פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ילד נפגע במשפחה

ילד נפגע במשפחה

ד"ר ניצה ירום | 16/12/2014 | הרשמו כמנויים

קדימון
אני גאה. בתחילת החודש יצא לאור ספרי השמיניTHREATS AND SOMATIC SHELTERS" " PSYCHIC. הספר התפרסם בהוצאת ROUTLEDGE בלונדון וניו יורק. בפרסום ספר יש משום הכרה של המול"ים והסוקרים ברעיונות ותרומתם לידע הכללי. פרסום ספר בעולם (זהו ספרי השלישי באנגלית) מבטא שהנאמר בו ראוי להיכלל בידע ובספרות הפסיכולוגית העולמית העדכנית. כמי שחיה ויוצרת כאן, זוהי תחושה נעימה של פריצה מתוך השלולית המקומית שמקדשת ומעדיפה את הספרות המיובאת - גם כשהיא כבר ארכאית, על פני היצירה המקומית.
כמי שעוסקת בקשר נפש-גוף מההיבט הפסיכולוגי, אני עוסקת גם בפעילויות גופניות. בין תחביבי אני מטפסת מדרגות. השבוע, בן זוגי ואני העלינו לאויר את האתר: "HIROM.INFO" או בעברית: "מעלות חיפה, דרכי מדרגות בעיר חיפה". באתר 120 גרמי מדרגות שקוטלגו בסופי שבוע במשך חמש שנים.
ועכשיו לעיניננו כשהפעם אני דנה בילד הנפגע במשפחה.
ילד נפגע במשפחה:
לאחרונה מצאתי עצמי נרגשת משכיחותו של מוטיב 'הילד הגדל במשפחה שבדיעבד נחווית כפוגעת', המוטיב עולה בעוצמה בכתיבתם של סופרים רבים בספרות העברית העכשווית (יגאל שוורץ, עמוס עוז, נורית זרחי, רות אלמוג, יורם קניוק, נתן זך ואחרים). גם אצל סופרים זרים (טולסטוי, צ'כוב, גורקי) ניתן למצוא את מוטיב הילדות במשפחה פוגעת. נכון הוא שמסעו של הבוגר אל ילדותו אינו בהכרח החוויה של הילד בזמן אמת. יתרה מכך, הילדות של אז התקיימה עם הורים שהם ניצולים, פליטים, מהגרים, מול קשיי קיום ונורמות עבר לגבי יחס מבוגרים לילדים ולחלוקה המיגדרית. לדידי, חשבון הנפש של הילד (הסופר) בהגיעו לגבורות – כשהוא הופך הורה להורה – ויכול להתבונן בילדותו ובהוריו מעידים על אומץ, בגרות ופרספקטיבה שמאפשרים חשבון נפש.
עניין הילד הנפגע במשפחה חידד עבורי את השאלה: האם המשפחה כפוגעת (גם אם לא במתכוון) היא נחלת העבר וכיצד נראים פניה היום? את ההתמודדות עם תשובות לשאלה זו אתחיל באמצעות תוצאות מחקר אפידמיולוגי על הזנחה, אלימות ופגיעות כלפי ילדים ובני נוער בישראל, שנערך ע"י הפרופסורים איזיקוביץ ולב-ויזל מאוניברסיטת חיפה להזמנת משרד החינוך (בין השנים 2011-2013). הממצא הבולט של מחקר זה, שבו כ-10000 ילדים בגילאי 12-17 דיווחו על התנסויותיהם במשפחה, היה ש 48.5% - כלומר אחד מכל שני ילדים – חש עצמו נפגע מאלימות והזנחה כלשהם. מסקנתם הייתה שלא מדובר באוכלוסיות שוליים אלא העדר הגנה מספקת לילדים של היום כבעיה לאומית – משפחתית וחברתית.
אפשרי שדיווחי ילדים מוטים משהו, אך התופעה מדאיגה. לכן חשוב להעלות נושא זה ולהאיר בתמציתיות סוגי התנהגויות הוריות פוגעניות, ואת הדינמיקה הפנימית היוצרת אותן, כדי לעורר מודעות הורית לאפשרויות חלופיות. אני מתמקדת כאן במופעים היותר עדינים של פוגענות הורית בילד (שיכולים להיחשב כפגיעה רגשית או הזנחה רגשית), שהורים נוקטים בהם לרוב מתוך בלבול, חוסר אונים, ריבוי חזיתות לתפקוד ורמת ציפיות גבוהה, וגם מתוך גלגול בין-דורי של טיפול הורי מופנם.
דאגנות הורית פוגעת:
ההורות לילד החל מלידתו היא התנהלות מול יצור חי ודינמי, לא צעצוע. עמידתו של הורה מול החיוניות והסובייקטיביות של ילדם (הוא בעל דעה ויודע דברים שההורה לפעמים לא ממש מבין בהם) יכולה לעורר תחושת חוסר אונים ורצון לשלוט בילד. דאגה היא חובה הורית; דאגנות היא צורה של שליטה בחיוניות: "איך את כותבת?", "תפסיק לכסוס את הציפורניים", "תפסיק/י לגעת ב...." ואמירות ממשטרות אחרות, שהן לכאורה לטובת הילד. הילד הוא גם מראה לפגמים לכאורה שבגינם פגעו בהורה בעברו או השתקפות פגמים מדומים שהוא סבל מהם כילד ורוצה שבחייו המבוגרים ייעלמו, ולא ישתקפו דרך ילדו.
הקול ההורי לטובת דאגנות תפקודית ובריאותית שהורה נוקט הוא לרוב תחליף לנכונות לראות את האחרות של הילד, ואת התגובות הרגשיות שהוא מעורר ומתעוררות בו. בדורות הקודמים התפקיד האימהי המרכזי היה לדאוג שהילד ישרוד. הקול הדאגני-בריאותי מן העבר משחזר עצמו ללא שליטה אצל הורה חושש.
גם הקול מן העבר שראה בילד אובייקט – מושא לחינוך - משחזר את עצמו באופן אוטומטי. חוסר שקט מול הילד כיצור בפני עצמו, אי הביטחון לגבי מהי ההגבה המצופה כלפיו - יכולים ליצור בהורה תסכול ואי-נחת, ולהפעיל אצלו ניסיונות לשלוט בילד, להטיף לו, להגיד לו מה הוא מרגיש.
בספרות הפסיכואנליטית ויניקוט הציג את ה'אם החודרנית' כדגם של אם שהצרכים הנרקיסיסטיים שלה משתלטים עליה ופוגעים בילדה. עמדתי היא שהילד החיוני של ההווה יכול לערער 'בטחון נרקיסיסטי' של הורה, אך אפשר להפוך להורים המודעים למצב שכזה – לכבד במקום לנסות לתפעל. חוסר שקט הורי יכול להוליד בילד אי-שקט פסיכומוטורי, קשיי ויסות, הפרעות קשב וריכוז. כמובן שישנם הסברים נוספים לתופעות אלו, אלא שניתן לשים לב אל החודרנות הפוגעת הזו, שבאה מחוסר אונים ותוך פניה לציוד ההורי המופנם, ולעבד חלופות (רגשיות) עבורה.
התנתקות הורית פוגעת:
נערה ספרה שאמה הזמינה אותה לספר לה מה שקרה לה היום בבית הספר. כשהנערה החלה לספר לה, היא שמה לב שאמה נרדמה. אותו חוסר אונים שראינו לעיל יכול לעורר גם התנתקות (ותנומה) ואפילו הזנחה מצד ההורה. ההתנתקות של הורה שמנדנד או חופר (בהגזמה) יכולה להיות הזדמנות למנוחה לילד המנודנד, המוצא מקלט בסמרטפון שלו.
להתנתקות ההורה יש תכלית של לקיחת מרחק מילדו/ה שזקוק להקשבה אולי קצת ממוקדת מצד אם או אב עסוק, טרוד, לא פנוי. לקיחת המרחק יכולה להתבטא בהזנחת הילד או הילדה האלה, אין כל כך סבלנות אליהם. כשהורה שכזה חוזר הביתה רצוץ מן העבודה, ורואה את בנו או בתו יושבים על הספה ורואים טלויזיה, התגובה האוטומטית יכולה להיות לשעוט אל המכשיר ולנתק אותו. אלא שהילד הבודד הזה, שהחברים וסוכני החברות שלו הם הטלויזיה והסמרטפון – זקוק שיתקרבו אליו ואל הדרכים שלו להירגע ולהתבדר, ולאו דווקא יעוטו עליו לפני שאומרים 'שלום ילד' .
בספרות הפסיכואנליטית מדובר על אם או אב מתנתק כעל 'אם או אב מתים', שהם שרויים בדיכאון. אולם אנו פוגשים היום הורים עסוקים, המנסים לספק זמן איכות ולסמוך על ילדיהם שיתפקדו לבד במישורים רבים, כש'החברים שלהם' הם טכנולוגיים. ההזנחה הזו יכולה לזכות בהסברים מניחי דעת, אלא שההתנתקות ההורית אינה פותרת את רגש האשם שאותו הורה חש בעומק ליבו ולא את צרכי הילד הקיים. כאתנחתא מהורה טרוד, מתוסכל או 'חופר' – היא יכולה להסב לילד הקלה זמנית בלבד.
זוהי הצצה זמנית לסוגיה שקרובה ללבי, ועוד אשוב לעסוק בה.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

