פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הזמנה של הפסיכולוגים הראשיים למפגש

הזמנה של הפסיכולוגים הראשיים למפגש

יו"ר מועצת הפסיכולוגים | 1/2/2011 | הרשמו כמנויים

אני מזמין את הפסיכולוגים הראשיים שעובדים במשרד הבריאות, בקופות ובמקומות אחרים כגון הדסה ושירותי הייעוץ לסטודנט למפגש של הידברות שבו נדון במשבר שנוצר מסביב לבחירות שמקיימת מועצת הפסיכולוגים לוועדה הקלינית. הזמנות יצאו במייל אך לצערי אין במועצה רשימה עדכנית של מיילים של הפסיכולוגים הראשיים ועל כן אני מנצל גם במה זו להעברת ההזמנה לשטח.

המשבר שכולנו מרגישים את אותותיו נוגע לסוגיות רבות הקשורות לפסיכולוגיה הקלינית ולא רק לבחירות. חילוקי דעות וקונפליקטים הינם לגיטימיים ואם נדע איך להתמודד איתם נוכל לתעל את האנרגיות הקיימות בתוכנו לטובת תהליך בונה של עשייה שיקדם את הפסיכולוגיה הקלינית וכל ענף הפסיכולוגיה בישראל. אולם בתקופה האחרונה נוצר תהליך של הסלמה המלווה בדיבור מתלהם והעברת שמועות, ואני חרד שאם לא נשכיל להתמודד עם המשבר נימצא פוגעים בענף שלנו ובציבור שאנו משרתים. לפיכך, אני מבקש להזמין אתכם למפגש שאקיים כיו"ר מועצת הפסיכולוגים עם הסגל הבכיר של הפסיכולוגים הראשיים שעושה רבות למען השירות הציבורי בישראל, הכשרת הדור הבא, הכשרת מדריכים ועוד ועוד.

המטרה העיקרית של המפגש היא ליצור היכרות שתהיה בסיס להמשך של עבודה בשיתוף פעולה. נעשה זאת בכך שניצור דיאלוג בינינו, נלבן את הסוגיות שעל הפרק, ונחשוב על כיוונים משותפים לקידום ענף הפסיכולוגיה הקלינית ולבלימת תהליכים שיכולים לפגוע. אשמע ברצון דברים שיש לפסיכולוגים הראשיים לומר לי ואשתף אתכם בתוכניות שלי לקידום ענף הפסיכולוגיה במסגרת עבודתה של המועצה. כמו כן אבקש מגב' איריס פרחי, מנהלת ענף מועצת הפסיכולוגים, להשתתף במפגש כדי שתוכל לענות על שאלות הנוגעות לנהלים של המועצה כפי שהיו בעבר וכפי שהם עוברים שינוי היום.

המפגש יתקיים במכללה האקדמית תל אביב – יפו, ביום רביעי 9.2.2011, בשעות 10-13 על-מנת לאפשר גם לאלו שבאים מרחוק להגיע. אני משריין שולחן עגול שנמצא בחדר הישיבות (307) בקומה שלישית של בניין כלכלה לשלוש שעות בהנחה שיש לנו חומר רב לדיון וכדאי שננצל את הזמן היקר של מפגש זה. אודה לכל אחד מכם אם תאשרו הגעה למפגש במייל moetzetpsy@mky.health.gov.il כדי לוודא שחדר הישיבות עונה על הצרכים או שצריך יהיה לשריין מקום גדול יותר.

המפגש מתואם עם גב' ימימה גולדברג, משרד הבריאות, וגב' מיריי דנון, שרותי בריאות כללית, ואני מקווה ששתיהן יכבדו אותנו בנוכחותן.

בברכה,

פרופ' יואל אליצור
יו"ר מועצת הפסיכולוגים


הוראות נסיעה לאקדמית:
לנסוע באיילון עד למחלף וולפסון - לקחת את הנתיב הימני ביותר, השילוט יהיה לרחוב שלבים או נווה עופר. הרחוב נקרא הינריך היינה. ברמזור השני בהצטלבות עם רחוב בן-צבי לעשות פניית פרסה ( u turn) ומיד לאחר מכן בפניה ראשונה לרבנו ירוחם.
אפשרות אחרת היא לצאת ברחוב קיבוץ גלויות, לעבור את הרצל ולהמשיך ישר עד לפניה שמאלה לרחוב שלבים. להמשיך ישר ולאחר שעוברים את ההצטלבות של שלבים עם בן-צבי הרחוב נקרא היינריך היינה ושם בפנייה הראשונה ימינה נכנסים לרחוב רבנו ירוחם.

עוד בבלוג של יו"ר מועצת הפסיכולוגים

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דוד ג'קסוןדוד ג'קסון7/2/2011

שאלה. למי שיודע ויכול לענות: רציתי לשאול מי הם האנשים שנבחרו אתמול לוועדה הקלינית.
הבחירות הללו עוררו כל כך הרבה חרדה וזעם מצד אחד וכל כך הרבה הבטחות מרגיעות מהצד השני, כך שנראה לי מתבקש לפרסם את שמות החברים החדשים ולבחון אותם מול התגובות הקודמות לבחירה. אני לא יודע היכן לחפש את הרשימה, כך שאודה למי שיפנה אותי אליה, או שיפרסם פה את השמות הרלוונטיים.
בתודה
דוד ג'קסון

יואל אליצוריואל אליצור6/2/2011

מרחב בטוח לדיון ביקורתי. שלום חברים,
אני קורא את התגובות ומבקש להזכיר שהבלוג הזה החל מתוך מוטיבציה אישית ליישם את עקרון השקיפות ולשתף את חברי קהילת הפסיכולוגים בנושאים שמועצת הפסיכולוגים עוסקת בהם. הפרסום הראשון היה לפיכך סיכום הפגישה הראשונה של המועצה. בפוסט השני חזרתי והתייחסתי למטרה של הבלוג והצעתי כללים בסיסיים של דיאלוג מכבד במטרה ליצור מרחב בטוח לדיון על הסוגיות המרכזיות של המקצוע שלנו. ביקשתי שנקיים דיון ביקורתי עם אחרים בזהירות ובכבוד, באופן מיוחד כאשר הדיון סוער ואנשים משוכנעים שדעותיהם צודקות ואילו האחרים טועים. אני חוזר על בקשה זו, במיוחד עכשיו. לא רציתי גם בעבר להגיב לכל טענה שמופצת נגדי והיום גם אינני יכול: למרות שאני עושה עבודתי בהתנדבות, המינוי שלי הוא סטטוטורי. קיבלתי הנחייה לא להתראיין (הכתבים מופנים לדוברות של משרד הבריאות). כמובן שאהיה מוכן לקיים דיון מקצועי ענייני העוסק בהתפתחות המקצוע שלנו עם אנשים המעוניינים בשיח זה.
בברכה,
פרופסור יואל אליצור
יו"ר מועצת הפסיכולוגים

חנה שטרום כהןחנה שטרום כהן6/2/2011

מומלץ בחום רב לקרא את תגובתי למכתבו של פרופ' עמנואל ברמן שעליו אני מופיעה כמכותבת שלא על דעתי. מוצ"ש 5.2.2011

לעמנואל
שלום רב,


קראתי בעיון את מכתבך.

