פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מצפן הורי

מצפן הורי

ד"ר ניצה ירום | 3/2/2015 | הרשמו כמנויים

לאחרונה דנתי בסוגיות בנושאי הורות, ילדות והתבגרות בזמננו. אני מעלה הפעם את ההרצאה שנשאתי ביום 29.1.2015 בכנס השנתי למנחי הורים ואנשי מקצוע העובדים עם הורים בנושא 'הקול מתחיל במשפחה'. הכנס התקיים במרכז להורות ומשפחה, של מכללת סמינר הקיבוצים.

מצפן הורי: שיח עם קולות ההורים המופנמים, הסביבה והילד
מטרת ההרצאה: להתייחס לשנוי הנדרש מהורים, אשר צריכים לגבות את ילדם בזמננו. הילד והמתבגר של היום הוא סובייקט וסמכות חברתית וטכנולוגית, בסביבה שלתוכה הוא נולד. לעומתו, ההורים, המקיימים לכאורה משפחה דמוקרטית, חשים עצמם חסרי אונים כי גדלו בעולם שונה והפנימו דפוסי הורות של העבר, המושתתים על יחסים הוריים של תפקודיות, מרות והיררכיה. בעת מצוקתם – ההורים מנסים או מודרכים להיאחז בדפוסי העבר הללו, אלא שאלה מייצגים קודים אנכרוניסטיים במציאות העכשווית.
בהרצאתי אני מציעה את האלטרנטיבה של פיתוח מצפן הורי. המצפן ההורי מכוון לפיתוח היכולות של ההורה לניהול שיח ונטילת אחריות הורית יחדיו. באווירה המשפחתית הדמוקרטית של היום, הקשבה לקולו של הילד (או האחר המשפחתי) עבור מי שלא בהכרח הקשיבו לקולו – דורשת נכונות להקשיב לאחר, תוך אי-ויתור על קולו הוא. בהתנהלות שכזו - ההורה יוכל לכוונן עצמו על פי מצפנו האישי.
בכך אני מתכוונת לשנות את הדפוס ההורי הפונה ל 'קבלת פתרונות' - לדפוס של 'שאלות על קשיים'. הורים הם אנשים אינטליגנטיים, שאולי פה ושם יכולים להיעזר בטיפים, אבל העמדה הכללית בסיוע להם, צריכה להיות, בעיני, בחינת קשייו של ההורה: איפה הוא מתקשה ואיך ינסה להבין ולשנות את קולו הפנימי. במובן זה, ההורות היא אתגר והזדמנות לשנוי, לא רק מקור לעומסים ודאגות או, לחילופין, היא איננה איתור כבוד חברתי.
אפתח בהצגת 2 סוגיות יסוד:

