הפתולוגיה של העצמי האמיתי: ברוח הזמן
ד"ר ניצה ירום | 15/8/2019 | הרשמו כמנויים
העיסוק בעצמי מוצג לא אחת כמאפיין התקופה שלנו. הכוונה היא לנטייה של אנשים בתקופתנו לייחס חשיבות גדלה והולכת לעולמם הפנימי – לתבונה, לרגש, לחוויות האישיות – ולראות בהם מקורות של סמכות, משמעות, ואפילו של הזהות. לפני מאות ספורות היה מקובל שאמות מידה של טוב ורע, של אמת ובדיה הגיעו מן המסורת, מן האבות, מפרשנים מוסמכים שלנו; היום נראה שהרגש והחוויה האישיים חשובים הרבה יותר מעקרונות אוניברסאליים כלשהם, הנחשדים כהמצאות דכאניות של איזושהי הגמוניה.
פרשני תרבות כיום (1) מצביעים על רוח הזמן כמעבר מן התבוני - מה שאנו חולקים עם כל אדם חושב, אל החוויה שהיא שלי ושלי בלבד. ישנם אלה מביניהם הרואים את תרבותנו העכשווית כמונחית על ידי השאיפה 'לכנות ולאותנטיות', ואת ה'חיטוט הפנימי' אצל כל פרט ואצל כל 'קבוצת מיעוט' ברגישות שלהם – כמה שהופך את התרבות המערבית לתרבות תרפויטית, החותרת נגד האוניברסאלי והמשותף. תרבות שכזו מתרכזת בתהליכים נפשיים, ובעיסוק אובססיבי ברגשותינו והרגשותינו ובצורך לדווח עליהם וללכת בעקבותיהם – כאופן של 'להיות נאמנים לעצמנו'.
אלא שבתרבות הכללית העכשווית הפרטי הוא הציבורי, וכל אדם בכל היבט של חייו - הוא חלק מן ההמון של הרשתות החברתיות כשהלייקים מעצבים אותו, ומן הטרנדים המשווקים והרווחים; הוא חשוף למדיה למיניה שבקלות הופכת כל חוויה ונרטיב אישי לפופולאריות בתוכניות ריאליטי ובתוכניות אחרות נצפות ומשותפות.
ברצוני להראות בפוסט הנוכחי שהעיסוק בעצמי המתואר כמאפיין את רוח הזמן - הוא בעצם ביטוי של פתולוגיה של העצמי האמיתי. מה שנראה כאישי - הוא השתקפות של הציבורי, של קלישאות רווחות המוצמדות ב'CUT AND PASTE ' אלינו ומזוהות כעולמנו הפנימי. באופן שכזה בקלות אנשים שמגדירים את עצמם כנורמטיביים הם אנשים 'נורמוטיים' (2), אשר מזהים רגשות ודעות מאומצות - כעצמם, כאשר היכולת האינדיווידואלית שלהם לזהות ולהכיר ברגשות ובמחשבות אותנטיות לא קיימת בהם. יתרה מזאת, קיים בהם פחד להתקדם מעבר לעצמי המודבק אל רגשות וקונפליקטים אישיים יותר מאובחנים, כאילו שהם מה שיערער את הזהות ואת ה – WELL BEING.
לכן - כמטפלים עלינו לשאול את עצמנו למה זקוק מי שפונה אלינו כיום.
במקרים רבים התשובה תהיה שהוא או היא זקוקים לנווט עצמם בסבך חייהם, להיפרד מתסריטי עבר ומלחצים ומסרים מן ההווה - המשתלטים עליהם, כדי להקשיב לקול פנימי שיעזור להם להבין מה פוגע בהם, מה חשוב להם, מה שייך אליהם ומה מושלך אצלם לבן הזוג, לילד, להורה, לאחר, לשלטונות.
אדם המסוגל להקשיב לעצמו, לזהות את 'האמת' שלו – ינהל חיים של סובייקט שהם יותר בשליטתו, ויהיה פחות רדוף על ידי תחושות ומחשבות שהוא יחשוש מהן ולא ירצה לתת להן מקום. הן לא תעלמנה בקלות, אולי להפוגה קלה כשהוא נאחז 'בנורמליות' שלו – אבל סימפטומים בגוף או טינה אל המאיים תרדופנה אתו. בהתיידדות עם עצמו הוא יהיה פחות 'נורמוטי' ומתאמץ להיטמע. המסע הטיפולי הראוי יסייע לו להכיר באפקט של הדמויות המופנמות בו – מבלי ללכת לאיבוד בז'רגון ילדותי סבוך; מטפל קשוב יסייע לו להכיר בתחושות ובהבנות שלו, מעבר לאימוץ של מה שמקובל וטרנדי - לעשות כמעשי הקבוצה שאליה הוא רוצה להשתייך, כאשר גם המטפל יהיה פתוח לבחינה עצמית זו. דרך מסע שכזה יהיה המטופל העכשווי אולי פחות מופעל, יותר הבעלים של חייו ויחסיו, ופחות חולה ומחלה את התלויים בו.
מקורות:
(1) פרסיקו, ת. – עיסוק בעצמי, ספרים, הארץ, 14.6.19.
(2) בולאס, כ. – צילו של אובייקט, הוצאת דביר (1987/2000 )