בשלב זה אני מבקשת להתייחס למוקד המחלוקת והמאבק של הגופים הפסיכולוגים הקליניים נגד יואל אליצור והמהלכים שהוא הוביל ומוביל.
נראה לי שאתה מחמיץ את הנקודות העיקריות שבמחלוקת.

הוויכוח אינו בין הגישה הדינמית ובין הגישות האחרות.
רבים מאיתנו, למרות שההכשרה העיקרית שלהם היא דינמית גם מטפלים ב CBT ובגישה מערכתית, כולל אני.

הנושא גם אינו שמשון רובין ומה תחום עיסוקו.

הנקודה היא שיואל במקום לקדם בשום שכל פתרון למחלוקת פנימית בין הפסיכולוגים הקליניים, נזעק "להציל" כביכול את הפסיכולוגיה הקלינית על ידי יצירת מהפכה, שמעוררת התנגדות, וכדי להוסיף חטא על פשע, בדרכים מקוממות שהן גם לא כשרות.

כפי שהסברתי לך בשיחת הטלפון שלנו ביום שישי, בפרוט רב, יואל נקט בצעדים שאי אפשר להסכים להם והם מספיק חמורים כך שהפסיכולוגים יצאו למאבק עיקש נגדם ונגדו באופן אישי.
אני כמי שחברה בישוב שהוא אגודה המתנהלת על ידי אספת חברים וועד נבחר, וכמי שהייתה במשך שנים יו"ר עמותה מכירה היטב מה מותר ומה לא מקובל לעשות בארגונים ציבוריים.
יואל יכול היה באופן אישי לפנות לשמשון רובין או לכל מי שהוא רוצה כדי להתייעץ לגבי נוהל הבחירה של הוועדות המקצועיות אבל לא יכול לטעון שזו ועדה שמונתה על ידי המועצה אם לא היה דיון במועצה והסכמה לגביה.
בכל מקרה הוועדה הזו של שמשון רובין אין לה שום מעמד בקבלת החלטות, לא של בורר ולא כל מעמד חוקי אחר אלא של ועדה מייעצת ליואל.
יואל יכול היה כמובן להביא לדיון המועצה כל המלצה שקיבל, יהיה מספרם אשר יהיה ובכל תחום שירצה.
עד היום מקובל היה במועצה שנושאים עולים לדיון במפגש חי והחלטות מתקבלות על פי הצבעת רוב של המשתתפים בדיון.

על פי עדויות שקיבלתי ממשתתפים שונים באותו דיון במועצה הייתה התנגדות בעיקר ל 2 נושאים: התנגדות שבחירת חברי הוועדות המקצועיות תעבור מהוועדות עצמן לידי המועצה והחשאיות של ההצבעה. הישיבה הסתיימה בכך שימשיכו לדון בנושא בישיבה הבאה.

לצערי יואל פעל, תוך התעלמות מנהלים תקינים, כבעל בית על המועצה.
הוציא פרוטוקול המתעלם מההתנגדויות שעלו בישיבת המועצה וכן נוסח מתוקן לכאורה של המלצות ועדת רובין, בהתאם להסתייגויות שעלו במועצה, כשלמעשה לא שינה את הנושאים שעוררו את התנגדות המשתתפים. באותה הזדמנות הוא גם הציג נוסח זה להצבעה.

בכך עבר יואל על כמה עברות חמורות שלו היו מתבצעות בעמותה או בישוב שלי, איש לא היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה, היה הדבר מעורר מיד סערה ואם לא היה עוזר היה מגיע בודאי לרשם העמותות או לכל מי שאמור לטפל בתלונות כאלו.

1. הולכת שולל- הציג את דו"ח ועדת רובין כאילו תוקן בהתאם להסתייגויות בעוד שלא שינה את הדבר המרכזי שעורר התנגדות.
2. סיכום ישיבת המועצה היה להמשיך לדון בנושא בישיבה הבאה, לא הייתה הסכמה שעוברים להצבעה- יואל החליט לעבור להצבעה בלי שהייתה הסכמה לכך.
3. יואל החליט על מה מצביעים. כמי שכבר שלושים שנה יושבת באספות פורמאליות שונות יודעת עד כמה חשוב הנוסח עליו מצביעים ולעיתים זמן רב מוקדש לוויכוחים על נוסח ההצבעה. יואל לא קיבל שום סמכות לנסח את הנקודות העולות להצבעה. ההחלטה שלו חמורה ביותר לאור העובדה שידע בברור כי ההצעה הזו עוררה התנגדות רבה מאד ולא אפשר למועצה לנסח ביחד הצעות אחרות להחלטה.
4. יואל החליט על דעת עצמו, וללא אישור פורמאלי של המועצה, על שינוי נוהל קבלת ההחלטות של המועצה. עד כה נהגה המועצה לקבל החלטות על פי הצבעת רוב של משתתפי הדיון. לא הייתה החלטה לשנות נוהל החלטות ולעבור להצבעה באינטרנט.
5. לא ברור על מה מצביעים – לא היה ברור אם ההצבעה היא על הכול כמקשה אחת או על כל סעיף וסעיף בנפרד.
6. המועצה לא אישרה שאם תהיה הצבעה באינטרנט, וכאמור לא הוחלט על הצבעה באינטרנט, כמה זמן ניתן כדי להגיב, מי מקבל את התשובות, מה עושים עם אלו שלא עונים, אולי לא קיבלו את הדוא"ל ולכן צריך להרים אליהם טלפון ולבדוק את העניין?. כיצד מפרסמים את תוצאות ההצבעה, האם ההצבעה אנונימית למעט מספר המצביעים, כמה בעד, כמה נגד וכמה נמנעים. או מפרטים שמית מי הצביע ואיך? יואל החליט שזו הצבעה, כמה זמן מוקצב לענות, מה דין הלא משיבים, מי רואה את התשובות, חוץ ממנו כמובן.
7. במידה והיו מחליטים על שינוי נוהל הצבעה שמאשר הצבעה באינטרנט, החלטה כזו כאמור מעולם לא התקבלה, ישנם נהלים שחייבים להקפיד בהם בכל הליך של הצבעה, כדי להבטיח את התקינות שלהם. בנוהל ההצבעה הלא חוקי שיואל הכניס לא היו שום צעדים להבטחת התקינות שלהם. איש לא יודע כמה אנשים ענו ומה ענו, אולי רק אחוז מזערי של האנשים הספיקו בכלל לענות או הבינו מה הוא רוצה מהם.