1. הקושי לשמוע את קול האחר (במשפחה): הן הניסיון הקליני שלי והן הספרות הפסיכואנליטית מראים שקשה לשמוע את קולו של האחר. לכאורה, שנוי גדול חל באווירה המשפחתית ובגידול ילדים בנושא של שמיעת קולו של הילד. אני רואה מדי יום הורים – אבות ואמהות, וגם סבים וסבתות – משוחחים עם ילדם, משתפים אותו ושואלים לדעתו: באיזה גלידה יבחר, אם זה המקום והזמן לחצות את הכביש, אם ילדה קטנה קובלת שקסדת האופניים לא נוחה לה, כשאביה יבוא אחר-הצהרים לקחת אותה מן הגן – הוא רוכן אליה, קשוב למילותיה, ומרגיע אותה – לאף אחד הקסדה לא נוחה, אבל היא שומרת עלינו.
בפועל, הילדים והמתבגרים של היום מקבלים עידוד להיות בעלי דעה והם גם מומחים בטכנולוגיה ובמצבים חברתיים; הם מבינים בשניהם, כי נולדו לתוכם.
ההורה גדל והפנים, כאמור, שיח אחר בין הורים לילדים. מוטיב 'קולות ההורים המופנמים' – שעליו אחזור במהלך הדיון – הוא קולות שהפנמתי כהורה, על בסיס המודל ההורי שהיה לי – זהו בית הספר להורות שכל הורה ניזון ממנו. אלא שהקודים שמופנמים של המודל הזה מבוססים על קולות מן העבר, כאשר ההורות של פעם התבססה על קודים של תפקודיות, מרות והיררכיה. באופן היסטורי, פרושה של הורות היה לדאוג דאגה פיזית לרך, שלא ימות. ולחנך את הילד כאובייקט. כיום לדאגה הפיזית מתווסף מרכיב רגשי, ולחינוך של הילד כאובייקט מתווסף ההכרח להתייחס אליו כסובייקט, כשותף, ולנהל אתו דיאלוג מכבד. בבסיסו של דבר, מדובר על הורה שצריך להציע לילדו דפוס של קשר שלא הוצע לו; לנהל דיאלוג שלא ניהלו אתו.
למה ומתי שמיעת קול האחר היא בעייתית במשפחה? במצבים שבהם ההורה מרגיש מאוים, חסר אונים, לא בטוח בקולו, מול ילדו האורייני, המבין בהפעלת הטכנולוגיה ובקריאת מצבים חברתיים לא פחות טוב ממנו, שרואה אותו במבוכותיו, בקוצר ידו, שמאתגר אותו – אז קשה להורה לשמוע אותו. השיח ההדדי הנשמע בגינה יכול להגיע למבוי סתום כשההורה 'לחוץ': בנקודה זו הוא יפנה ל'טייס האוטומטי' – לדפוס ההורי שהוא הפנים: הוא יצעק, הוא יתנתק באומרו: 'אז תעשה/י מה שאת/ה רוצה'. הוא ייחשף לעצות מומחים בלתי ישימות: ל'סלק את המסכים', להיפרד מן הילד האמור לישון 'בפנים חתומות'.
על פי הפסיכואנליטיקאית האמריקאית ג'סיקה בנג'מין מתקיימים 2 הסדרי קשר. אחד בעייתי-מצוי, שלו היא קוראת 'ההסדר הקומפלימנטרי'; היא מתייחסת לבני משפחה (בדברה בעיקר על בני זוג, ואני מרחיבה חשיבה זו גם ליחסים הוריים) המתייחסים לאחר המשפחתי כאל משלימה של עצמם. כאילו שיש רק קול אחד במשפחה: או שהילד צודק או שאני צודק; או שבעלי צודק או שאני צודקת. מדובר על יחסים משלימים, שהאחד 'נכנע' לשני בשם הקשר, התלות, ההיררכיה וההשתקה.
ההסדר האלטרנטיבי הוא של יחסים סובייקטליים (הסדר סובייקטלי): שני קולות נמצאים בדיאלוג – אני שומע את קולו ואת קולי ומתייחס בהתאם. שני אנשים (סובייקטים) – הורה וילדו - מנהלים דיאלוג ומשתתפים באחריות, כשההורה הוא הסובייקט הבוגר-האחראי המרכזי. אם ההורה מרגיש שהילד צודק, או שהוא ברור בטיעון שלו, אבל ההורה רוצה, למשל, לצאת בזמן לבית-הספר - הביטחון של ההורה בקול של עצמו, כסובייקט, חייב להיות בעל נוכחות. אחרת, ההורה מבטל את קולו ויכהן וירגיש כמספק שירותים בלבד (כקומפלימנטרי).
כשמתקיים דיסוננס (הבדל, שוני) בין הקולות – של ההורה והילד, של הבעל והאישה – איך מנווטים? שמעתי פעם אישה אומרת:"עם בעלי הראשון – רק הוא החליט. עם בעלי השני – הכל יותר טוב, פעם הוא מחליט ופעם אני." משמע, למי שלא גדל על ניהול דיאלוג באופן מובנה - הסדרים טכניים כמו 'תורנות קולות' הם הסדר טוב. אבל לשיח קולות מפותח, הנדרש כיום במשפחה הדמוקרטית – צריך להיות מסוגל לפתח הקשבה, גמישות ואחריות. אחרת, הילד יזכה ליחס של סובייקט חושב, מתמצא ומשתתף, ופתאום – כשקולו יפגוש מבוכה פנימית אצל ההורה – ההורה ינסה להסתדר עם המבוכה שלו בכך 'שיצעק', ינסה להשתיק את קולו של הילד (יפנה להשתקה ולנוכחות קול אחד בלבד). בשיח סובייקטלי או בשיח של שני קולות ההחלטה הנכונה להורה היא לשימוש בוטח בקולו: סובייקטיבית 'זו דעתי', או אובייקטיבית-אחריותית: "אין ברירה, צריך עכשיו להפסיק הכל ולהכנס לאוטו".

