פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נועה בר-חיים: מרחב של הרהורנועה בר-חיים: מרחב של הרהור
נועה בר-חיים: מרחב של הרהור

נועה בר-חיים: מרחב של הרהור

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 26/3/2020 | הרשמו כמנויים

נועה בר-חיים

פסיכולוגית קלינית, קליניקה פרטית ברמת חן, רמת גן.

הקליניקה שלי מהווה מקום טיפולי לטווח רחב של גילאים, ילדים, מתבגרים ומבוגרים. היא בנויה כשני חדרים, אחד מותאם יותר לטיפול במבוגרים, ואחד יותר לילדים. המבנה שלה מאפשר בעיניי איזון ודיאלוג ביניהם: בין שני החדרים יש גם חציצה מסוימת וגם חיבור, וכל מטופל יכול לבחור האם ואיך להשתמש בכל החללים. זה מעניין במיוחד עם מתבגרים, שנעים בין העולמות השונים.

הקליניקה מתקיימת על הציר שבין ביתיות ואינטימיות לבין רשמיות. אם החלל של המבוגרים נותן תחושה של סלון ומטבח, אז החלל של הילדים נראה קצת כמו חדר ילדים. ברור שזה לא בית, אבל הוא עשוי להרגיש כמו בית. היה לי חשוב ליצור סביבה שנעים לי לשהות בתוכה ומשקפת מאוד את האישיות שלי, ויחד עם זאת היא לא רק שלי, ואני עסוקה בלהתאים אותה לצורכי המטופלים והמטופלות, כמו שאני מבינה אותם. אני חושבת מה אני "אומרת" למטופל כשאני שמה חפץ כזה או אחר, ואיזו חוויה השהות בקליניקה עשויה להציע. למשל, אני אוהבת את זה שהמטבח הינו חלק מהמרחב הטיפולי. יש בכך אמירה שיש פה גם גוף, יש תחושות וצרכים גופניים. זו הזמנה להביא גם את הנוכחות הזו ואת הצרכים האלה ולתת להם מקום.

לקליניקה יש בעיניי תפקיד של להיות נוכחת במידה מתונה, נוכחות שהיא אפשרות. אם רוצים אפשר לבהות בתמונה, אבל יש גם קיר שאפשר להסתכל עליו. לפעמים דרוש קיר ריק לבהות בו. אני מרגישה שהקליניקה צריכה להיות פנויה מספיק כדי להכיל ולאכלס את המרחב הנפשי של המטופל.

פריטים מתוך הקליניקה:

התמונה הזו נמצאת בין הכורסה שלי לספה של המטופלים. כשתליתי שם את התמונה כאילו פתחתי בינינו "חלון", אפשרות לצאת קצת החוצה, לנוף אחר. הציור הזה מתאים לתחושתי למרחב הטיפולי. הוא מזמין למסע, והנוף פתוח, וגם – אני רואה אותו כתמונה לא גמורה, בגלל האיזור הלבן. אני תופסת את התהליך הטיפולי כתהליך שאף פעם לא נגמר, הסיפור שלנו על עצמנו אף פעם לא מסתיים ותמיד אפשר להמשיך ולברוא אותו ולתת מקום לעוד דברים.

המשחק "חלומות" מאוד פופולארי בקרב ילדים במגוון רחב של גילאים, ובצדק – הוא באמת משחק חמוד. אני מרגישה שכל משחק שהוא, מכל סוג, הוא פתח לעולם שלם של חומרים נפשיים, של אפשרות להיות יחד, ובכלל – אני מאוד אוהבת לשחק.

זה מחזיק ספרים שנמצא על המדף. אני מאוד אוהבת אותו. כמו בדיבור, סימני הפיסוק לפעמים מוסרים יותר מהמילים עצמן – בהשהיות, באינטונציה, בקצב. בחרתי לשים את סימן השאלה אחרי סימן הקריאה, מתוך תפיסה אידיאולוגית שלי, כאדם וכמטפלת – לשמור על הספק, על ההרהור. זו אחת המשימות החשובות שלנו כמטפלים, לייצר מרחב של הרהור, בינינו, בתוך המטופל. כל דבר שאני אומרת בחדר הוא מבחינתי הצעה, חומר למחשבה, ולא "סוף פסוק".

אלה חומרי יצירה, מונחים על שולחן היצירה בחלק בקליניקה שבו אני עובדת יותר עם ילדים.

זאת המכתבה שלי. היא קצת עולם בפני עצמו, במיקום ובצבעים שלה, ויש בה לדעתי איזו הרמוניה פנימית. המכתבה מכניסה בעיניי שני דברים לחדר: הדבר הראשון הוא שזה האזור הפרטי שלי בתוך הקליניקה. בתוך ההזמנה הזו לשוטט בכל מרחב הקליניקה, יש מקום שלמטופל אין גישה אליו, שהוא שלי. הדבר השני הוא שהיא מחזיקה את התנאים המציאותיים – יש בה שעון, לוח שנה, יומן פגישות, חשבוניות. ואולי חשוב שיהיה גם דבר כזה, נראה לעין, בתוך החלל הגמיש הזה, שמלא בהשלכות.

צמד הפסלים מונח על מדף הספרים. המסגרת עם הדמויות והציפור תלויה ליד המכתבה שלי. כולן דמויות מספיק ברורות בשביל לראות שאלה דמויות אנוש, אבל גם מספיק עמומות בשביל לתפוס אותן ואת היחסים ביניהן בכל מיני דרכים. מבחינתי, לשים את הדמויות האלה בקליניקה זו הזמנה להתייחס לבני אנוש, ליחסים. הדמויות ממוקמות בזווית העין של המטופל או המטופלת, אפשר להבחין בהן או שלא.

צילום: נתנאל ישראל


עוד בבלוג של חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה

לילך שחר עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.