בשלושים השנה האחרונות שאני יושבת באספות, בוועדים מכל מיני סוגים עוד לא נתקלתי בדבר רשלני כזה. אם יואל רצה להשיג שינוי על ידי מניפולציות היה צריך לעשות את זה לפחות עם נראות סבירה יותר.

ועדין נשאר הנושא המרכזי של נוהל בחירת הוועדות המקצועיות.
צריך לזכור מדובר בנושא כבד מאד הנוגע במהות המקצוע, ומי זכאי להתוות את הזהות המקצועית של כל התמחות והתמחות. לדעתנו לא יעלה על הדעת להפקיע את בחירת הוועדה המקצועית מידי הפסיכולוגים בכל תחום ותחום. בכל מקרה מין הראוי היה לתת לסוגיה זו את הזמן הנחוץ כדי להיכנס לעומקו לפני שבכלל ניגשים להצבעה.

מעבר לטיעון החמור נגד הפקעת הסמכות לבחירת הוועדות המקצועיות מהפסיכולוגים בתחום, כל התהליך שבאמצעותו ניסה יואל להביא לשינוי באופן בחירת הוועדות המקצועיות הוא בלתי ניתפס.

כל הנושאים שהעלית , כמו מקום המבחנים בהתמחות הקלינית, המקום שלו זוכות שיטות טיפול שאינן דינמיות, הם נושאים כבדים ונכבדים שחשוב שנדבר עליהם ברצינות שהם דורשים. לא נכון יהיה לערבב אותם בשאלות שמאיימות לפרק את הקהילה המקצועית שלנו.

לגבי ההתמרמרות של אותם פסיכולוגים שלא קיבלו הכרה קלינית "בגלל גישתם השונה למבחנים", אינני מערערת על זכותם לבחור שלא לעשות את הבחינה, במחיר אי קבלת המומחיות, למרות שלדעתי יכלו לסיים את זה בקלות, כמו שעושים כולם, גם אנשים ה"פחות מוכשרים" שלא הצליחו לעשות דוקטורט, ולהלחם על גישתם למבחנים מבפנים, כי הם קיבלו החלטה אישית שנוגעת לחיים המקצועיים הפרטיים שלהם. הדבר שונה לחלוטין לגבי יואל אליצור. יואל כיו"ר מועצת הפסיכולוגים מחויב לתפקיד ואינו יכול לנהוג במועצה כבתוך שלו ולקדם אג'נדות פרטיות שלו, גם אם היו חכמות ונבונות, בלי להקשיב לשטח ובלי להתייחס לנהלים תקינים של עבודה.

לדעתי האישית באופן שיואל מתנהל, אם הוא לא יתעשת, הוא יאשש את הטענה שהועלת נגד בחירתו, שאינו מתאים לתפקיד החשוב והרגיש הזה.
וגם אם יש ביקורת עליו בעניינים אחרים זה לא הנושא ולא על זה מתקיימת המלחמה.

המאבק הוא קודם כל להחזיר את הדיון למועצה.
1. על הליך תקין ומוסכם של קבלת החלטות.
2. לשוב ולדון בנושא שעורר את כל המהומה לכתחילה – מי ואיך נבחרות הוועדות המקצועיות.

אני חושבת שלאור התחושות הקשות שיש בין הקליניים לגבי הייצוגיות בוועדה המקצועית ולגבי תהליך הבחירות היה חכם לדחות את בחירת הוועדה המקצועית הקלינית לזמן קצר אך סביר שבו נקיים דיון פנימי אינטנסיבי ביותר לגבי השאלות הגדולות הללו. ואז הבחירות יעשו בדרך של הסכמה. ייתכן ויהיו גם חילוקי דעות פנימיים מי יכול להגיש מועמדות ואיך תיקבע הייצוגיות אבל בודאי שכל תהליך של שינוי או קבלת החלטות חייב להיות תקין וראוי. אני מצפה שגם אנשי אופקים שתומכים ביואל יבינו שאסור להסכים לתהליכים כאלו. אני גם מקווה שיבינו שאם יואל ותומכיו ימשיכו לדחוף בכוח את השינוי המקומם הזה לא יחזור השקט למחוזותינו.

הטענה שלך כי אין נציג לCBT בוועדה אינה נכונה. בוועדה חבר כבר הרבה זמן אורי פישר כנציג איט"ה.
לגבי נציג האקדמיה - מה שנאמר לי הוא שהאקדמיה בחרה במשה אלמגור שעליו הייתה חוות דעת של היועצת המשפטית של משרד הבריאות שפסלה אותו. הוועדה המקצועית עשתה גם בכך טעות שלא אמרה בריש גלי "רבותי חברי מהאקדמיה , הנציג שלכם אינו עובר את הייעוץ המשפטי של משרד הבריאות, אנא בחרו נציג אחר". במקום לניסות "להיות עדינים". על חוות הדעת של היועצת המשפטית אמרת לי בשיחתנו ש"תלוי לאיזה רב פונים". עלי להזכיר שזו אותה יועצת שהייתה מאד מקובלת על יואל אליצור וחברי אופקים בנושא 9ב'. היא לא הרב שלי !!!. אבל אם היא מקובלת עליהם בפסיקה אחת הם לא יכולים לפסול אותה בפסיקה אחרת.


כרגע מה שנדרש הוא לעצור את התהליך הקלוקל שיואל הוביל.
לבטל את הבחירות לוועדה המקצועית הקלינית שנועדה למחר.

זה יעשה קודם כל תיקון להליך לא תקין.
יעצור את הזעם המוצדק נגדו ואת המלחמה שתגבה את המחירים הכבדים שלה.
יאפשר מפגש פנימי של הקליניים שבו נוכל לדבר על הליך מוסכם ותקין לבחירת הוועדה המקצועית.

כפי שכתבת במכתבך "כל זמן שבית משפט לא פסק אחרת"...
אם זו תהיה הגישה הרי שלא יהיה מנוס אלא להמשיך בהליך המשפטי כדי להפוך על פיהם את השינויים שיואל הוביל.
האם זה מה שרוצה יואל, משרד הבריאות, חברי אופקים שתומכים בו? אם כן אז המאבק המשפטי והציבורי יימשך.

אם יעצור יואל את הבחירות מחר הפסיכולוגים הראשיים כבר הביעו את הסכמתם כי בתנאים אלו יסכימו לפגוש אותו ביום רביעי. אולי בכך יפתח פתח למערכת יחסים אחרת שבה נפיק כולנו לקחים לטובה.

אני לא מבינה מה הקשר בין מוסריות ובין הבקשה להחזיר את הוועדה המקצועית המתפטרת, לשלב ביניים, כדי לא לפגוע במתמחים?.
האם יותר נכון לקיים מחר בחירות ואז שאולי בית משפט יגיד לאנשים שנבחרו שהבחירה מבוטלת?
האם זה נכון או מוסרי יותר שמחר תבחר וועדה חדשה לגמרה שתצרך להתחיל ללמוד לבד מהתחלה את כל הנושאים השוטפים שהוועדה המקצועית עסקה בהם? האם יותר יעיל או מועיל למתמחים?

