ללכת עם סקרנות כמו עם מקל נחייה
עלון פסיכולוגיה עברית | 25/10/2015 | הרשמו כמנויים
העיניים של כל האנשים הרואים טובות לקליטת מראות מוכרים. מול אחרות הראייה מצטמצמת, ונדרשת סקרנות כדי להרחיב אותה מחדש. כדי לראות את הלא-מוכר כפי שהוא ולשמוע אותו בשפתו הייחודית, הזרה. אלא שבדרך כלל אנחנו לא יודעים על מה שאיננו יודעים, ונדרש מישהו אחר שיקרא לנו: "בוא לראות!".
בדיוק קריאה כזו משמיעה השבוע עמיה ליבליך, כשהיא משתפת בחוויותיה מהביקור במרכז "נא לגעת", וממליצה על צפייה בשתי הצגות של אנסמבל התיאטרון של המרכז: "תגידי תפוז" ו"מבעד לרוח". השחקנים הראשיים בתיאטרון הם חירשים-אילמים ועיוורים, וההצגות מייצרות מפגש משולב עם האחרות ועם האוניברסאליות האנושית שבהתמודדות עם נכות. בהקשר אחר, גם ארנון רולניק קורא לנו לפקוח עיניים, ולהצטייד בסקרנות מול מה שנחסם מהמבט בשיח של הפסיכולוגים הקליניים על עתיד המקצוע. תקשורת דרך עצומות ומכתבים אינה מאפשרת לדעתו לראות ולשמוע מספיק כדי לסדוק את האחרות בה מסומנת העמדה הנגדית בשיח. לכן, יחד עם יוסי שוורץ, הוא מזמין לדיון פתוח ובתקווה מרחיב ראייה בקבוצה שנקראת "פסיכולוגים קליניים משוחחים ישירות".
במאמרו "גלובליזציה של הנפש: הצד האפל של הסטנדרטיזציה של הסבל הנפשי" מאיר רפאל יונתן לאוס על מה שעלול להיעלם מעינינו במהלך השימוש באבחנות פסיכיאטריות. לאוס מציע כי אבחנות פסיכיאטריות, אף על-פי שנועדו לסייע לראות מצוקה ולהכיר בה, כוללות גם פן מסתיר ומכסה - האחרות של הסבל הנפשי נותרת לא ידועה, דורשת גישוש באפילה, דווקא כשהסבל לובש צורה מוכרת ששדה הראייה הפסיכיאטרי מאפשר לראות. עולה ממאמרו אזהרה מצמצום המבט שעלולות לייצר אבחנות פסיכיאטריות ומהשלכות אפשריות שלו על החברה. את התנועה שבין הייחודיות הנותרת ודורשת היכרות לבין הרובד האוניברסאלי של קשיים מוכרים ושכיחים, ניתן למצוא גם בספר ילדים חדש: "ילד ללא הפסקה", שפרק מתוכו התפרסם השבוע לקריאה. בספרה מפגישה המחברת, מיכל אבירם ויינר, עם ילד תזזיתי במיוחד ועם הוריו, שמחפשים את הדרך להתמודד עם קשיי קשב וויסות רגשי.
כשהילדים חוצים איתי את הכביש אני אומר להם, אני איש רכות, המקל שבידי לא בשביל להכות, וכשהם עוזבים אותי ברחוב המתעקל, רק אני נשאר ילד פוחד מן המקל (ארז ביטון, נופים חבושי עיניים)