זו מתמטיקה פשוטה ואכזרית: יותר אהובים = יותר צער

עלון פסיכולוגיה עברית | 23/4/2023 | הרשמו כמנויים

אנחנו שרויים בתווך כואב, בין יום השואה ליום הזיכרון. אנחנו נושמים מלוא ראות אוויר עמוס בחלקיקים של אובדן ואבל. השנה מעורבב האבל בקונפליקט ובמאבק, ונדמה שסמיכות האוויר רק מתגברת. זיכרון ואבל הם חומרים דינאמיים, משתנים, וכך גם האופן בו אנחנו מזכירים, ומקיימים קשרים מתמשכים עם אהובנו האבודים. מה הוא היה אומר אם היה חי היום? מה היא הייתה עושה אם הייתה שומעת שכך ולא אחרת? החיים עצרו, מתנו נותרו מאחור, אבל הקשרים המופנמים ממשיכים להשפיע עלינו, לדבר מתוכנו, להפעיל אותנו בעולם, לקרוא בנו קריאות, לגרום לנו למשוך משהו מהפנים החוצה. אולי גם בכך, באופן שבו הם מכוננים חלקים שלמים מחיינו העכשויים, זכרם של אהובנו ברוך.

השבוע באתרנו, מאמרים וטורים חדשים:

המציאות הישראלית הנוכחית, בהיותה מקוטבת ומשוסעת, מתאפיינת ברגשות של שנאה, פחד מה"אחר" וחוסר אמון הדדי. מאפיינים אלו מדגישים את הצורך בדיאלוג, אולם כיצד ניתן להבטיח שהמגע "הבין-קבוצתי" יהיה מצמיח ומקדם? במאמרה של ד"ר אפרת ציגנלאוב מוצגת גישה חדשה לקבוצות דיאלוג, אשר ניתנת ליישום באמצעות שלושה מודלים קיימים: דיאלוג פנים קבוצתי המשולב בדיאלוג בין-קבוצתי, דיאלוג פנים קבוצתי כשלב ראשון לפני דיאלוג בין קבוצתי, ודיאלוג פנים קבוצתי להכרת הנרטיב הקולקטיבי של ה"אחר". גישה זו נותנת מענה למגבלות של הדיאלוג הבין-קבוצתי, המועדות לעיתים לדפוסי קומוניקציה הרסניים.

השלכת 'ארכיטיפ הצל' היונגיאני באופן קולקטיבי על נשים גילה כגיל האנושות. זהו מצב פוסט-טראומתי ממנו סובלות חברות, לאור הדיכוי השיטתי של הנשים בתוכן. נטע ענבר סבן מבקשת לעסוק בנושא זה ולנסח כיצד ניתן לפגוש חומרים אלה ולהתמודד איתם בטיפול.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כיצד תיראה צלילה כנה אל מעמקי התודעה הגברית? בספרו החדש – ' הגורילה הפנימית - תשוקות, אהבות וכאב בעולמם של גברים ', חושף הפסיכולוג הקליני ד"ר עֵלי כ"ץ את השיח האישי־גברי המתנהל בין כותלי המעבדה שלו לחקר נפשו של הגבר – חדר הקליניקה. התיאור האינטימי של המפגש הטיפולי נותן הצצה לנכונות העולה של גברים צעירים להיות רגישים ורגשנים יותר, ולדבר בפתיחות על החולשה, על הכאב, על הפחד ועל האהבה. פרק מהספר זמין לקריאתכם.

בעקבות יום השואה שחלף, נבקש להזכיר מאמר שפרסמנו אך לפני חודש ועוסק בתיאור מקרה מאת רוית קיי ובו טיפול דינמי ארוך שנים בשורדת שואה מאושוויץ שהתקיים במסגרת 'עמך', במסגרתו הטראומה שחוותה המטופלת פרצה שוב ושוב לתוך חדר הטיפולים.

ולזכרו של יהונתן גפן, שהלך לעולמו השבוע, והעניק לנו כל כך הרבה נכסי תרבות, נזכיר את מדור 'קריאה מודרכת' בו גלי נאור זידמן המליצה על 'הכבש השישה עשר' הזכור לטוב, וניתחה את שיריו מנקודת מבט קוהוטיאנית. "יהונתן גפן היטיב לתאר, גם כמבוגר, ובאופן בלתי אמצעי, נגיש וחומל, את נפשו של הילד, את הדרך בה הוא מתבונן על עצמו, על סביבתו ומשפחתו, על העולם הקרוב והרחוק. במקביל, הוא גם נתן ביטוי לחוויה ההורית, כזו שמאפשרת מרחב לטעויות ולכשלים, שגם מהם ניתן לצמוח".

ובינתיים בפסיכובלוגיה

"תפיסת העצמי של י' מקוטבת ומפוצלת. היא מספרת שמאז שזוכרת את עצמה חשה כי היא מורכבת מחלקים שונים שמתקשים לדור בכפיפה אחת (ישראל-יהודה, 12 השבטים). גם היום היא מאופיינת בחוויה לא אינטגרטיבית ומפוצלת של חלקים שונים אשר ביניהם פערים עצומים שאינם ניתנים לגישור (העליות השונות, ימין-שמאל, חילונים-דתיים, יהודים-ערבים, אשכנזים-מזרחיים). כמו כן, קיימים בזהותה קונפליקטים אינהרנטיים שמונעים ממנה לייצר רצף נפשי בריא (מדינה יהודית דמוקרטית/מדינת כלל אזרחיה, קיבוץ גלויות)", רגע לפני יום העצמאות, ובטווח הזה שבין אובדן לחירות, ליאור שיינפלד כותב אבחנה דינמית מפורטת לי', הרי היא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה.

ד"ר חנה דויד כותבת על אוכל בכלל ועל אוכל בטיפול במחוננים, ובטור נפרד, משתפת אותנו הקוראים ב'סיפור השואה' הכואב של אימה, מרים ארנשטיין ז"ל.

ולסיום, פרופ' עמיה ליבליך מספרת על קשר מיוחד – ביחד-לבד עם הכלבה ג'וסי, ומהרהרת בתפיסת היחסים בין אהבה לחופש של אריך פרום.

Photo by Allec Gomes on Unsplash