לצערי אין לי את המייל של שאר המכותבים במכתבך ומאד אודה לך אם תעביר אליהם את מכתב התגובה שלי.

מהשיחה איתך לא הבנתי שאני עומדת להיות מכותבת למכתב שיופץ בתפוצת נאט"ו.
אני בהחלט מעורבת במאבק של הפסיכולוגים הראשיים ובעלי התפקידים אבל לא זכיתי בכבוד להיות המובילה שלו.
כיתוב אלי במכתבך יכול ליצור רושם מוטעה.
אך מאחר וכבר עשית זאת אני מאד מבקשת שתשובתי תוצמד למכתבך ותופץ לכל מי שמכתבך יגיע אליו.

בברכה,

חנה שטרום כהן


ליונל קסטלליונל קסטל5/2/2011

לגבי המכתב של פרופ' עמנואל ברמן. אין ספק שדעתו של פרופ. ברמן חשובה ביותר, הרי מדובר באחת הדמויות המוכרות והמכובדות ביותר בתחומינו. ועדיין זו דעתו של איש אחד, חשוב ככל שיהיה. אם בגיוס "תותחים כבדים" עסקינן, לבטח ניתן להתחשב בלא מעט פסיכואנליטיקאים בכירים שחתמו על עצומת המחאה של הפסיכולוגים הקליניים יחד עם יותר מ-1000 קולוגות. בנוסף לזה, בפירסום הפומבי של מכתב אישי זה, אין התייחסות למה שעומד בבסיס העימות הנוכחי: חוסר אמון כמעט מוחלט, אם לא מוחלט, ביו"ר הועדה. על הדבר הזה טרם נמצא פיתרון

גולן שחרגולן שחר5/2/2011

מכתב של פרופ' עמנואל ברמן לגב' אורנה בר אילן, מופץ באישורו. כדאי לקרא. ארנה יקרה,

כפי שהבטחתי לך בשיחתנו הטלפונית, אני כותב לך על הרגשתי במצב הנוכחי, ומתיר לך לצטט או להפיץ את דברי. עד כה נמנעתי מהתבטאות פומבית מתוך חשש לשפוך שמן על המדורה, וחשבתי שאגיב רק ב"שיחות". אך המצב מחמיר והולך, ונראה לי שאסור לי לשתוק.

כפי שאמרתי לך, בניגוד לדעות שרווחות היום משני צדי המתרס, אינני רואה את המאבק הנוכחי כ"מלחמת בני אור בבני חושך". התמונה בעיני מסובכת ופרדוקסלית הרבה יותר.

אם לסכם את דעתי בקצרה, נוצר מאבק בין שני צדדים שלכל אחד מהם יש מטרות לגיטימיות, שבבסיסן מדברות ללבי. צד אחד (הרוב במועצת הפסיכולוגים, וראשה) מוטרד משמרנות-יתר של התחום הקליני ורוצה לפתוח אותו לכיוונים נוספים. צד שני (איגוד הפסיכולוגים הקליניים ושותפיו) רוצה למנוע שינוי רדיקלי כפוי שיפגע באיכות ההכשרה הקלינית הקיימת, שנבנתה בדי עמל.

בעיני אלה שתי מטרות שניתן ליישב בפשרות יצירתיות. לצערי, שני הצדדים כה להוטים, נחרצים ונחושים במאבקם, עד שבמקום פשרות הגענו למבוי סתום. נוצרו דמוניזציה הדדית, ופיצול מוחלט. כל צד מצהיר על נכונות להידברות, אך מציב תנאים שהם סמרטוט אדום עבור הצד השני.

מאז חזרתי ארצה מלימודים והתמחות בארה"ב, בשנת 1976, אני מושקע בטיפוח הגישה הדינמית-פסיכואנליטית באוניברסיטה ובקהילה המקצועית בארץ. השנים האחרונות לא היו פשוטות בתחום זה, וזאת בשל שינויים שהפסיכולוגיה הקלינית עוברת בעולם, והדיהם מגיעים גם לישראל. יש לחץ בכיוון של טיפולים קצרים יותר, יש ביקורת על גישות דינמיות שאינן די מגובות במחקר, יש התפתחות של מודלים מתחרים. אולם בחוויה שלי אלה הם אתגרים שניתן להתמודד איתם. התמודדות זו מחייבת פלורליזם ופתיחות, נכונות להעמיד גם מודלים דינמיים לבדיקה מחקרית (הם עומדים בה די טוב!), נכונות לדיאלוג פתוח עם גישות מערכתיות וקוגניטיביות-התנהגותיות, נכונות לשיתוף פעולה עם תחומים אחרים של הפסיכולוגיה, נכונות לבדוק מחדש את מבני ההכשרה שבנינו ולהתאימם לשינויים בלי לוותר על העיקר. מניסיוני, זה אפשרי.

אתן שתי דוגמאות: 1. במגמה הקלינית בחיפה הביעו חברי סגל המייצגים גישות מערכתיות וקוגניטיביות-התנהגותיות רצון שהסטודנטים ייחשפו יותר לגישותיהם ברמה מעשית. אני, ויתר חברי הסגל המזוהים עם גישה דינמית, תמכנו בהצעות אלה. התנאי שלנו היה שהניסיון בטיפול מערכתי וב-CBT יהיה בנוסף להכשרה הדינמית, ולא במקומה. הגענו לתכנית מוסכמת, שבה העומס על הסטודנטים גדל במקצת, אך לא פחתה אפילו בשעה אחת ההשקעה בהדרכות על טיפול דינמי, השקעה שכל השנים היא אחת האינטנסיביות ביותר מבין כל המגמות הקליניות בארץ.

2. לפני יותר משנה התפרסם דו"ח של "ועדה לביקורת איכות" של המועצה להשכלה גבוהה על לימודי פסיכולוגיה בארץ. ועדה זו, שהורכבה בעיקר מפרופסורים אמריקאיים, פסקה שלימודי פסיכותרפיה דינמית הם מיושנים ויש לצמצמם. הזדעזעתי מהדו"ח, ויזמתי עצומה של פרופסורים ישראליים למל"ג במחאה על המסקנה המופרכת. בין העמיתים שסייעו רבות בהשגת חתימות היה פרופ' גולן שחר (אוניברסיטת ב"ג), מראשי ארגון "אופקים". בהמשך התארגנה עצומה נוספת, בנוסח זהיר יותר אך באותה רוח, ביוזמתם של שני פעילי "אופקים", פרופ' דני קורן (חיפה) ופרופ' ג'ונתן הופרט (ירושלים). שתי העצומות סייעו במיתון הלחץ האנטי-דינמי שעורר הדו"ח באוניברסיטאות.

