בשדרות ירושלים, יפו
פרופ. עמיה ליבליך | 11/1/2021 | הרשמו כמנויים
יפו היא אחת הערים הכי עתיקות בארץ, עברו עליה הרבה גילגולים. בתנ"ך היא מוזכרת לראשונה בספר יהושע בתור עיר על גבול הנחלה של שבט דן. בתנ"ך כתוב שלנמל יפו הגיעו אניות שהביאו עמן עצים מצור ומצידון לבניית בית-המקדש הראשון.
יש כמה הסברים לשמה של יפו: אם משום שנבנתה על ידי יפת, או אולי פשוט כי היא יפה. היא מוזכרת בתעודות עתיקות מלפני יותר מ-3,000 שנים. לאורך ההיסטוריה היא הייתה ידועה כעיר נמל מרכזית, שער ראשי לסחורות ולנוסעים שהגיעו לארץ. דרך עתיקה השתרעה מנמל יפו לירושלים, להובלת הסחורות. עד היום יש בירושלים רחוב ראשי ששמו "רחוב יפו", וביפו יש רחוב ראשי ששמו "שדרות ירושלים"". לפני 200 שנה בערך, בזמן שלטון התורכים, רוב התושבים ביפו היו מוסלמים, והמיעוט - יהודים ונוצרים. בסביבת העיר נטעו פרדסים רבים, ושמה של העיר היה מפורסם בארץ ובחוץ-לארץ בזכות גידול ההדרים. השם "תפוזי יפו" הפך לסמל מסחרי לתפוזי הארץ כולה.
ב-13.5.1948, יום לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ההגנה והאצ"ל כבשו את יפו, ורוב התושבים הערביים נאלצו לעזוב. רובם ברחו לעזה ולביירות - בירת לבנון. בבתים הנטושים שיכנה המדינה אלפי עולים חדשים שהגיעו מאירופה ומארצות המזרח. גם מפוני גוש עציון – שאני חקרתי – קיבלו בתים נטושים ביפו לאחר כיבוש הישובים שלהם. בשנת 1950 אוחדו הערים יפו ותל אביב לעיר אחת ששמה תל אביב-יפו. כיום מתגוררים ביפו כשני שליש תושבים יהודים, ושליש תושבים ערביים, בהם מוסלמים ונוצרים. בדרך כלל אפשר לומר שהקבוצות נמצאות ביחסי שכנות ומסחר נורמלים ואפילו טובים.
מאז שאני גרה ביפו, חשבתי את שדרות ירושלים לרחוב היפה ביותר בעיר, אולי בארץ, בזכות עצי הפיקוס הענקיים, והחנויות הקטנות המקומיות שלאורכו. בפוסט קודם כתבתי ""בשדרות ירושלים ביפו נמצאת שדרת העצים היפה ביותר בערינו. מה שתורם ליופיה הוא הרגשת הוותק הרב, גילם של העצים, של המדרכה המרוצפת בשדרה, ושל שני נתיבי התחבורה שלצידיה, שבדמיוני קיימים כבר מזמן התורכים, כאשר הרחוב הזה היה מוביל את עגלות הסוסים, ומגיע בסופו הרחוק ל... ירושלים. עיינתי מעט בהיסטוריה, ומצאתי כי אכן השדרות קיימות מזמן התורכים, בגלגולן הראשון נקראו שדרות ג'מל פחה, ואחר כך שדרות קינג ג'ורג', והן ניבנו כתגובת השליט התורכי על שדרות רוטשילד שצצו בתל אביב השכנה. ההיסטוריונים אומרים שבניית השדרה ביפו הייתה גרוטסקית – לא פחות! – משום שהיא ניטעה בלב פרדסים והובילה ל...לא כלום. אגב, היא ניטעה בעבודת כפייה של פועלי הפרדסים השכנים ביפו. כך פעלו התורכים".
עצי הפיקוס שבשדרה הם עצים יפים ואנושיים בעיני. הם חיים, ממש כמוכם וכמוני. אני חושבת לפעמים על כל מה שהם ראו! גזעיהם עבים ושורשיהם מפותלים מעל הקרקע, הם מספקים צל, ומשירים עלים ופרי על המדרכה לאורך כל השנה. רחש העלים הוא ליווי נאמן ושליו למהלכים תחתיהם, אנשים, כלבים, ורוכבי אופניים.
אבל היום –שומו שמיים. כל מרחב השדרה חפור וגדור למען הרכבת הקלה שתעבור בשדרות אלה, ומרבית החנויות ננטשו – עוד לפני הקורונה ונזקיה. אמנם מחאה של תושבי יפו הצליחה להציל את מרבית העצים, אבל היום הם עומדים מבויישים ומאובקים באמצע מפעל בנייה אדיר, שקשה לדמיין את סופו. ואם לא די באסון שהנחיתה עליהם הקידמה, הרי נוספה מגיפת הקורונה לרוקן כמעט את הרחובות מבני אדם. כי מה, בעצם, אפשר לעשות שם?
אז אפשר להצטער, ואפשר למצוא דרכים חילופיות להגיע ממקום למקום, ולהימנע מהביקור בסביבה. והנה הפתעה: קבוצה של תושבי יפו, יהודים מבוססים ברובם, המאוגדים בחבורה שנקראת "בית הבאר", החליטה להחזיר את החיים לשדרות ולהפוך אותן למוקד משיכה כלל ארצי לעשייה ואומנות. בשלב זה מספקת החבורה לכל אמן שירצה לקחת חלק במיזם בד פלסטי בגודל אחיד, עליו אפשר לצייר בצבעי אקריליק, שיהיו עמידים גם בגשם. את העבודות תולה הקבוצה על הגדרות המגבילות את המעבר מהצד המזרחי לצד המערבי של השדרות. למיזם קראו "גדרות מחייכות". מטרת היוזמה היא לכסות את הגדרות ב-2500 מטר של עבודות אמנות. על הגדרות תלויים באמצעות אזיקונים ציורים וצילומים מסוגים שונים, ללא הקפדה יתרה על איכותם. חלקם ציורים, חלקם צילומים מוגדלים, וביניהם פזורים פרופילים של בעלי העסקים הקטנים, ביניהם צלם, ספרית, ומדפיס, ותיקי השדרה, עם סיפור קצרצר על העסק שלהם ובעליו. בין היתר מציגים על הגדרות עבודות משותפות של תלמידי בתי ספר יסודיים בסביבה, של השוהים במרכז טיפולי לנפגעי ראש, ועוד. כבר פעמיים עברתי לאורך הגדר המקושטת, המזרחית, ואף השתתפתי בהשקת המיזם סמוך למרכז הסיינטולוגיה הידוע. ראיתי את בעלי העסקים, שאין להם לקוחות כמעט, יושבים על כיסאות פלסטיק ובוהים בנעשה סביבם. האם בעקבות האמנות יגיעו גם הקונים? ואיך הכל מתקשר? אמנות רחוב, ברחוב הכי עצוב בארץ.
ערב אחד צלצל אלי ידידי הקשור למיזם וסיפר כי בלילה חיבלו ביצירות התלויות וריססו אותן בטוש שחור. אבל היום לא ניכר הנזק, כנראה הורדו היצירות הפגומות, ואחרות ניתלו במקומן. אני לא בטוחה שזה מוציא את השדרות מאומללותן, אבל לפחות ניסיון חיובי יש כאן, גדרות מחייכות.