2. הקושי לשמוע את קולו של האחר (הילד) כפתח לפוגענות והזנחה הורית:
בתקופה האחרונה מצאתי עצמי פונה בהזדמנויות שונות למחקר שערכו 2 חוקרים מאוניברסיטת חיפה – איזיקוביץ ולב-ויזל, להזמנת משרד החינוך, בשנים 2011-2013. במחקרם הם ראיינו יותר מ-10.000 ילדים בגילאי 12-17, ש40% מהם (כמעט אחד מכל שניים) דווחו על פגיעה רגשית ופיזית במשפחה, על הזנחה פיזית ורגשית, על התעללות ואפילו אלימות. מדוע אני משתמשת במחקר זה כנתון רקע? מכיוון שהורות כיום באה ממקום מאוד מגוייס והצטיינותי, אבל הורים המנסים 'לג'נגל' בין משימות החיים חייבים להיות מודעים למחירים שילדיהם משלמים בדרך, למרות שהפער בין הכוונות ומשאלות הלב לבין האפשרות של מציאות פוגענית במשפחה - מסב אי-נוחות.
עמדתי היא שלהפוך את ההורות 'לפרויקט מצטיין' במציאות המסובכת של היום (כשקיים הקושי בדיאלוג, באיתור הסכנות, בניווט בין השקעות בתוך המשפחה ומחוצה לה) דורש עמדה מציאותית יותר: להבין את הפגיעות המזדמנות ולנסות להימנע מהן, לשנות את 'אזורי הפגיעה וההתעלמות'. חשוב להבליט עמדה זו מכיוון שקולותיהם של מטפלים-פסיכולוגים שונים לגבי הדרכת הורים נשמעים לרוב כך: לגשת להורים ברגישות ובאמפתיה. ואכן, ההורות הינה תפקיד קשה תמיד וכיום במיוחד (בעולם דינמי ופרוץ), אלא שהאחריות היא מושג המפתח. ואם אכן הורים פוגעים בילדיהם, עליהם לאתר את אזורי הפגיעה, זוהי חובתם ההורית. תחושת האשמה צריכה להתחלף בתחושת אחריות, ובכך שאין בושה לעצור ולשנות.
אביא מספר דוגמאות קליניות כדי להראות כיצד מתגלים הקשיים בהקשבת ההורה לילד ומתגלמים בהתנהגויות הוריות פוגעניות או מתעלמות (תוך תשומת לב למעורבות קולות ההורים המופנמים):
המקרה של עילאי (בן 13) (מתוך ספרי 'שפות הגוף', פרק 12): המקרה של עילאי מתאר נער שמסרב ללמוד ולדבר בטיפול הפסיכולוגי שלו, ומעדיף לשחק ולהיאבק עם הפסיכולוג שלו. הוריו של עילאי מתוארים כך: האם היא אשה דאגנית ודברנית, שמדברת אל ועם עילאי, אבל נראה שהוא 'כבר לא מקשיב לה', וכאשר היא מלווה את עילאי למשרדו של הפסיכולוג, היא קורסת אל כורסת המטופל ואומרת:" לאמא לא מגיע?". האב מתואר כאדם חם וחלש, קולו לא נחשב. המקרה מובא בפרק הנידון כדוגמא ל'זוג הורי ביזארי' (ע"פ האנליטיקאי הבריטי רונלד בריטון): זוג הורים שמנהל 'שיח של חרשים'. האם, שניתן לומר שיש לה כוונות טובות, משדרת:"רק אמא מבינה", היא מתאמצת, אבל בעיקר משתיקה או מקטינה את קולו של האב, ואח"כ חשה בודדה ומותשת. בהדרכה על המקרה ובדיון בו בפרק אני מבליטה את הקושי ואת התרתו: