פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גישוש כדי להבין

גישוש כדי להבין

חנוך ירושלמי | 13/12/2009 | הרשמו כמנויים

ומה קורה אחרי שנסגרת הדלת, ואנו מנסים להכנס לתפקיד המטפל הקשוב והמכווננן לצרכיו ולחוויותיו המורכבות של המטופל, כיצד אנחנו יודעים את מה שאנו יודעים לגבי חייו, התנסויותיו ורגשותיו של המטופל והמשמעויות שהוא מעניק לאירועים בחייו? הרי לפעמים האדם שיושב מולנו בציפייה ובתקווה שיהיה מובן ושנוכל לקרוא בו כספר הפתוח, יכול להיות כה שונה מאתנו. פעמים רבות מאד מצאתי עצמי מנסה לנהל דיאלוג עם אדם שחווה דברים כה שונים ממני בחייו, שגדל באווירה כה שונה ורחוקה מזו שאני גדלתי בה. כך מצאתי עצמי מגשש באפילה ומחפש דמיון, משהו בחווייתי שלי שמקרב אותי לזו של אותו אדם שמולי. מצאתי עצמי מנסה, מחפש, טועה ותועה כי הרי חוויותיו ועולם הדימויים שלו כה שונה משלי, וכיצד אוכל לדעת אפילו בקירוב מה מרכיב את חוויית העצמי שלו וחוויותיו את האירועים החשובים בעולמו?
אני מאמין שאם נתמיד בנסיונות חוזרים ונשנים כמטפלים להבין את מסריו ותחושותיו ובכך להתקרב לחווייתו של המטופל, גם אם אלו הם נסיונות בוסריים ובלתי יעילים, יקרבו הם אותנו במידה לא מבוטלת לחווייתו המיוחדת. משהו בעובדה שהמטופל מתקן שוב ושוב את תפיסותינו ואמירותינו האמפתיות בעיני עצמנו (אך אינן נוגעות בחווייתו שלו) מאפשר התקרבות בינינו לבינו. מטופלים ייענו בדרך כלל לנסיונותינו אלו מתוך הרגשת קרבה גוברת והולכת, שכן מאמצינו להבין את חווייתם נוגעים בהם, פורצים מחסומי בדידות ומנגנוני בידוד ישנים ומעיקים. נסיונותינו המרובים להגיב באמפתיה, אף שהם עלולים להיות רחוקים מהמטרה, מכוונים אותנו תמיד קרוב יותר לחווייתם של המטופלים, שכן אנו נוכל אז להדהד בתוכנו היבטים רבים יותר של חוויותיהם, נכיר יותר אזורי התנסות וכיצד מארגנים אלה את עולמם ותפיסותיהם. נראה שאין דרך אחרת, מלבד זו של בדיקה ובדיקה חוזרת עם מטופלינו אם אנחנו "קוראים" נכון פיסות חוויה שלהם, אם אנו מתחברים לאופן בו הם רואים וחשים את עצמם ואת העולם שסביבם. וכך, מתוך מאמצים רבים אלה, עולה לאט לאט תמונה מקיפה יותר, שלמה יותר של חווייתו של המטופל, ושל האופן בו חוויה זו מצטרפת לחוויות אחרות עבורו וננצרת בנפשו.
התקופה הקשה ביותר אולי עבורנו כמטפלים היא זו בה עדיין לא בנינו את הקרבה הזו, את הדרך המיוחדת להתקרב לחווייתו של המטופל, והיא התקופה הראשונה, הבוסרית. אז עלינו לפעול עם ידיעות מוקדמות כלשהן, עם ייחוסים והשלכות עליהם ועל עולמם, שאינם ממש מותאמים למטופל ספציפי. אך בה בעת יודעים אנו שאיננו מגיבים בתקופה זו מתוך קרבה אמיתית לחוויית המטופל ולמשמעות שהוא מעניק לה. אנו יודעים שעלינו לעשות עוד דרך רבה עד שנוכל יותר לקרוא ולהתחבר לחוויית המטופל. לפעמים אנו מעמידים פנים שאנו אכן מבינים חוויה זו לעומק, או מזמינים לעזרתנו ידע שיש לנו לגבי אנשים שמציגים תמונה קלינית דומה או ידע שלקוח מתוך מצבים מקורבים, אך אלה עלולים להתברר עד מהרה כמצבים שונים ורחוקים מאלה של המטופל שלפנינו.
עמדה טיפולית אמפתית כזו מחייבת כוונתיות (כפי שקורא למאמץ כזה מיטשל) מצידנו: מעין החלטה מכוונת למקד את האינטראקציה הטיפולית מצידנו בנסיונות לאתר פיסות חוויה ולבנות את הפאזל הגדול של חוויית המטופל. כל פיסת חוויה שנעשית עבורנו מובנת יותר מקבלת את משמעותה מה"אריג" שנטווה עוד קודם לכן, מהתמונה הרחבה שהושגה עד אז. היא גם דורשת וויתור מראש שלנו על נסיון להציג דמות סמכותית היודעת על חווייתם של המטופלים יותר משיודעים הם עצמם עליה. בה בעת עלינו לפנות ולהיעזר, לבקש מהמטופל יד מסייעת להבין אותו ואת עולמו. עזרה כזו שוב ושוב מצידו של המטופל לכוון אותנו באופן מותאם יותר ונכון יותר למשמעות חוויותיו שלו תאזן משהו בינינו לבינו. כלומר: רק באמצעות היפוך תפקידים רציף בינינו כמטפלים לבין מטופלינו מדי פעם ניצור דיאלוג שיש בו הדדיות ולכן גם תקווה שיאשפרו לנו להכיר את עולמם מקרוב. באופן פרדוקסלי נראה שגם על המטופלים לגלות אמפתיה לנסיונותיהם החוזרים ונשנים של מטפליהם להתחבר אליהם ואל חוויותיהם ולהבינם היטב.

