פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין חברים מאת עמוס עוז

"בין חברים" מאת עמוס עוז

פרופ. עמיה ליבליך | 28/3/2012 | הרשמו כמנויים

.
בנשימה עצורה קראתי את ספרו החדש של עמוס עוז "בין חברים". אחרי תקופה ארוכה של הכפשת הקיבוץ הישראלי בספרות, קולנוע ואמנות, אנו עדים, בתנועת המטוטלת, לכתיבה אחרת, חדשה, חומלת או הומוריסטית, ובעיקר – מעמיקה, מורכבת ורב צדדית. עידן האידיאליזציה של הקיבוץ חלף, וזה קרה מזמן. אך אולי גם עידן הקטל של החברה הקיבוצית תם ונשלם. משדה הקרב האידיאולוגי והפוליטי עולה סוף סוף הסיפור הראוי על אחת היצירות האנושיות הגדולות שאני מכירה. וכך מצאנו את הספרים הנפלאים אודות הקיבוץ שיצאו לאור בשנתיים האחרונות – של אסף ענברי, "הביתה". ושל יעל נאמן – "היינו העתיד". גם סרטו של רן טל "ילדי השמש" שייך לגל האחרון, אולם לא על אלה אכתוב היום.
(דרך אגב, אפשר להגיד כי הייצוג האמנותי הקיצוני בביקורתו הופיע בקורלציה עם מפלתם הכלכלית והחברתית של קיבוצים רבים, ואילו הסיפורים השפויים והמתונים שאנו עדים להם היום – הופיעו יחד עם התאוששותו של הקיבוץ מהמשבר, דרך ההגמשה הרבה של אורחותיו. אך זהו נושא לרשימה אחרת.)
בספר החדש של עוז מובאים שמונה סיפורים קצרים על דמויות מהקיבוץ הדימיוני יקהת בסוף שנות החמישים. כידוע היה עוז חבר קיבוץ חולדה שנים רבות, וההוויה הקיבוצית מוכרת לו היטב. כאן הוא מעמיד גלריה של חברות וחברים כפי שהיו באמת בימים ההם בקיבוצי הארץ, שבהם אסיפת חברים, וועדות ודעת הקהל המרכלת קבעו את גורלם של החבר או החברה היחידים בקהילה. בספר נפגוש את הרווק הניצחי הנהנה להפיץ שמועות על אסונות ברחבי העולם, החברה שבעלה עזב אותה לטובת אחרת ושתיהן מתגוררות באותה החצר, המורה הכריזמטי המפתח קשר רומנטי עם תלמידתו בכיתת התיכון, משה, ילד החוץ מעדות המזרח, המנסה להסתגל לדרכי הקיבוץ, המזכיר הצעיר החושק באישה שהחליטה לפתע לעזוב את בן זוגה, צעיר החפץ לנסוע ללימודים מחוץ לתור באישור הקיבוץ, והחבר הקשיש שאינו מחמיץ יום עבודה כסנדלר עד יום מותו וחולם על החייאת האספרנטו. הם אינם מדברים גבוהה גבוהה, בכולם יש אנושיות פשוטה, רצון לאושר יומיומי במסגרת הקיבוצית בה חיו. בכולם רצונות שקשה לממש, אך הם אינם מתמרדים ולא מרגישים כקרבנות הקולקטיב. הם אינם מתלוננים על צפיפות וניצול. ובכל זאת מורגשת בדידות כבדה בחיי כל אחד ואחת מחברי יקהת, בין אם הם מצויים בזוגיות ובין אם לאו. נראה שבתוך החצר הקיבוצית הצפופה שבה הכל גלוי וידוע, שבה כולם חיים יחד יום ולילה, אין מנוס מבדידות עמוקה. אבל זו אינה מוצגת כחולי של התנועה הקיבוצית, כרע שיש לבער אותו, כעוול או כפשע - אלא כחלק מהחיים, כאומר "ככה היה הדבר, וממילא כבר אינו קיים. אני רק מתאר; אם טוב או רע, שיפטו נא אתם".
עוד נדמה לי כי בספר מצויין זה יוצר עוז בכשרונו היפוך של הקטן והגדול. עלילות של יום-יום, סיפורים אנושיים קטנים תופסים את הבמה, ואילו הסיפור הגדול של בניית החברה הקיבוצית בארץ הצחיחה, נמצא ברקע, כמובן מאליו. ועוד חשבתי, כי בכל הסיפורים קיימת התרחשות גומלין בין יחידים, האב ובתו, שתי נשים, הזקן ושכנתו, ועוד, אך בכולם ניצב כאילם גוף שלישי גדול, מיסתורי ונוכח – הקיבוץ השלם, הקהילה, מטרותיה וערכיה. לפעמים מנגד, ולפעמים לצד הגיבורים, אך תמיד תמיד נוכח.