כמה מילים על שני גופים שממלאים תפקיד בדרמה הנוכחית: אינני חבר ב"אופקים", אך אני רחוק מלראות בו אויב. מטרתו המהותית, לקדם פסיכולוגיה יישומית שתישען על בסיס מחקרי, נראית לי לגיטימית. יש בו טווח רחב של דעות וגישות. יש בו חברים שהם עוינים מאוד לפסיכואנליזה ולטיפול הדינמי (כמה דעות פנאטיות מקוממות שלהם התבטאו בכתבה ב"הארץ" בשעתו); לעמדות מזלזלות ומתנשאות מעין אלה (ברוח מה שכיניתי "הדיקטטורה של הטיפול נתמך-הראיות") הגבתי בחריפות ב"שיחות" (יולי 2010). אך יש ב"אופקים" גם חברים המזדהים דווקא עם הפסיכואנליזה, או נוקטים גישה פלורליסטית כנה.

ומן הצד השני של המתרס, הוועדות המקצועיות הקליניות עשו כל השנים עבודה מסורה ורצינית ביישום מודל ההתמחות (כפי שהתגבש בשנות השבעים), אך נמנעו מכל חדשנות. שינויים שמתבקשים כבר שנים, כמו הפחתת המשקל היחסי של המבחנים בהתמחות הקלינית והרחבת האופציות לגביהם, לא התאפשרו (כתבתי על כך במפורט ב"שיחות", מרץ 2010). רבים מחברי הסגל החדשים שהגיעו מארה"ב לא הצליחו להפוך למומחים על רקע גישתם השונה למבחנים, והעובדה שנשארו "מחוץ לגדר" עוררה בהם מרירות. (חלק מהטונים הצורמים שהופיעו ב"אופקים" קשורים לתהליך זה). הוועדות המקצועיות מעולם לא נבחרו ע"י איש, אלא הורכבו בשיטת "חבר מביא חבר", שהובילה לאחידות-יתר בהרכבן. בולטת העובדה שמזה שנים רבות לא היה אף חבר סגל אקדמי בוועדה המקצועית הקלינית (בניגוד לרבות מהוועדות המקצועיות האחרות), ואף פסיכולוג קליני המזוהה עם CBT לא הוזמן להצטרף. היחסים של הוועדות עם המגמות הקליניות בכל האוניברסיטאות הפכו מתוחים.

רבות מתופעות אלה הועלו בישיבה משותפת של הוועדה המקצועית הקודמת עם נציגי כל המגמות הקליניות, שהתקיימה בדצמבר 2009. אני ייצגתי את המגמה בחיפה, ודברי היו חריפים. הובעה נכונות מצד הוועדה לשפר את הדיאלוג, אך בלי להתחייב לשינויים. לגבי אחת הנקודות העיקריות שהעלינו, הצורך בייצוג הסגל האקדמי בתוך הוועדה, נתקלנו בהסכמה עקרונית, אך נאמר שלא יהיה זה החבר החדש הבא שיצורף. ואכן, נציג כזה לא צורף מאז.

על רקע זה, לא פלא שהמדיניות שמוביל פרופ' יואל אליצור לגבי שיטת הבחירה של כל הוועדות המקצועיות זוכה לגיבוי מסיבי בחוגים לפסיכולוגיה באוניברסיטאות בארץ. רבים מקווים בכנות שיש בכיוון החדש פוטנציאל לייצוג פלורליסטי יותר בכל תחומי ההתמחות. השיטה הספציפית שאומצה הוצעה ע"י ועדה שמינתה מועצת הפסיכולוגים, ובראשה עמד פרופ' שמשון רובין, שהוא במקרה גם ראש התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה, ובוודאי לא התכוון לפגוע בגישה הדינמית. זה כמובן לא אומר שאי-אפשר לערער על השיטה שהתקבלה או להציע שינויים בה; אך קשה לי להתגעגע לשיטה הקודמת, שבה הוועדות המקצועיות לא נבחרו מעולם ע"י איש (ודאי שלא ע"י כלל הפסיכולוגים הקליניים) אלא "בחרו את עצמן". מועלות כעת טענות הראויות להישמע על אישור השינוי בתהליך מואץ של הצבעה במייל, ללא הזדמנות לליבון מקיף של חלופות בישיבת מועצה פתוחה. גם זו שאלה לגיטימית שיש לבדוק; אך כל עוד לא החליטה ערכאה משפטית לבטל את השיטה, היא חוקית.

חלק ממה שמדאיג אותי הוא הפרסונליזציה של המאבק. הזעם כלפי אליצור נובע בחלקו מעמדתו הנחרצת בעד ביטול סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים. עמדתי האישית, כפי שביטאתי ב"שיחות" (יולי 2010), היתה שונה מעמדתו של אליצור. סברתי שמן הראוי לבטל את הסעיף בד-בבד עם העמקת לימודי הפסיכותרפיה במגמות המ.א. ובהתמחות של הפסיכולוגים הלא-קליניים. הצטערתי שהדבר לא קרה. אך עלי לומר גם (מה שאמרתי בעל-פה לעמיתים רבים מזה שנים, אך נמנעתי מלהעלות על הכתב כל עוד הוויכוח היה בעיצומו) שהנושא של 9ב' נופח לדעתי מעבר לכל פרופורציה. אינני יודע על שום ארץ אחרת בעולם שבה מופיע סעיף כמו סעיף 9ב' בספר החוקים, וראה זה פלא – הפסיכולוגים הקליניים משגשגים בארצות רבות גם בלי סעיף כזה.

השקעת היתר בנושא 9ב' תרמה ליריבות קשה עם עמיתינו הפסיכולוגים החינוכיים, ההתפתחותיים, השיקומיים והרפואיים, שעימם – בצד חילוקי דעות – יש לנו אינטרסים משותפים רבים. עתה, כשהסעיף בוטל בכנסת, האינטרס שלנו בעיני הוא לעודד עמיתים אלה לעבור הכשרה יסודית בפסיכותרפיה – למשל, בבתי-הספר לפסיכותרפיה שבהם מלמדים בעיקר פסיכולוגים קליניים – ולא להעמיד מכשולים על דרכם, תוך הגזמת ההבדלים בינינו.

כפי שהערתי, הכיוון הקליני-הדינמי עומד היום מול אתגרים קשים בכל המסגרות האקדמיות. כדי שיעמוד באתגרים אלה בהצלחה, שיתוף פעולה קולגיאלי עם עמיתים המזוהים עם מודלים אחרים, עם עמיתים השייכים למגמות אחרות, ועם ראשי החוגים, הוא גורלי. החרפת העימות כיום מסכנת לצערי את האקלים הקולגיאלי, ויוצרת אנטגוניזם ואווירה עכורה.

כן, יש לנו אינטרסים חשובים שיש להגן עליהם באסרטיביות. אולם הערכת-יתר לא ריאליסטית של כוחנו עלולה להפוך לבומרנג מסוכן.