הפסיכולוג נעשה נחוש יותר ל'חבר בין ההורים' – שקולות שניהם ישמעו ויילקחו בחשבון, והאחריות לעילאי תחווה כמשותפת. התוצאה: עילאי מתחיל מאד באיטיות ללמוד, מפסיק רק לשחק ולהיאבק בטיפול, ומוכן לשוחח (להשמיע את קולו). המסקנה: הזוג ההורי 'הביזארי', המנהל שיח של חרשים – יוצר בריתות מבלבלות של נאמנות עבור הנער המתבגר: הוא 'פרטנר' של אימא, אבל מתנגד ל'מילים' (בלימוד, בשיח הטיפולי); הוא זקוק לדמות ולקול האב כרציני ונוכח, כדי לצאת מן הנישה שלו. במקרה זה הדיבור האימהי ואי הדיבור האבהי הם פוגעניים בכך שהם מביאים להימנעות ושליטה של הנער (שלא מסכים ללמוד), ולחוסר אמונה מצידו ששיח אפשרי בכלל.
המקרה של נוגה (בת 11 ): המקרה של נוגה מדגים הזנחה רגשית ופיזית של ילדה בתחילת גיל העשרה. נוגה מגיעה לשעות הטיפוליות שלה כשהיא לבושה בבגדים קרועים ולא הולמים את העונה. אמה של נוגה היא אשה בתפקיד ניהולי בכיר, ולה שני ילדים נוספים לנוגה, שאתם היא מרגישה שהיא מסתדרת. ואילו נוגה היא ילדה 'יותר בעייתית', הדורשת יותר סבלנות והקשבה מחודדת, מאם עמוסה. האם אומרת:"אגיד את האמת, לא מתאים לי ילדים", מתקשה להגיע להדרכת הורים ובתהליך הטיפול נחלת. האב זמין וקשוב לנוגה, אלא שניראה שבפרק ההתפתחות הנוכחי שלה, נוגה זקוקה לנוכחות האימהית, שאיננה סבלנית כלפיה. סיבת ההפניה של נוגה הייתה הבידוד החברתי שלה בבית הספר – ילדים לא רצו להתקרב אליה.
באחת הפעמים הספורות שהאם מגיעה להדרכת הורים היא מתארת את הסצנה המשפחתית הבאה: היא מגיעה עייפה מן העבודה ומוצאת את נוגה רובצת על הספה ורואה טלויזיה. היא שועטת אל המכשיר ומכבה אותו, כשהיא צועקת:"את לא תהיי בטטת כורסא", ולמטפלת היא אומרת: "אני אשה פעילה, אותי גדלו ככה".
נוגה כבטטת כורסא: כיום אנו רואים את ההצמדות של מבוגרים וילדים למסכים למיניהם; הם המשך הגוף (הסמרטפון על כף היד) והחבר הטוב שלהם. אובדנו או קלקול בו מביאים לבלבול ומצוקה אצל שני הדורות. אצל נוגה, הילדה הבודדה, הטלויזיה היא החברה הטובה שלה. היא ילדה מוזנחת, המתנחמת במה שיש לה. היא לא ילדה עצלנית, היא לא בטטה.
לגבי האם: 'הילדה השלישית' היא כבר יותר מדי לאשה קרייריסטית, במיוחד לילדה שצריך להקשיב לה קשב מיוחד, בסבלנות. האם מרגישה שאין לה את הסבלנות הזו, מרגישה אשמה, אבל לא מאפשרת לעצמה לטפל בדפוס הזה שלה והיא פשוט נחלית. הטיפול מסתיים בכך שנוגה 'מתעשתת' – היא בוחרת לעצמה קבוצה טיפולית במקום טיפול פרטני, ומשלימה עם הנוכחות המיטיבה עם האב. הדיון בחומרים הקליניים שהובאו כאן יעשה להלן:

חמש זירות לשיח בין קולות הוריים וקולות אחרים:

1. קולות ההורים המופנמים כ'פתרון' אנכרוניסטי ופוגעני:
ציינתי קודם שאפשר לזהות את קולות ההורים המופנמים - את השימוש שהורים עושים כאשר הם מרגישים חסרי אונים מול הילד – בדפוסים שהם הפנימו מהוריהם בילדותם. אלא שהדפוסים הללו התאימו למודל הורי מן העבר ששם במרכז את הדאגה הפיזית לילד: שיאכל, שייקח סוודר, ואת 'חינוכו' – שיתנהג יפה, שיוציא את הידיים מהכיסים, שיעמוד זקוף, שתאסוף את השער לפני האוכל. בהווה - מגייסים השלטת רצון כפויה ובלתי צפויה; ניתן לתאר תהליך שבו מתנהל דיאלוג שיתופי-כיפי בין ההורה לילד, ולפתע – ההורה שלא שיתפו אותו ולא שוחחו אתו (על עצמו) – 'ישלוף' את הדפוס או את קולות ההורים שהוא הפנים.
הדאגה וההשתתפות של הורה חשובות, אבל קוצר הקשב והזמן יצרו בלבול. נאמר שהאם מצלצלת מן העבודה, ולפתע נותנת הוראות פיקוח: 'חממת?, סגרת?" (שהן חשובות, אך הטון הוא הקובע). או שהילדה מספרת לה: 'המורה הוציאה אותי מהכתה' , והאם מגיבה:"אמרת לה?, לא היית צריכה ל....!" ההצעה היא להקשיב לקול ההורי כשהוא מפקח וממשטר: ככה דיברו אליך בילדותך? לשים לב לכעס שנשאר בהורה ואפשרות המרתו לדפוס שליטה בוגר: עכשיו אני הבוגר/ת, האומר/ת מה לעשות, השולט/ת.
בהדרכת הורים הייתי מכוונת לעובדה שכל ההורים גודלו על מודלים הוריים ששייכים לתרבות העבר. חשוב לאתר אותם: איך אתה כהורה נוקט דפוס או קול הורי מופנם כאשר אתה לחוץ, קרוע בין מחויבויות (מצלצלת מן העבודה: דאגה או המרה של קוצר רוח בדאגנות/אשמה?). במדה וההורה פוגש דפוס הורי מופנם שהוא תשתית אישיותו, מעורר זעם, התנגדות או חרדה – חשוב לעזור לו בנורמליזציה של המפגש הפנימי, אבל אם התגובות הן מדי נסערות – כדאי להמשיך את התהליך בטיפול אישי (ולא רק בהדרכה הורית).