בשני עניינים שאי אפשר להתעלם מהם בשום פנים, מצאתי את השיח של עמוס עוז מעמיק ביותר. האחד הוא הנוכחות-נפקדות של התושב הערבי בארץ הזו. קיבוץ יקהת סמוך לחורבותיו של כפר ערבי שמכונה כאן דיר עג'לון. במצוקתו צועד מזכיר הקיבוץ אל חורבות הכפר כשהשמש הטורפת של שעות הצהריים הקייציות מרתיחה את העפר ואת האבנים. איש אינו גר שם. נותרו רק מסגד קטום, שברי ג'ארות, אבן ריחיים קבורה למחצה באדמה. מן הבאר הסתומה עולים קולות, מין המיה מתמשכת כשל ים רחוק, או אולי של חיים שנמחקו לפתע? בעוד שרוב תיאוריו של עמוס עוז בספר הם מינימאליסטיים, כאן הוא מרחיב את התיאור עד שהכפר החרב קם לנגד עינינו בבירור. החורבות הללו, שנעלמו או הועלמו במהלך יובל השנים שחלפו מאז, מהוות את הרקע, המסגרת, למעשה ישוב הארץ של הקיבוצים. עמוס עוז אינו שוכח את אלה בתמונה שהוא מצייר.
בנושא השני נוגע עוז בהיבט הכי שנוי במחלוקת בכל ההיסטוריה של מאה שנות הקיבוץ – החינוך המשותף, לינת הילדים הרחק מהשגחת ההורים, והמחיר הפסיכולוגי של צורת החינוך והגידול הזו, המחיר שגבתה המערכת מן הילדים, וגם מהוריהם. תלי תלים של סיפורים, סרטים ומחקרים כבר חשפו כל צד לכאורה בניסוי האנושי הזה. עמוס עוז נוגע בו דרך הסיפור שנקרא בפשטות "ילד קטן". זהו סיפורו של ילד קצת חריג, יובל המנוזל, שחבריו בבית הילדים מתעללים בו לילה אחד. רוני אביו, הרכלן הקיבוצי, מוצא אותו על מדרגות החדר של הוריו, לשם ברח מפני חבריו. כאן פועל האב, איננו שותק, ואיננו מעביר כיאות את הטיפול לוועדת חינוך. הוא משתולל בזעם בקבוצת הילדים, מכה וזועק: "מי שיגע עוד פעם אחת ביובל אני רוצח אותו". זהו רוני שעליו אומר המספר "בחור שקט עם הומור, למה הוא מסוגל"... אמנם למחרת הולך יובל שוב לישון בבית הילדים, ואמנם אימו איננה משתתפת בזעמו של האב, אך בכל זאת אמירה הורית יש כאן. המחבר מטיל את כל משקלו לטובת הילד, מחד גיסא, אך משרטט דמות אב שאיננו זונח את ילדו, מאידך גיסא.
כשעמוס עוז כתב את "סיפור על אהבה וחושך" היה נדמה כי הגיע לשיא יצירתו, השיא שהעמיד הוא עצמו ביכולותיו להתבונן בבני האדם לעומק, בלא כחל ושרק, ולכתוב אודותיהם בדרכו המרתקת ובלשונו המלוטשת. שם כלל הוא את עצמו כאחד מגיבורי הספרות שלו, וכרבים אחרים שאלתי גם אני: מה יוכל לעשות עוד ולא עשה. רשימת הספרים מאז "סיפור על אהבה וחושך" כוללת כבר חמישה, ו"בין חברים" הוא השישי ביניהם. אכן הגדיל עמוס עוז לעשות כשנתן תמונה כה חומלת של כל אחת ואחד מגיבורי הספר הזה, אנשים קטנים ודומים לנו במורכבותם, גיבורי הקיבוץ הישראלי של פעם.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

שם מבריק זה מתייחס לאגודה מקצועית של חוקרים וחוקרות העוסקים בסיפוריהם של בני אדם. החל משנת 2002, מתכנסת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עלמה שיזףעלמה שיזף2/4/2012

עמיה,את פורסת בחן וביופי את הסיפור.מקסים! [ל"ת].