הפסיכולוג החולה - המשך
ד"ר ניצה ירום | 25/5/2011 | הרשמו כמנויים
הפסיכולוג החולה - הסנדלר היחף: המשך
לפני חודש כתבתי ממקום של דאגה פוסט על תופעה ששמתי לב אליה – מחלה ומוות של מטפלים צעירים יחסית.
לא חלף חודש ימים ועוד קולגה נפטר, הפסיכולוג והפסיכואנליטיקן יורם חזן, בגיל 62 מדום לב. נרי ליבנה, מטופלת לשעבר שלו, כתבה בטורה בעיתון 'הארץ' (13/5/2011), על כך שמותו הפתיע (כפי שנכתב במודעת האבל) "משום שיורם חזן היה איש צעיר ובריא, ואפילו לא מעשן".
למרות שלא היטבתי להכירו, אני מצרה על מותו. אולם בעקבות דבריה של ליבנה, אני מרשה לעצמי להרחיב את אפשרות הקשר בין מצוקה נפשית וחולי: גם מטפל רזה, בריא וספורטיבי – לכאורה סמל של בריאות ומודל רפואי מומלץ - עלול להיות מנותק מאיתותי גופו. למרות מה שנדמה לנו, יתכן שאנו - אנשי המקצוע - מתייחסים אל גופנו וחיינו באופן טכני ולא מקשיבים ומתעניינים די הצורך כשגופנו מאותת תחושות של חוסר שקט לא ברור, ומנסים לנהוג כאילו 'עניינים כרגיל'.
בהזדמנות זו ברצוני לציין שנדהמתי וגם שמחתי על זרם התגובות שהפוסט הניב כבר מהשעה הראשונה שהוצג. היה ברור שהוא נוגע במשהו אישי אצל הקוראים - בעצב רגיש ובנושא חשוב. נראה שאכן מדובר במבוכות הפסיכולוגים באשר לענייניהם האישיים, בין אם מדובר בחולי או בעניין אחר. נקשיב ונדאג, אך נסתיר ונעבוד.
אני חוששת שאולי יש כאן תופעה של אנשי מקצוע המתעלמים מתחושות גופם ומדחיקים את מצבם הגופני, וכפרפרזה על 'מחלת היאפים' או 'מחלת הקולונלים' – יתכן שישנה 'מחלת הפסיכולוגים', ולכן חשוב לא להדחיק או להסתיר, את עובדות החולי.
מכיוון שלא מדובר כאן בעניין של מה בכך, נראות לי אפשרויות ההסתרה והמבוכה לא רק כמותרות המסכנות את המטפל, אלא גם כבלתי נחוצות מנקודת מבטו של המטופל. גם הוא נפגע כשהמטפל קורס. המצוקה האישית הגנוזה והחשש להתעניין בה ובביטוייה האפשריים בחולי היא, לדעתי, ליבת הנושא המדאיג של 'הסנדלר היחף'. לכן בקשתי היא שנפסיק להתבייש ונודה הן במצוקות והן בחולי, שנחשוף אותם, שנעז להתעניין בעצמנו.
אני מזמינה שוב סיפורי גוף אישיים. כתובתי: hirom@netvision.net.il , כמובן הכל ישמר חסוי.
