המצב נמשך ונמשך

פרופ. עמיה ליבליך | 8/2/2021 | הרשמו כמנויים

כולם יודעים כי להימשכות המצב של חרדה ולחץ, אי ודאות וחוסר אימון יש ויהיו תוצאות נפשיות חמורות. חברי המטפלים מספרים על ריבוי פניות; לפחות זהו ענף שאינו סובל כל כך מהמשבר הכלכלי של המגיפה. למצב המתמשך יש השפעה שוחקת שנראית לי יותר חזקה מההשפעה הנגדית, של תהליך ההסתגלות. ליבי במיוחד עם ההורים לילדים בכל הגילים שחיי המשפחה שלהם משתבשים והם נותרים תלושים מהעולם הנורמלי שלהם.

מה אני עושה במצב?

ראשית, צועדת על הים. גם בימי הסגר, בזכות כתובתי, לא נמנע ממני לעשות זאת, והאמינו לי, יש בזה משהו מרפא.

שנית, ממשיכה בפעילות מקצועית באמצעות הזום. ראשית כל זה מאפשר המשך העבודה, לפחות חלקית. מסתבר שיש לפעמים אפילו רווחים מישניים לזה, יש אנשים שעבודתם מהבית ובחלונות הזום דווקא נראית יותר גלויה ועמוקה – כפי שנראה, למשל, בתרגילי כתיבה אוטוביוגרפית בקבוצות שאני מנחה (וכבר כתבתי על כך כאן לא מזמן). ויש שנהנים מכך שאין צורך לנהוג בכבישים העמוסים של המדינה. ובכל זאת, הלוואי שייגמר.

שלישית, את החלל שמותיר אורח החיים ללא מופעי תרבות, ללא מפגשים עם חברים (כי עם המשפחה אני נפגשת מה שלא יהיה...) – אני מנסה למלא בקריאה של ספרות טובה. עבורי זה עובד.

מאז פרוץ מגיפת הקורונה אני מוצאת שאבדה לי הסבלנות לקריאה קלילה, ואני נמשכת לקריאה שיש עימה אתגר של חשיבה ומאמץ. אני נזכרת באימרה של אבי ז"ל שהיה אומר לי תמיד: "אל תבזבזי את הזמן, זה הדבר הכי יקר שיש לך, ואין חנות שבה תוכלי לקנותו". בעיני, אם כן, הקריאה של ספרות קלאסית ומצויינת היא ניצול נכון של הזמן, שהתפנה מרבים מעיסוקי. (ולא כזו היא בעיני צפייה בסדרות טיפשיות בנטפליקס ודומיו – יסלחו לי כל המכורים).

וכך, עוד בסגר הראשון קראתי בעיון ובשלמות (מהקינדל, באנגלית) את אנה קרנינה, ונהניתי מכל רגע. אחר כך, אולי בסגר השני, קראתי את הספר של אולגה טוקרצ'וק "ספרי יעקב", שהצריך ריכוז עצום רק כדי לזכור את שמות הגיבורים ולזהות אותם מחדש בספר עב כרס כל כך המספר על מאות שנות היסטוריה עלומה, ובסגר השלישי קראתי את שני הכרכים של ספרו של תומס מאן "הר הקסמים" בתרגום החדש של רחל ליברמן, שיצא לאור לאחרונה. הראשון והשלישי היו ספרים שקראתי כבר פעם, אולם מנקודה זו בחיי, הם ניראו לי עוד יותר עמוקים ומשמעותיים. זו הייתה קריאה שלא נתנה לי לרגע את התחושה שאני 'מבזבזת את הזמן', להפך!... כדאי לציין ששני האחרונים זכו בפרס נובל, ואילו טולסטוי, שוודאי היה ראוי גם ראוי, לא זכה – החלטה שעליה נכתב לא מעט.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אינני מעיזה לכתוב כאן על שלושה ענקים שכאלה. (על טוקרצ'וק כתבתי כאן לפני כמה חודשים). אתמקד בכמה הערות בתגובה ל"הר הקסמים", שמונח כאן לידי. זהו סיפורו של הנס קאסטורפ, צעיר גרמני שבא לשלושה שבועות על מנת לבקר את בן דודו המחלים משחפת בבית הבראה מיוחס ליד דאבוס שבשוויץ, ובסופו של דבר מאובחן במחלה בעצמו ושוהה שם שבע שנים תמימות. לאורך כל התקופה, נחיצותו של פסק הזמן הזה מהחיים הסוערים של ראשית המאה ה-20 באירופה, "למטה", מוטלת בספק לגבי גיבור הספר ועוד כמה אחרים, המאושפזים "למעלה" מרצונם החופשי, מעין בריחה מהחיים המציאותיים.

אני פותחת באופן מקרי את הכרך השני, בעמוד 236, בו מסופר על עוד שיחה בין המחלימים, כפי שמתנהלות כל הזמן. המשוחח הפעם הוא הולנדי גדול ממדים ששמו פיפרקורן, ואותו מעריץ הגיבור הראשי של הספר. השיחה מתנהלת בזמן ארוחה, שאותה מתאר תומס מאן במומחיות של שף, למשל "גבינות עסיסיות על לחם מרוח בחמאה בשומה של האלפים ולפעמים מוגש עם ערמונים קלויים מהבילים", עם יין תואם, וכל זה בנוכחות מחלים נוסף שהוא "איש כנוע ונעים הליכות שלא התמצא בדברים העומדים ברומו של עולם, אבל ידע לספר דברים של טעם על תעשיית הערדליים ברוסיה". ולצד הפרטים הללו, אמירות מעמיקות שאין כמותן כמו "המחלה נותנת לך חירות". התרגשתי כל פעם לגלות עוד תחום מומחיות של המחבר – במדע, ברפואה, בפילוסופיה, בפוליטיקה, בקולינריה ולקראת סוף הרומן גם במוסיקה. חשתי ממש הערצה גדולה לאיש הזה, שגם חייו היו מסכת של בחירות מוסריות מעוררות התפעלות.

ואם בקריאה אנו עוסקים, אני רק רוצה להזכיר כאן את "מנצחת" של ישי שריד, העוסק במקצוענו. בניגוד לקטיגוריה של הספרים שלמעלה, זוהי לא קלאסיקה, אלא קריאה קלה ומהירה... עם זאת, עבורי - מאוד מאוד מרגיזה. האם יש פסיכולוגים כמו גיבורת הספר??? האם תהיו גאים להשתייך לקבוצה שכזו? תקראו ותחליטו בעצמכם.