כך, למשל, יש בהחלט הגיון בביקורת על הרכב מועצת הפסיכולוגים, שיוצר תת-ייצוג לפסיכולוגים הקליניים בהשוואה למספרם. יש מקום ליוזמה לשינוי הרכב המועצה. אולם הרכב המועצה נקבע במפורש בחוק הפסיכולוגים מ-1977. תידרש חקיקה של הכנסת כדי לשנותו. הסיכוי היחיד שחקיקה כזו תעבור היא אם תוצע הצעה מוסכמת מטעם המועצה עצמה. אם נבוא לכנסת עם הצעה משלנו שפסיכולוגים אחרים יחלקו עליה, אין שום סיכוי שהצעתנו תעבור.

בימים אלה אנו שומעים על הצעה לכונן "מועצת פסיכולוגים קליניים" נפרדת. זהו רעיון שאין בו שום טעם. מועצת הפסיכולוגים הקיימת היא גוף ממלכתי שמעמדו נקבע בחוק. הסיכוי שהכנסת תאשר הקמת מועצת פסיכולוגים שניה הוא אפסי; וללא הכרה חוקית, מה ההבדל אם הגוף נקרא "מועצה" או "איגוד"? יהיה זה "נמר של נייר". נחוץ מאבק ענייני בתוך המועצה, לא פרישה דרמטית עקרה.

הרעיון להחרים ועדה מקצועית שתיבחר ע"י מועצת הפסיכולוגים אף הוא שגוי. אנו מדברים על מערך שלם של ההתמחויות, על מלגות, על בחינות התמחות. הסמכות החוקית והתקציבית בכל הנושאים האלה היא אך ורק בידי משרד הבריאות ומועצת הפסיכולוגים הכפופה לו. כל החרמה תגרום נזק בלתי-הפיך למאות מתמחים. בעיני זהו נשק שעלול לכרות את הענף שאנו יושבים עליו.

התפטרות הוועדה המקצועית הקודמת היתה משגה, וגם קבלת ההתפטרות ע"י אליצור היתה משגה. אולם אחרי שהוועדה התפטרה, אין בסיס פורמלי או מוסרי לדרישה שתכונן מחדש. לדעתי, חשוב שהפסיכולוגים הקליניים ישתתפו בבחירת ועדה מקצועית חדשה, וידאגו לכך שתהיה מאוזנת, מגוונת ופלורליסטית, כך שהויכוחים המקצועיים יתנהלו בתוכה, והפשרות יושגו בתוכה.

בין המועמדים לוועדה החדשה יש לא מעט מטפלים דינמיים רציניים. אני מכיר אישית רבים מהם, ושמעתי טובות על נוספים. הניסיון לפסול את הוועדה מראש אינו מוצדק, ואינו חכם. אנו זקוקים לוועדה רצינית וחזקה גם כדי שתשמש גורם מגשר בין שני המחנות היריבים, ותוביל – יש לקוות – לפתרונות חדשים שירגיעו את הקונפליקט המסוכן.

חרמות והימנעויות מובילים למבוי סתום. כוחנו בדיבור, לא בניתוקים.

שלך-

עמנואל ברמן

4.2.11

העתקים: שמשון רובין, דני קורן, חנה שטורם-כהן.



נ.ב. שאלת מי המועמדים שיעמדו לבחירה לוועדה. הרשימה היא: אורית אדם, יעל אייל, לי גבר, גילי גולדצוייג, דני דרבי, זיוה הדס, משה טלמון, יופ מאיירס, מרילין ספר, שמעון קורניצר, לילי רוטשילד.



ליונל קסטלליונל קסטל5/2/2011

מחשבות נוספות. החלטתי לצרף כאן תגובה שכתבתי באחד הפורומים שאינם פתוחים לכולם, על דברים שכתב יופ מאירס. לכן ההתחלה מתייחסת לדברים שהוא כתב, ההמשך נראה לי רלוונטי מאוד לאנשים שמגיעם לבלוג הזה.

יופ שלום,

אם העימות הזה היה מתחיל ומתנהל בצורה הזו, עם דיון עקרוני על טיב המקצוע, שאולי אינו מקצוע אחד, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת. ולגופו של עניין, חשוב לשמוע וללמוד ממודלים ממקומות אחרים, ארצות קצת יתר מסודרות מאיתנו. חלק מהדברים שאתה כותב על הולנד מתקיימים בפועל בשטח כאן. כמי שאוהב במערכבת הציבורית שנים רבות , אני יודע שהפסיכולוגים הקליניים מתבקשים להדריך אנשי פרופסיות אחרות (מטפלים ב.... למיניהם, מרפאות בעיסוק, ואפילו, לא תאמינו פסיכיאטרים). ממש מתבקשים, לא כופים, לא נדחפים, מתבקשים, מתוך תפיסה של המערכת שיש להם ידע רחב יותר, עמוק יותר של תחום הפסיכותרפיה. אני חושב שהידע הזה קשור קשר ישיר לאופן ההכשרכה, שכפי שכבר כתבתי היא ארוכה ומייסרת אך מעמיקה. המאבק צריך להיות לתת להכשרה הזו תמיכה וגב כלכלי ראוי יותר, ולא עושים זאת על ידי העלת רעיונות של צמצום ההתמחות, צמצום קורסים וכד'. לצמצם פירושו ליישר קו עם ממשלה, עם שלטון, עם חברה שמוכנה להמשיך להתבסס על רצונם הטוב של אנשי מקצוע שמוכנים לשלם מכיסם גם כדי לנהל מאבק מקצועי שרואים לנכון (לדוגמא, המאבק על הרפורמה, מותר לחשוב שהרפורמה היא טובה או חיובת, אבל אני חושב שאסור לזלזל במאבק של אנשים שעושים זאת מתוך אמונה שבה שהם עושים. מייד להאשים אותם בכך שהם דואגים לעצמם, שוב מזמין את כולם לעיין בתלושי המשכורת שלנו, ולא למטופלים, זה במקרה הטוב בורות, ובמקרה הרע רשעות). אבל החלק שעורר בי התנגדות גדולה בדבריך, בהרבה מהכותבים המזהוים עם הצד שלך (סליחה על ה"פיצול" אבל לצורך המחשה) זו הגישה שמאשימה אותי ואותנו בהתבצרות. אני לא מרגיש מבוצר, אני לא חושב שאני מבוצר, אני כל הזמן לומד, מעמיק, משפר את הבנתי ואת תפיסתי את המצבים המנטליים השונים של מטופליי, ואני מקווה שאני משפר בכך את עבודתי. ובמשך השנים עשיתי את זה גם לרוחב, בלימוד דברים שנראו לי חשובים כמו לימוד של שיטות לטיפול בPTSD וכד'. אבל נכון, לאורך השנים, כל אחד מאיתנו הולך ובוחר ומגבש את תפיסתו המקצועית, שהיא די קשורה לתפיסת האדם בכלל, וחלקינו בוחרים להיצמד למה שמרגיש להם טוב, נכון ועושה טוב. אין ספק שיש מקום לאנשים שעובדים אחרת, לעיתים מאוד אחרת, אבל אין זה אומר לדעתי שכולנו צריכים לעבור אחרת.