2. הסביבה הזוגית (השויונית?):
בתצפיות שלי בחיי משפחות צעירות נראים האבות הצעירים כשותפים שווים בגידולו של הילד. מוקדם בבקר אני רואה אבות הנושאים את תינוקותיהם במנשא על חזם. אחרי הצהרים אני רואה אבות (כמו גם אמהות) שילדיהם רוכבים יחד עמם על האופניים בדרך מן הגן. אני שומעת על משפחות שבהם הנשים (המשוחררות) מטילות או משאירות את המטבח והבישול לבעליהן, העושים את הזנת המשפחה ברצון. אולם, גם בחלוקת הנטל המשפחתי שהופכת ליותר ויותר שוויונית, צריך לאתר את קולותיהם של הפנמות העבר: של אמהות שהעבירו לבנותיהן את המסר – 'לא' ל'דכאנות הגברית': לא להיות פריירית במטבח, 'לא' לתלות כלכלית. האשה/האם רוצה פעמים רבות לפצות על המסר הכנוע של אמה בעצמאות מופגנת (שלא נותנת קרדיט לפרטנר).
ולפיכך בתוך משקי הבית השוויוניים לכאורה ניתן לראות לא פעם שתלטנות מוסוות – הבעל מטפל בילדים באופן שווה, אבל האם תדבר בטלביזיה על הקריירה שלה כמפעל אישי – נשים יכולות לג'נגל אמהות וקריירה, ואילו בן-הזוג המשתתף נלקח כמובן מאליו. סביר שנשים יכולות לאפשר לעצמן אמהות וקריירה כאחד אם הן מוכנות להודות ש'אמהות' היום איננה נחלה נשית אלא משפחתית, והיא שותפה ב'מפעל' משפחתי, כשבן זוגה והוריה או הורי בעלה הם שותפים במפעל הזה. דוגמא: 'בעלה של שי-לי' (מתוך תוכנית ראיונות בטלביזיה) – שי-לי, סגנית מנהלת מחלקה בבי"ח , אם לחמישה ילדים, רואיינה כדוגמא להצלחה נשית למזג אימהות וקריירה. כשהיא נשאלת: איך היא מסתדרת? היא עונה:"במקרה בעלי עצמאי, וגם ההורים עוזרים".
נראה לי שהגברים - האבות ובני הזוג - הסתגלו במדה רבה לחלוקה השוויונית, והם נראים כנהנים מן האבהות, הבישול, והחובות המשפחתיות האחרות כולל סיוע לבת זוגם; זה חלק מן החיים המשפחתיים והאחרים שלהם כיום. הבעיה היא בשיח ההורי, מן הסוג שראינו אצל הוריו של עילאי: עדיין האימון בלשמוע ולכבד את קולו של בן הזוג הוא לקוי. נראה לי שנשים ואמהות עדיין רוצות להחזיק 'באמהות' ככוח, בשעה שמדובר על שותפות. מדובר על יתרון היסטורי, שצריך להציב אותו בהקשר משפחתי חדש – של דיאלוג, עזרה הדדית וכיבוד השותפים.
שיתוף פעולה זוגי צריך לקחת בחשבון את קולות ההורים המופנמים, ואת הצורך בשמיעת קולו של האחר, במשא ומתן ולא בהכתבה או בויתור. השיתוף הזה קריטי בהורות, שבה צריך לתת לשותפים את הכבוד הנדרש, ולא להשתמש 'באמהות' (או ב'אבהות') כמנדט לכוח וכפיצוי על כניעות העבר. מומלץ גם לאפשר שיח עם הסבים: ברור לכול המעורבים שההורה הוא המחליט, אבל הקולות במעגל המשפחתי הרחב יותר הם קולות אוהבים ודואגים. במקרים רבים השיח עם הסבים לגבי הדור השלישי אינו רק מקור חשוב למידע, אלא שהוא גם פותח פתח לדיאלוג בוגר בין הורים וילדים (שהם עכשיו הורים), שיש בו בחזקת תיקון ואינטימיות ולא בהכרח ביקורת, ובעיקר – זוהי עזרה לכבדה וקול שניתן להקשיב לו. מומלץ שהמודל הנקוט של 'קול אחד' (מודל קומפלימנטרי) יפנה מקומו למודל של שיח בין 'שני קולות' (מודל סובייקטלי).

