל הוא דמות מופת המסמלת אומץ ותקווה, לצד חיים שיש בהם דכדוך, מרה שחורה וייאוש. יש בו מזה וגם מזה. התמהיל המיוחד שלהם באישיותו ובפרט יכולתו להתמודד עם הייאוש ולפעול באומץ, הותירו חותם בל יימחה על ההיסטוריה.

אמנם צ'רצ'יל הוא אדם מיוחד במינו, ובכל זאת, משהו מן הדוגמא שלו רלוונטית עבור כולנו. אם זיהינו בעצמנו ייאוש, חלק מהעבודה הוא להישמר מלקטלג את עצמנו בראייה של שחור לבן ולקבע את עצמנו בצד המיואש של המתרס. כי לרוב שניהם מתרוצצים בקרבנו, לעיתים במאבק איתנים, ועצם קיומו של הייאוש לא רק שאינו מוחק את התקווה, אלא שיש בכוחו לבנות אותה באופן חזק יותר. כפי שטען הפילוסוף ברטראנרד ראסל, תקוות גדולות נולדות מסבל גדול.


- פרסומת -

המפגש עם הייאוש בונה תקווה

חיים של חירות, כאלה שבהם אנו מממשים את הבחירה החופשית שלנו, תובעים מאיתנו הסכמה לשאת הפכים. לחיות את הסתירות, להיות דבר והיפוכו ולא להיבהל מכך. לתת הכרה ותיקוף לקיומם של מצבי נפש נבדלים שקיימים בנו זה לצד זה: לעיתים אני חשה מרוקנת, מיואשת ונטולת רצון – ולעיתים מלאת כוחות ורעיונות כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר. וה'לעיתים' הללו הם לא רק רגעים קצרים בזמן, אלא יכולים להיות גם תקופות.

מתוך הלך הרוח הזה ניתן להבין מדוע התקווה לא רק נאבקת בייאוש, אלא גם מתפתחת ונבנית מתוך הייאוש. שכן עצם חווית הייאוש בנפש מכשירה את הקרקע להתמודדות עם אתגרים קשים. הפסיכיאטר אנתוני סטור מוסיף ומסביר כיצד החלקים החלשים יותר בנפשו של צ'רצ'יל תרמו לפיתוח התקווה והאומץ שהפגין בזמן מלחמת העולם השנייה:  

"צ'רצ'יל החל את חייו בנקודת מוצא נמוכה ביותר, ואף שכל הקריירה שלו הייתה מכוונת למאמץ להתגבר על חסרונותיו, מעולם לא הצליח בכך לגמרי. ללא חסרונות אלה, היה יכול להיות בן אדם מאושר יותר, רגיל יותר, מאוזן יותר, אך גם פחות ערך יותר. לו היה אדם יציב ובעל מזג מתון, לא היה יכול לשמש מקור השראה לאומה שלמה. ב-1940, כאשר היה נראה שהכל פועל לרעת בריטניה, מנהיג בעל שיקול דעת מפוקח היה מסיק בוודאי שהעם הבריטי מחוסל...רק אדם שידע מה המצב והתמודד עם ייאוש היה יכול לגייס ודאות ברגע כזה. רק אדם שחווה את התחושה הנלווית לגילויה של קרן אור אחת במצב חסר תקווה, שאומץ ליבו חרג מגבולות ההיגיון...היה מסוגל לשכנע ברגש האמיתי שפרץ ממילות התיגר שהשמיע... צ'רצ'יל היה אדם כזה. הוא שכל חייו נאבק עם הייאוש שלו, היה יכול לשכנע אחרים להתגבר על ייאושם"

רבי נחמן מברסלב, מגדולי המקווים שידע העם היהודי, טבע את המשפט שהפך לסטיקרים, לגרפיטי, לשירים ובעיקר לתפיסת עולם: "אין שום ייאוש בעולם כלל". ההבנה של אמירה זו כפשוטה בלתי אפשרית מבחינתי. לכן הפרשנות האישית שלי למילותיו של רבי נחמן, היא שאמנם יש ייאוש בעולם, אולם הוא אינו נשאר לבד. הייאוש אינו ממשות נפרדת בפני עצמה, הוא רגש או הלך רוח שמושך אליו דברים אחרים. בדומה לתפיסתו של הרמח"ל בעניין התקווה (עליה מקווה לכתוב בעזרת השם באחד הפוסטים הבאים), התקווה מתחילה מנקודה קטנה ואפלה שאין בה שמץ של לבנוניות. אבל אז, דווקא מתוך חושך עצום, האפלה היא זו שמושכת אליה קו של אור- תקווה. כלומר למעשה התקווה מתחילה מייאוש.

ישנן עדויות היסטוריות לכך שרבי נחמן מברסלב סבל, בדומה לצ'רצ'יל, ממרה שחורה וממצבי רוח קשים. אולי דווקא משום שהתוודע בעצמו אל תהומות הייאוש, היה מסוגל ורשאי, או אפילו חש מחויב לצעוק לעולם את הצעקה של "אין שום ייאוש בעולם כלל": הייתי שם, אני מכיר את המקום הזה, חוויתי על בשרי. אמנם יש חוויה רגשית של ייאוש בעולם, אך אין לה ממשות בפני עצמה- שכן הייאוש מגיע מלווה ביכולת הפוטנציאלית למשוך אליו תקווה.

התקווה קשורה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. היא דורשת מאיתנו ללוש את הסיפור ולהפכו לגמיש, נושא הפכים, כזה שאינו חושש להכיל סתירות וניגודים. סיפור שמסכים לקבל את השבר ובד בבד לשאת את האמונה בטוב. זו אינה רמייה עצמית, אלא אומץ וכנות להתבונן בעצמנו בעין טובה ובהרבה פתיחות וסקרנות. 

 

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: דיכאון, מצבי משבר ולחץ, פסיכולוגיה יהודית, רוחניות
עידו וינשטיין
עידו וינשטיין
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
סמדר כרמי
סמדר כרמי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, יקנעם והסביבה
רונית סיסו
רונית סיסו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
אילת אמיר ברון
אילת אמיר ברון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.