במאבק העכשוי, ככל הנראה שני הצדדים מתבצרים, ככל הנראה מתוך חוסר אמון הדדי. איני יודע אם ניתן להתגבר עליו, יכול להיות שאנו בנקודה קריטית בה צריך להחליט החלטות קשות על הפרופסיה שלנו, או על הפרופסיות שלנו. אבל אם יש סיכוי כלשהו להידברות, הוא מתחיל בעצירה של כל הליך הבחירות. אני יודע שהחטיבות האחרות עברו בחירות, והסכימו לנוהל החדש. אין זה מצדיק שאנחנו חייבם לקבל זאת. לכל אחד השיקולים שלו, ואולי הם לא הרגישו שזה כה מאיים עליהם. אבל מאוד פשטני וחד צדדי לתאר אותנו כדמוקרטים רק כשנוח לנו וכרגע מתבצרים מתוך איום. עבורי זו עמדה מזלזת, פוגעת ולא מבינה , או לא רוצה להבין, או מבינה אבל משחקים אותה תמימים, שהתגובה של אנשי מקצוע כה ותיקים ורצינים היא אמירה ברורה, ובעיק לגיטימית.

וגם אם לשיטתו של יו"ר המועצה, אנו סתם טיפסנו על עץ גבוה, והוא אכן רואה את הדברים שאופן ברור וכד', ואין שום כוחנות ואג'נדה מצידו, אז אדרבא, כמבוגר אחראי , כמו שלא פעם מטפל עושה בטיפול כאשר מבין שמטופלו אינו מכון עדיין לקבל פירוש כלשהו, מקבל זאת, לוקח את הרעיונות לחשיבה מחודשת, הולך להדרכות כדי שיעזרו לו לראות ואולי להבין דברים שאינו מבין. אני הייתי רואה בזה בגרות וגדלות נפש, אבל כנראה שזה מאוחר מידיי, וכולנו נצטרך לשאת בתוצאות.

ליונל

צור שחםצור שחם5/2/2011

תגובה קצרה להתייחסיות ששנתנו כאן ובפנייה ישירה אלי.. ראשית אומר שהתגובה שפרסמתי הביאה ליותר תגובות משציפיתי. כולל תקשורת אישית עם שני אנשים שפנו אלי (אחד מהם כתוב כאן) ואני שמח על כול דיאלוג אמיתי (המהלך שפרופ' אליצור מובי אין בו שום נסיון הדברות אמיתי. כי לא באים ומשנים מצב בניגוד לעמדת חלק ניכר מהשדה של פסיכולוגיה קלינית ללא הדברות ממשית. אני גם מבטא הערכה רכה, לניסוחים הבהירים והחכמים של ליונל. לאור אם תנסה לתקשר איתי או אם משהוא מהאנשים הרבים שדעה דומה לשלהם אני מבטא תגלה שאתה מקבל תשובות ברורות וסדורות.

ליונל קסטלליונל קסטל3/2/2011

זמן לנקמה?. להתייחס למחאת הפסיכולוגים הקליניים כמונעת רק מחרדה מפני אובדן "כוח, משאבים" וכד' זה לפספס את המהות התגובה.על אילו משאבים מדברים? אני עובד 10 שנים במסגרת ציבורית, אני מזמין את כל מי מפנטז על משאבים, כוח, שליטה וכו' לעיין בתלוש המשכורת שלי. תאמינו לי, זה יוציא לכם את החשק להחליף אותי. מדובר כאן על קבוצה מכובדת ביותר של אנשי מקצוע, המקדישים את עצמם להכשרה וגדילה את הדורות הבאים של הפסיכולוגים הקליניים בארץ. האם צריך שינויים? כנראה שכן. והם צריכים לבוא מתוך תהליך (סליחה על המילה הדינאמית). אני יודע כבר חלק מהתגובה, ניסינו כבר הרבה פעמים והפסיכולוגים הקליניים "השולטים" (זה נשמע כמעט כמו הסופרנוס) דחו המלצות, מנעו שינויים וכו'. אם זה היה ככה, ואיני יכול לקחת אחריות על דברים בהם לא הייתי שותף, האם עכשיו הדרך היא להחזיר באותה צורה. נכון, פרופ. אליצור כותב ומתנסח בצורה אלגנטית ביותר, ומציג את עצמו כאביר הדמוקרטיזציה והשקיפות. אני לא רואה שהצד הזה הוא כל כך דמוקרטי, ברגע שלא ברור שהרוב מסכים אתו. גם אם בעבר היו דברים לא דמוקרטיים, אז התשובה היא להחזיר בתרגילים לא דמוקרטיים ב"עטיפה" של פתיחות וכו'. יכול להיות שהשינויים שנכפים עלינו יעברו בסופו של דבר, אבל נראה לי שמתוך שכרון הכוח, פרופ. אליצור אינו מודע למחיר שיהיה ומוביל במו ידיו למשבר וקרע עמוקים ביותר, אולי עמוקים מידיי. יש בצעדים האלה זלזול ופגיעה באנישם טובים, שגם אם טועים, פועלים מתוך אמונה מקצועית מלאה. איני מוכן לקבל את הקביעה שפרופ. אליצור וקבוצת אופקים מייצגים את הקידמה והזרמים החדשים ששולטים בעולם הפסיכולוגיה בעולם. העולם הוא מעט גדול יותר מארה"ב, ובמקומות קצת יותר גדולים מישראל, כמו אירופה ודרום אמריקה השיחה האנליטי קיים, חי, עשיר ומתפתח בלי הפסקה. חוץ מזה, אני מתרשם שפרופ. אליצור וחברי אופקים ממלאים היום תפקידים מאוד מכובדים, למרות טענות הקיפוח וחוסר שיוויון. כפי שאמרתי, אני עובד בשטח (העיר לוד נחשבת למספיק שטח) ושם מתקיים דו קיום של מספר שיטות טיפול, כי יש עבודה לכולם. אז נכון, יש ויכוח מהותי על מה צריך כדי להיות פסיכולוג קליני ואת זה אנו צריכים לנסות להגדיר, אבל לא בכוח ובכפייה. מה שלגמרי לא ברור זה שפרופ. אליצור ואלה שמסכימים אתו בכלל מעוניינים לשמור על הפסיכולוגיה הקלינית שמקצוע מוגדר ונפרד, הרי לאחרונה נעשו מספר צעדים צהותיים המטשטשים את ההבדלים בין פסיכולוגים שונים. הרי נשמע שכולם רוצים לעסוק בפסיכותרפיה, אז הדרך הקלה ביותר היא להגדיר שכל אחד יכול לעסוק בזה? נכון, הדרך להיות פסיכולוג קליני היא ארוכה, קשה וגובה מחיר, ועדיין יש רבים שמוכנים לשלם את המחיר כי אוהבים את זה ומאמינים בחשיבות ההכשרה הארוכה, כי זמן הוא מרכיב מהותי בהתפתחות. מה רע בזה? כפי שצור כתב, זה תורם רבות לשמירה על רמה מקצועית מהגבוהות בעולם. אז בואו נשים דברים על השולחן, ההחלטות האחרונות עוקפות ומטשטשות את ההבדלים, פותחות את דלתות הפסיכותרפיה ליותר אנשים על חשבון הכשרה מהירה יותר, ולפי דעתי פחות טובה. לא לקשט את זה בכל מיני דיבורים "יפים" על פתיחות, שקיפות ודמוקרטיה. אפשר לעשות דברים מאוד לא צודקים באופן מאוד שקוף, אז מה? זה עדיין לא מכשיר את המעשים כצודקים או הוגנים. לצערי, נראה שפרופ. אליצור טיפס על עץ גבוה מידיי (וגם אנחנו, אבל אי אפשר להילחם על עקרנות מגובה נמוך), כנראה מתוך תחושה שיש בידיו הזדמנו לעשות מהפכה. אבל אני אומר שוב, המהפכה הזו יכולה לגבות מחיר גבוה מידיי וליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי, ולפי כל הבלוגים והמכתבים שפרופ. אליצור כותב, זה בדיוק מה שהוא לא רוצה להשיג.