3. סביבת השפע התרבותית:
בסביבת השפע והצרכנות העכשווית חשוב שהסובייקט ההורי (והזוגי) יוכל לחשוב על עצמו וסביבתו לא בהכרח דרך פתרונות 'טרנדיים', גם כשהם נראים כמו 'הליכה נגד' ('אצלנו אין טלביזיה', 'אנחנו צמחונים'). הקול האישי השואל, הביקורתי (כלפי פרסומות ולחצי הסביבה והתרבות), המגדיר את הגבולות – הוא הנדרש מול חברת השפע. מדברים על ההורה המרגיש אשמה ומפצה את ילדו בכך שהוא קונה לו הרבה וממותג או מאפשר לילד לקנות. חוסר האונים ההורי (בנוסף לרגש האשמה), המחליף גבוי רגשי במשהו קונקרטי הוא המשכי לחברת השפע: כולם קונים יחד ב'איביי', הולכים לקניות בקניון, הילדה והאם הולכות למספרה יחד. לכן, מסיבת יום הולדת לילדה בת 6 שמזמינים אליה מבדרת ששמה לילדות עיגולי מלפפונים על העיניים ואת רגליהן במיני-אמבטיות אינה מזעזעת אותי; היא מזכירה לי שגם אני וחברותי בילדות שחקנו 'גדולות' דרך השפתון והפודרה והפרווה של האמא. אבל, הקול האימהי לעיתים קרובות נמצא שם בתחימת הגבולות: מתי טיפולי היופי האלה מזיקים לעור הילדה, באיזה גיל לעשות חורים באוזניים, להסיר שער בלייזר, לקנות בקניון עם חברות בתקציב מוסכם מראש.
בהקשר הקול האישי וסביבת השפע והפרסום, חשוב לשים לב לעובדה שהמודלים להזדהות לקוחים מן המדיה ומסלאבים, ואלה נוטים לגרנדיוזיות והדגשת 'הכיפיות'. בכל תוכנית בישול המילים: 'מצוין', 'נפלא', 'מושלם', חוזרות על עצמן; בסרטי פורנו' שצעירים וגם מבוגרים משתמשים ל'הוראה ובידור' - המודל להצלחה גברית הוא ל'גמור' פעמים רבות בלילה, בעוד שנער (וגם גבר) זקוק ללווי והסבר לגבי העובדה שבמציאות ההתנסות היא שונה - הדדית ואינטימית. כך, על בסיס הנורמות והמודלים הבלתי אפשריים הללו, מתעצב סטנדרט למצוינות ההורית (האישית) – גרנדיוזית, 'הכי טובה', בשעה שבמציאות קיים הילד האורייני, הלחצים והסכנות הקיומיים ו'הדרכה' מדמויות ההורים המופנמים (מהעבר).

4. סביבת התמיכה החברתית:
דוגמא: הורים במקצועות חופשיים, העובדים מן הבית, הביאו לטיפול את ילדם בן ה-7, 'שמדבר לעצמו'. מסתבר שהבייבי סיטר שלו הוא הטלויזיה, והוריו נמצאים בבית, עובדים ואינם זמינים. זוהי דוגמא לילדים העזובים של היום, שאוהבים את הוריהם ומגוננים עליהם, באומרם (אם יישאלו):"אני אוהב להיות לבד". אבל לבדידות והחשש של הילד הנמצא שעות לבדו יש מחיר – נוגה ילדה הייתה דחויה, עילאי הפסיק ללמוד, קורל (שנדון בה בהמשך) נעשתה חולה. התשובה היא יצירת סביבות תומכות: תאים הוריים בבנין או בסביבה (עם עוד הורי ילדים, בתורנות).
חשוב להכיר בהעדר התמיכה הבית-ספרית ובחשיבותה (בענייני חרמות ואלימות בפייסבוק ובאינטרנט; אלימות ושתייה כמפלט של 'נוער עזוב') . קולו של ההורה הצועק על המורה הוא קול שיוצא ידי חובתו, הוא כאילו נשמע ופועל ל'טובת' ילדו, אבל הקול ההורי צריך לפעול לשיתוף פעולה עם הגורמים החינוכיים, יחד לספק לצעירים מערכות תמיכה שישתפו אותם.

