פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שימוש פרוורטי בקניינו הרוחני של היוצר -  חיים אחרי המוות

שימוש פרוורטי בקניינו הרוחני של היוצר - חיים אחרי המוות

נעמה בר-שדה | 24/5/2020 | הרשמו כמנויים

 


מאמרה של גילי איזיקוביץ, "חיים אחרי המוות" (גלריה, 15.5.20) מזמן אפשרות לריענון הדיון  האתי העוסק בשימוש  בחומרים כתובים של יוצרים לאחר מותם, ללא אישורם ולעיתים בניגוד לבקשתם המפורשת (למשל: קפקא, בארון, פרויד, יונג).


אזכיר שתי אמירות מהמאמר שהיו קשות עבורי במיוחד, אפילו מקוממות. האחת בה מצוטטת לילך נתנאל הטוענת כי "אי אפשר להיות אזרחים טובים כשמדובר בספרות, צריך לעשות מה שנכון לתרבות ולספרות, לשאול אותן לא את הסופר [הדגשה שלי]".
נתנאל מתייחסת לתרבות ולספרות כאילו מדובר בישות אנושית ואחידה, בעלת זכויות ביצירתו של הסופר ושואבת מכך לגיטימציה לעשות ביצירתו כבשלה.

אמירתו המצוטטת של פרי גם היא אינה קלה לעיכול "מי שלא רוצה-שישמיד. מי שלא משמיד הוא בעצם אמביוולנטי ומשאיר לבאים אחריו להחליט [הדגשה שלי]". פרי חד משמעי. מתעלם באמירתו ממגוון שלם של אפשרויות נוספות. למשל, מזכותו של הסופר להתמודד עם המוות בהתאם ליכולתו, אפילו להכחישו, ובהתאם לנהוג באשר לעיזבונו. או מאפשרות של גניזה זמנית של חומרים שכתיבתם הסתיימה, בתקווה לחזור אליהם באחד הימים מפרספקטיבה אחרת, לעבדם ולפרסמם. או ממצב של השארת חומרים בעיצומו של תהליך כתיבה ועזיבתם מסיבות מגוונות עם כוונה לחזור אליהם בהמשך וכך הלאה. גם הוא מפקיע את היצירה מבעליה, אלא אם כן היוצר יצליח להגן עליה מפניו בחירוף נפש באופן הפרדוקסאלי של  העלמתה מן העולם.

גם בתחום הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה יש לא מעט דוגמאות של כתבים שפורסמו לאחר-מות ושלא בהתאם לצוואת הכותב. אזכיר את פרויד ואת יונג. 
פרויד, שכתב שלושים אלף מכתבים בחייו, האמין שכתיבה מאפשרת קיום נפרד למחשבות, כדרך לעיבודן הרגשי והקוגניטיבי כאחת. "כל אותו הזמן הייתי מדוכא ואלחשתי את עצמי באמצעות כתיבה, כתיבה, כתיבה" (פרויד, 2019, עמ' 336-337), הוא כתב לפרנצי.
פרויד הכיר בכך שהוא אישיות בעלת משמעות היסטורית. כבר בנערותו השתעשע בפנטזיות אודות ערכם של כתביו, המליץ לחברו לאגור את מכתביו, או מאוחר יותר כתב לארוסתו שהחליט "להתעלל" בביוגרפים שלו ולהשמיד חלק ניכר ממכתביו. אולם, ההחלטה להשמיד את מכתביו לא באה רק ממקום ציני זה. ב-1938 כשעזב את וינה, הוא הורה לבתו אנה ולמארי בונפרט, המקורבת אליו, לשרוף את מרבית מסמכיו. לדברי אנה, מסמכים רבים נותרו רק בגלל סרבנותה של הנסיכה בונפרט, אשר אספה מפחי-אשפה מסמכים שפרויד זרק.
מארי היתה גם זו שפרסמה ב-1950 בשיתוף עם אנה פרויד וארנסט קריס חלק מהמכתבים של  פרויד לווילהלם פליס, וב- 1986, לאחר מותה של אנה פרויד אף פורסמו כל המכתבים. פרסומם היה בניגוד לרצונו המפורש של פרויד, שהשמיד את כל מכתבי פליס לאחר ניתוק הקשר ביניהם ב-1906.

ערן רולניק, שתרגם, ערך והוציא לאור מכתבים של פרויד, מתקשה להישאר בעמדה ניטראלית ונראה כאוחז בשני קצות המקל. מחד גיסא הוא מכנה את ההיסטוריונים של הפסיכואנליזה "זאבים משחרים לטרף", אשר לטשו עיניהם לאוסף המכתבים הגנוז בבית פרויד. מאידך גיסא, כמפרסם מכתבים בעצמו, הוא מתעלם מן ההיבט האתי הקשור בפרסום המכתבים לאחר מות, מתייחס רק לשאלות היסטוריוגרפיות ומתודולוגיות וטוען כי לא כדאי שהן "ימנעו מאיש...להתוודע ל"פרויד של המכתבים" (עמ' 332).

