מאין באתי ולאן פני מועדות
עלון פסיכולוגיה עברית | 8/1/2017 | הרשמו כמנויים
בעידן הטכנולוגי של ימינו נדמה כי המפגש האנושי הישיר הולך ומתמעט. כחלק מן התופעה מקומם של החיים הקהילתיים מצטמצם וגוברת תחושת הניכור והבדידות. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מבקשות להציע מעין תחליף לקהילה המסורתית. הפופולריות שלהן מעידה על הצורך החברתי העז שאינו מקבל די מענה.
בשל החסך שנוצר עם היחלשות המבנה הקהילתי יותר ויותר מודלים טיפוליים מבקשים להישען במידה זו או אחרת על מענה חברתי לתמיכה בקשיים. דרורית ביקובסקי ונעמי אפל מציגות מודל כזה,המשלב "עמיתים תומכים" בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בילדים הסובלים מחרדה.
חשיבותה של התמיכה הקהילתית נידונה בהרחבה גם בהקשר של חוסן נפשי. זאת מכיוון שהממד החברתי ממלא תפקיד חשוב בכל אחד משלבי חיינו. מה קורה כאשר הציפיות המשתקפות במבטו של האחר אינן ברורות ומוגדרות? מרים בן דוד כותבת על השלכותיו של היעדר מודל חברתי על הדימוי העצמי של אנשים בגילאי שמונים ומעלה.
"אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל הָאִשָּׁה
הַמּוֹדִיעָה בָּרַמְקוֹל עַל הַתַּחֲנוֹת בָּאוֹטוֹבּוּס.
בְּקוֹלָהּ הַנָּעִים, הַבּוֹטֵחַ,
הִיא הַיְּחִידָה הַיּוֹדַעַת
מֵאַיִן בָּאתִי
וּלְאָן פָּנַי מוּעָדוֹת."
("קדמה", מאת נורית פרי)08