5. קולו של הילד:
החשוב מכל בעיני הוא לשמוע את קולותיהם של הילדים העזובים והפגועים של זמננו. ילדה בת שמונה אמרה לי: "חושבים שילדים טיפשים"; חשוב שקולו של הילד יפגוש קול מכבד,משתף ומגונן.
כדי שנטיב לשמוע את קולו של הילד העזוב והפגוע של זמננו אציג שני מצבים אפשריים: כשקול הילד אינו נשמע כדי 'לחסוך מאמא' - במקרה של קורל (בת 9)(בסיפרי 'סיפורי גוף', פרק 1): בגלל שלא יכולה להגיד לאמא ש'תרד ממנה' – מתפתחים אצלה כאבי בטן. פגיעה רגשית קורית כשההורה 'לא מוכן לשמוע' את קולו של הילד, ומה שהילד או הילדה משקפים לו - נחווה כהתקפה אישית. את הקושי הזה ההורה צריך לאתר בהדרכת הורים ולהתעניין בו.
כשקולו של הילד/הנער המוחה - מרחיק את אמא (או מעצבן את אבא) - המקרה של רועי (בן 14)(ב'סיפורי גוף', פרק 5) הוא כזה: במשפחה חד-הורית, האם (הגרושה) רוצה, סוף כל סוף, להגשים את עצמה בקריירה, ודוחקת ברועי, עתה כשהתבגר, לטפל בעצמו (בכביסה שלו, כשהיא לא נענית לבקשתו לספק לו חולצות נקיות, כאשר בעיתו היא שהוא מזיע). בהדרכה אנו דנים ב'הזעה' שלו כמתבגר שצריך לעשות הכל בעצמו. הפניית העורף או הזנחה מצד ההורה, יכולה להיות מבוססת על תשישות – סוף כל סוף אפשר קצת 'לדאוג לעצמי'; אלא שהמחיר הוא הזנחת המתבגר, הזקוק ללווי. הוא זקוק לקול ההורי, שאפילו חופר, אבל משתתף ומתעניין, לא מוותר.

המלצות לסיכום: לאור הנאמר, דעתי היא שיועצי ההורות הם פרטנרים טובים להורים העכשוויים, המתקשים בהורותם, מודים בקשייהם ופונים לעזרה. אלא שהעזרה איננה מתן עצות, כפי שהיסטורית ה'יעוץ להורים' הייתה והינה, אלא בעיקר איתור השאלות. הורים הם אנשים בוגרים, נבונים, שנוטלים אחריות. לפיכך, יש לבנות מסגרת לדיאלוג משותף בקשייהם של ההורים ולהקנות להם מצפן הורי ככלי – איתור הקולות ההוריים המופנמים כנורמה, מציאת הקול האישי ואימון בהקשבה לילד ולמתבגר. הכבוד לקולי ולקול שותפי (בן הזוג, הילד) תואמת תקופה שבה ישנה סמכות הורית וסמכות ילדית כאחד, ויש חיי משפחה שיתופיים, שיקבלו את השוני ואת האחריות.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יפעת פרסיפעת פרס11/2/2015

מאמר מצויין. קראתי את המאמר פעמיים, ובטוחה שעוד אוסיף ואקרא בו בעתיד. עזר לי להבין דברים שקשורים באימהות ובהורות שלי, וגם ילך איתי לעבודה בקליניקה.
תודה רבה!

יתי שיבולתיתי שיבולת8/2/2015

מרתק ומעניין. קודם כל כהורה ובודאי כמטפלת. מראה קצת עצובה להזנחת הילדים של היום