עוד בבלוג של חנוך ירושלמי

האם צריך להשתנות האופן בו אנחנו מכשירים את עצמנו ומתפתחים כמטפלים בעקבות הגילויים החדשים והמרגשים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מירי אריהמירי אריה8/1/2010

הצד השני של המטבע - מחשבה נוספת: משלימה.....
התהליך שאתה מתאר בהחלט חשוב להבעת אמפתיה ולבניית מערכת יחסים. אך מתעוררת השאלה איפה הקו? מתי בעצם, למען טובתו של המטופל נכון יותר להפנות למטפל אחר, עם רקע תרבותי קרוב יותר? מתי מתאים להחליט להשאר המטפל, אך צריך לחפש הדרכה מבעל מקצוע בעל חוויות דומות(לעומת להמציא מחדש את הגלגל)? אין ספק שהנסיון להעמיק ולהעשיר את יכולת האמפתיה שלנו חשוב בתהליך ההתפתחות המקצועי שלנו כמטפלים, אך מתי זה בא על חשבון המטופל?

יוסף צבייוסף צבי5/1/2010

מאלף ומחדש עבורי. תודה

דים סאםדים סאם31/12/2009

מצטרפת לגילוי העניין בפוסט. בדיוק היום שוחחנו על חוויה מאד דומה בקבוצת הנחייה במוסד בו אני מתנדבת. הרבה פעמים עלה הטיעון שאנחנו איננו אנשי טיפול, ולכן איננו יודעים תמיד מה לומר, ואיך להביע את האמפתיה באופן הנכון, ומה תפקידנו באינטראקציה מול החולים. מעניין לראות מנקודת המבט שלך, את תהליך בניית הקשר עם המטופל, את ההתקרבות לחוויה שלו, שאיננה התקרבות מיידית וקונקרטית, אלא מתגבשת עם הזמן, והניסיונות מצדך לקיים את האינטראקציה בשפה של המטופל. זה מעודד לדעת, שלא רק אנחנו מגששים (כי זה מובן מאליו), אלא שזו חוויה שכיחה גם אצל אנשי טיפול. פוסט מאיר עיניים :)

יעל ליכטשיעל ליכטש14/12/2009

תודה על עוד פוסט מעניין!. העלת בינתיים שאלות גדולות שמעסיקות אותי רבות וסופסוף מצאתי להן התייחסות. היה מאיר עיניים בשבילי לקרוא את נקודת מבטו של מטפל בעניין (בתור אחת שעדיין לא שם)