פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הפנים והחוץ, מחשבות ראשוניות

הפנים והחוץ, מחשבות ראשוניות

פרופ. עמיה ליבליך | 1/5/2020 | הרשמו כמנויים

יחד עם משבר הקורונה, עברנו שלושה תאריכים חשובים בלוח השנה הישראלי: ליל הסדר, (וכל חג הפסח) יום השואה ויום הזיכרון/חג העצמאות. בעבר, בימים כתיקונם, שלושת התאריכים הובילו אותי, ורבים כמוני, אל החוץ: ליל הסדר עם המשפחה המורחבת, כל פעם בבית אחר בעירי ואף הרחק מכאן; יום השואה בטקסים שנערכו עם תלמידים ועמיתים, ובשנים האחרונות – במפגשי "זיכרון בסלון"; יום הזיכרון בטקסים שנערכו בבתי הקברות הצבאיים ובמוסדות החינוך בהם עבדתי, ויום העצמאות בשנים הראשונות בחגיגות רחוב, אחר כך במסיבות בית עם חברים, ובשנים האחרונות ב"על האש" עם משפחתי המורחבת. הכל קרא לי החוצה, מהמרחב הפרטי האישי – אל המפגש החיצוני ואל אנשים אחרים.
השנה כידוע לכולנו השתבש הכל, ועקב מדיניות המרחק החברתי, נאלצנו לוותר על התכנסות מכל סוג שהוא. בקבוצת הגיל שלי, בני המזל העבירו את תקופת הבידוד הארוכה בזוגיות, ורבים רבים – ממש לבדם, כשאת קצה הבדידות מייצגים כמובן דיירי בתי האבות למיניהם. אולם גם הצעירים שבינינו נמצאו מנותקים מסביבתם החיצונית ומחברתם הרגילה.
במהלך התקופה, לאט לאט מצאתי אצל רבים מחברי ועמיתי תהליך התכנסות פנימה גם במובן פסיכולוגי – יותר מחשבות, זכרונות, חוויות רגשיות, כתיבה או קריאה, עד כדי כך שרבים אמרו לי "כבר הרבה זמן לא קרה לי ש..." התופעה התחזקה ביום השואה, ועוד יותר ביום הזיכרון שעבר עלינו לפני ימים אחדים. בהעדר נוכחותם של אחרים, מכרים או זרים, עלו בהרבה תופעות של התעוררות פנימה. כך למשל, סיפרו לי אחדות מחברותי, ביניהן גם צעירות, שביום הזיכרון השנה חוו את כאב האובדן והצער יותר מאשר בכל שנה. ידידה צעירה סיפרה כי לפתע השנה נזכרה בחבר בן כיתתה בבית הספר התיכון, שנהרג בלבנון, ובפעם הראשונה בכתה על מותו. ביוזמתה כתבה להוריו ואף תיארה בדף הפייסבוק שלה את דמותו וסיפור הקרב בו נפל. אישה אחרת, בת גילי, שהיא אלמנת מלחמה ממלחמת יום הכיפורים, סיפרה כי כבר שנים לא התייחדה באופן כזה עם בעלה, והופתעה לגלות כי בנה, שהיה תינוק כשאביו נהרג, כתב בפעם הראשונה על רגשותיו כבן ל"גיבור שנפל" לאורך ילדותו, ומה נשאר לו מכל זה עכשיו, כשגם הוא אב.
גם אני, שרגילה לשיתוף החיצוני בכל התאריכים הללו, ישבתי בבית מול מסך המחשב וראיתי במשך שעה וחצי, בסבלנות ובהתרגשות, את טקס יום הזיכרון של עמותת "רסיסים" שתומכת באנשים הסובלים מפוסט טראומה מאז שירותם הצבאי. כל סיפור מארבעת הסיפורים האישיים שהוצגו (באופן וירטואלי כמובן) נגע בי עד עומק נשמתי. היזלתי דמעות כמים... וחשבתי כמה יום הזיכרון אינו רק למתים, אלא גם לחיים.
במהלך החודש האחרון קיים האתר שלנו "פסיכולוגיה עברית" מדי מוצ"ש ערב של קריאת שירים של משוררות ומשוררים מחוגינו המקצועיים. יוזמה זו, שהוביל ליאור גודקאר שכללה כמה עשרות משוררים והמון שומעות ושומעים. הינה אף היא סימן למה שאני קוראת הפנים היפה שבתוכנו. תודה לליאור ולכל המשתתפים שמילאו ערב אחר ערב במשמעות וביופי. האם היה ניתן לארגן אירועים שכאלה, במספר משתתפים שכזה, בימים רגילים?
הייתה קורונה, וישנה עדיין בחוץ – ובפנים, מאחורי המסכות מסתתר לא מעט פחד, והרבה מחשבות. ואולי 'משהו התפנה בנו', על משקל מילות השיר "משהו השתנה בנו". לדעתי זה יפה ואולי אפילו יישאר...

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בשעה מאוחרת בלילה סיימתי לקרוא רומן ישן – משנת 1999 - של הרוקי מורקמי באנגלית. אבל הוא נמצא גם בעברית בשם...
פסיכולוגים באקדמיה מודעים לספליט ענקי הקיים בין הפסיכולוגים 'ההומניסטים' וה'ריאליסטים' - במונחים קצת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.