חייו המקצועיים של יונג היו כרוכים ישירות באלו של פרויד, אם בדרך של הזדהות ואם בניסיון למובחנות. בשנים 1906-1914 התנהלה ביניהם חלופת מכתבים ערה, עד לקרע שחל מצידו של פרויד. ההתכתבות הייתה מוצנעת שנים רבות על ידי שניהם.
כשפרויד עבר ללונדון, הוא העבירם איתו וגנז אותם עד למותו ב- 23 בספטמבר 1939. יונג שמר אותם בכספת לה קרא "מטמון". ב- 1952 פנה ארנסט ג'ונס ליונג בבקשה לראות את מכתבי פרויד. יונג בן ה- 77 ביקש ממזכירתו אניאלה יפה, שתקרא את המכתבים. לאכזבתה פגשה בהם בעיקר פוליטיקה לצד הערות אישיות. יונג שמח על התרשמותה והשיב לג'ונס כי אינו רוצה בפרסומם. זו הייתה הפעם הראשונה שהביע התנגדותו המפורשת. לאחר מכן, הפקיד אותם במכון יונג לשמירה כאוסף  הנחשב "בבעלות שאינה למכירה". מכון יונג העביר את צילומי המכתבים לארכיון פרויד על פי בקשתם, בתנאי שיישמרו סודיים למשך 100 שנה. מכאן ואילך, יונג היה נתון לסדרה של לחצים חוזרים ונשנים לפרסם את המכתבים. בעקבות מפגשים עם בעלי עניין, שינה מידי פעם את התייחסותו לנושא, אך התמיד לשדר הסתייגותו מפרסומם. ההיענות על־תנאי והחזרה ממנה מייצרת תחושה, שהגיב ממקום של אדם שמרחב החופש שלו אינו מכובד, מותקף וננגס שוב ושוב.

משנתגלו מכתבי יונג על ידי ילדי פרויד, מנהל מכון יונג קרא את חלופת המכתבים המלאה וחשב שיהיה נכון לנסות לשכנע את יונג לאשר פרסומם למען הלמידה וניקוי האווירה. הוא  מצא שיהיה מסובך להתחשב בקולגות אפילו יותר מאשר בפרויד וביונג והמליץ  "להפגין מידה אמיצה של אובייקטיביות מדעית לטובת הכלל [הדגשה שלי] (פרויד ויונג, 1974/2008, עמ' 16)". על אף שיונג המשיך להתנגד לפרסום המכתבים בחייו ובקש לפרסמם עשרים שנה לאחר מותו, הם המשיכו במאמצי העריכה שלהם, בתקווה שבסופו של דבר ייענה. ניסיונות שכנוע הופעלו גם באמצעות פנייה לרעייתו.

באוגוסט 1957 שינה יונג את דעתו פעם נוספת ונתן הסכמתו לפרסם מבחר ממכתביו אחרי 1980. הוא הבהיר כי "מכתביי מעולם לא נכתבו לצד המחשבה שאולי יתפרסמו. האמת היא שרבים מהם מכילים חומרים לא בדוקים ומעוררי התנגדות, חומרים שנוצרים במשך אנליזה, ושמאירים באור חד-צדדי ומפוקפק ביותר כמה אישים, שבהם איני רוצה לפגוע בכל צורה שהיא. חומר כזה נהנה מהגנת חיסיון רופא. אנשים אלה, או צאצאיהם, עדיין בחיים (עמ' 19)".
אולם, לאחר שביקש לקרוא בהם שוב (באמצעות צד שלישי) לקראת הפרסום החלקי, חזר בו מהסכמתו ובאגרת מספטמבר 1956 הודיע שלעולם אינו מאשר את פרסום המכתבים, כיוון ששוב לא ראה בהם חשיבות ואף כינה אותם באגרת אחרת "מכתבים ארורים",  אשר כללו "רוח שטות שלא תיאמן שאפפה ימי נערותי (עמ' 21)".
שנה לאחר מכן, בהיותו כבן 82, בראיון מצולם חזר בו פעם נוספת ואישר פרסום המכתבים לאחר מותו, תוך הבעת תחושתו שהם חסרי ערך היסטורי.

יונג נפטר ב 6 ביוני 1961. חודשיים לאחר מותו, כבר התקיים דיון בגורל המכתבים. בהמשך, משפחת פרויד חשבה למכור את מכתבי יונג לפרויד לצד הזכות לפרסם את מכתבי פרויד ליונג. ב- 1970 פרנץ יונג  נפגש עם ארנסט פרויד, הם החליפו ביניהם את המכתבים המקוריים של אבותיהם והחליטו לפרסם ב- 1974 את חליפת המכתבים בין האבות "כל עוד קיימים עדיין אנשים שהכירו את אישיותם של שני האישים" (עמ' 24), תוך התעלמות מהצוואות המפורשות דיין של פרויד ויונג.