אור פלדאור פלד3/2/2011

לצור שחם בעקבות מרלו פונטי. אולי כדאי לדייק. פרופסור אליצור לא בהכרח מבקש לפגוע בפסיכולוגיה הקלינית בפרט או בפסיכולוגיה בכלל, אך הוא בוודאי מוביל מהלכים שעשויים לפגוע בפסיכולוגים קליניים רבים. כאשר אחת הקבוצות נהנית ממירב המשאבים והעוצמה הפוליטית, וודאי שכל שינוי במצב הקיים ייפגע בה. את העובדה הזו אין לטשטש. אני חש ערפול וחוסר כנות (בניגוד לשקיפות בה נוהג פרופסור אליצור) דווקא מצד המתנגדים המסרבים לוותר על ההגמוניה אך, מאידך, ממאנים לקרוא לדברים בשמם. אם טעות בידי ואין כאן מאבק ייצרי על כוח ועל זכויות, אשמח לשמוע תגובות לדברי מרלו פונטי.

מרלו פונטימרלו פונטי2/2/2011

לצור שחם או כל פסיכולוג/ית שמתנגד לאליצור:. תוכל להסביר את ה"כוונות האמיתיות שאינן מבוטאות גלויות"? אני שומע שוב ושוב את ההתנגדות לאליצור מפי פסיכולוגים קלינים רק שעד כה לא מצאתי פירוט של טיב ההתנגדות. אילו תוכניות קונקרטיות יש לאליצור שאליהם אתם מתנגדים? מדוע אתם מתנגדים לבחירות פתוחות בניגוד לשיטת "חבר מביא חבר"? האם יש אמת בכך? מדוע ישנה התנגדות כה גורפת לאבחון "אבידנס בייסד"? מהי עמדתכם בנוגע להתמחות - להשאיר את הניצול הקיים (4 שנים במה שמוגדר כחצי משרה בשכר בזיוני) כפי שהוא? הרי אין לכך אח ורע בשום מקום בעולם ולא נראה כי עד כה נעשה מאמץ רציני לשנות זאת (נאמר, עיצומים או שביתה או אפילו התעקשות על שנתיים במשרה מלאה - מדובר באותה כמות תקנים). מדוע אליצור טוען כי אינו מתנגד לגישות דינאמיות (כפי שהביא בבלוג שלו לפני מספר שבועות) ואילו אתם סבורים שכן?
אשמח לתשובה או תשובות לתהיות,
תודה מראש

שרון זיו ביימןשרון זיו ביימן2/2/2011

הערכה. לפרופ' אליצור,
פעילותך ליצירת שינוי בפעילות המועצה, בפיקוח על תהליכי התמחות, והחתירה לעדכון תהליכי העבודה והכללים תוך התייחסות למגמות עכשוויות בתחומנו ראויה להערכה רבה. האופן בו אתה מתקשר את הפעילות מעל בלוג זה מאפשרת קשר בין השדה למקבלי ההחלטות. אני מחזקת אותך בפעילותך ואשמח לסייע באם אמצא דרך.
בברכה, שרון זיו ביימן, פסיכולוגית קלינית

צור שחםצור שחם2/2/2011

נעימות שפתיים שאינה כנה ואמיתית.. הדברים הכתובים על ידי פרופ אליצור הינם מתק שפתיים שמכסה כוונות אמיתיות שאינם מבוטאות גלויות. מאחורי פעילותו של פרופ' אליצור בראשות מועצת הפסיכולוגים יש אג'נדה מכוונת ליצור שינוי עמוק ויסודי באופן פעילות התחום של פסיכולוגיה קלינית בישראל. הפסיכולוגיה הקלינית בישראל שומרת שנים רבות על רמה מקצועית גבוהה מאוד. רמה המבוססת על שילוב גישות דינמיות, ממוקדות התנהגתיות ורמה גבוהה של אבחון אישיותי. תחום מקצועי זה הוא היעד של פרופ אליצור. הפעולות הנעשות על ידו נועדו ליצור שינוי עמוק באופן פעולת וההכשרה בפסיכולוגיה קלינית. זאת תוך צמצום הרכיב של הגישה הדינמית, צמצום ואולי אף ביטול החלק של אבחון אישיותי וטשטוש ההבדלים בין החטיבות המקצועיות בתחום הפסיכולוגיה בישראל. הזמנת הפסיכולגים הראשיים נעשית לאחר המועד (החדש) לבחירת ועדה מקצועית לפסיכולוגיה קלינית, במקום זו שהתפטרה לאחר הליך מתמשך של צמצום יכולה לפעול על ידי פרופ' אליצור. רשימת המועמדים הקיימת כוללת מספר אנשים לא ראויים בעליל, אנשים שרובם לא עובדים בתחום השירות הציבורי ומהווים רובם אנשים המזוהים עם 'אופקים ודרכה'. הזמנת הפסיכולגים האשיים לאחר הליך בחירה מתוכנן זה היא נסיון להרדים את ציבור הפסיכולגים הקליניים (שלא יצליח) וולהמשיך בהעברת השינויים שיבילו לירידה משמעותית ברמה המקצועית של הפסיכולוגיה הקלינית בישראל. המהלך אינו ראוי ויתקל בהנגדות של ציבור הפסיכולגים הקליניים בישראל שאני נמנה עליו.