כשקוראים את ארבעת הדוגמאות, קשה שלא לחוש בהחפצה של היוצר, לעומת ההאנשה והסובייקטיזציה של התרבות והספרות תוך ייצור דינמיקה פרוורטית-מעוותת, לפיה היוצר נתפס ככלי שרת בידי צרכי מייצגי התרבות והספרות, בדומה לקורבן ההופך לאובייקט לצרכי הפרוורט.
התאוותנות הפרוורטית-כופה בולטת מאוד בהשתלשלות סיפור המכתבים של יונג. הלפיתה של תשוקתו של האחר, אשר מתעלמת מרצונו של הזולת, ובמקרה זה היוצר בעל הזכויות, צועקת את זעקת הדינמיקה תוקף-קורבן. היענותו של יונג  לקריאה  הדרשנית לבדיקה חוזרת של דעתו, תשובתו המסרבת שוב ושוב, סירובו הכתוב המחלט והסופי והשפעה אפשרית של גילו המתקדם לא עמדו לו, וזמן קצר לאחר מותו המתאווים מחקו את רצונו המובע לאורך השנים, אִיינו את זכרו, והמירו אותו בתילי תילים של רציונליזציות שיובילו לסיפוק תאוותם. 
כל עוד היוצר לא נתן מפורשות הסכמתו או לא הפנה בקשתו לפרסם חומריו, ניתן להמשיל פרסומם לדפדוף מציצני של הציבור בדפי היצירה של הסופר, לפולשנות וחודרנות לקודש פרטיות היוצר. ניתן לתהות מה מבדיל בינן לבין מציצנות (וויריזם), הטרדה, או אפילו אונס סימבוליים. שהרי תבליני האקט הפוגע כמו הפתעה, הפרת גבולות, התעלמות בוטה מהם, חשיפת הפרטיות, שרירותיות וכוחניות מופיעים במלוא עוצמתם.

נשאל-מה האינטרס של מבצע האקט, ומה באשר לאצטלת המניע? הפרוורט תוקף את קורבנו כשהוא מזהה שהוא "טרף קל". כזה שאיננו יכול להתנגד. מושתק. האם מי מנציגי הספרות והתרבות היה מעז להתעלם מרצונו של יוצר בעודו בחיים ולנהוג ביצירתו כבשלו. האם מקס ברוד היה מפרסם יצירותיו של קפקא בעודו בחיים על אף בקשתו המפורשת שישמיד את יצירותיו, או שמא ילדיהם של פרויד ויונג היו מפרסמים את מכתביהם בעודם בחיים על אף התנגדותם?

המשתמש באחר לצרכיו, משכנע עצמו לעיתים, שפעולתו נעשית ממניעים שאינם אגוצנטריים, או לפחות שגם האחר נהנה מן האקט. כך הפוגעים מינית שאינם מבחינים בינם לבין הזולת, משכנעים עצמם שתגובת השיתוק של קורבנותיהם, או אי ההתנגדות האקטיבית ולפעמים אפילו הבעת ההתנגדות לא מאותתות התנגדות או שאינן "אמיתיות" וכי למעשה קורבנותיהם מעוניינים באקט כמותם. אמירות כמו "מה שנכון לתרבות ולספרות", "להפגין מידה אמיצה של אובייקטיביות מדעית לטובת הכלל", "כל עוד קיימים עדיין אנשים שהכירו את אישיותם של שני האישים" נועדו, על אותו משקל, לתעתע בדוברים ובשומעים כאחת. לכסות על המניעים הדחפיים האמיתיים כמו יוקרה, מעמד, כסף, שליטה וכיו"ב, השקולים לתשוקתו הבלתי מרוסנת של הפרוורט ולמחיקת  קולו הממאן של הקורבן על אף שהוא הבעלים של יצירתו, נפשו וגופו.

בעולם מתוקן, המכיר בזכותו של אדם על נפשו, יצירתו, וגופו גם לאחר מותו, ראוי שיתקיים חוק איסור לעד על פרסום ברבים של עזבונו הרוחני של המת, כל עוד אין בקשה מפורשת אחרת מטעמו.

 

 

ספרות:
איזיקוביץ, ג' (15.5.2020). חיים אחרי המוות, גלריה, הארץ.
פרויד, ז' (2019). מכתבים. תרגום ועריכה: ערן רולניק. מודן הוצאה לאור.

פרויד, ז' ., יונג, ק"ג (1974/2008). חליפת מכתבים. 1906-1914. תרגום: חיים מחלב, עריכה: יוסף שוורץ ויצחק בנימיני. רסלינג.

קינודוז, ז'"מ (2005/2010). לקרוא את פרויד. גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד. עריכה ותרגום: חיה ברוך. תולעת ספרים.


עוד בבלוג של נעמה בר-שדה

  המפגש עם הפרוורסיה קשה בכל ממד והיבט. כשעוסקים בפרוורטים אשר פוגעים בזולת, יש מקום לשאול...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.