לזכרה של דורית - המשך הופתעתי מתגובות לפוסט שכתבתי לזכרה של דורית שיקיירסקי. הפוסט שלי בא לבטא כאב...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביבה פרידמןאביבה פרידמן24/12/2014

מחשבות. ניצה שלום, קראתי את הפוסט שבאמת ניסה בעדינות רבה ובצורה מאוד לא תוקפנית לצייר תמונת מצב של משפחות רבות בארץ החיות במירוץ קשה של פרנסה- ילדים- מטלות נוספות- הורים קשישים. זו בעיה חריפה וקשה, אך הכותרת של הזנחה, התנתקות, ןפוגענות קשה לי מאוד. אולי האם נרדמת כי היא קמה ב6 בבוקר ועובדת עד כלות כדי לספק לבתה האגוצנטרית את כל פלאי הטכנולוגיה שבלעדיהם חייה אינם חיים.... שחיקת ההורים היא עצומה. האם תמיד ובכל יום האם נרדמה מולה? האם הבת הנטושה חשה לעזור לאם במשהו? האם לא הגזמנו קצת בחינוך חסר מודעות לעזרה בבית? האם איננו יוצרים מבוגרים צעירים עצלים נפשית ורגשית שרוצים שהכול יגיע בקלות וללא מאמץ. אסור לאם להראות קושי? עייפות? האם כותרות כמו התעללות או הזנחה לא יוצרות מחפורת עמוקה יותר? אם מביטים קדימה רואים שרבים מהצעירים הללו מפתחים התנהגויות בעיתיות ביותר שהראשונה בהן היא אי רצון לחוות חיים מבוגרים ויצירת תלות מתמשכת בחסות ההורים "המתעללים" עד גיל 30...מה דעתך?

סילביה איילוןסילביה איילון21/12/2014

,תודה רבה. מעורר מחשבה, חשוב לזכור ולהמשיך להיות רגישים וקשובים לאורך כל הדרך. תודה רבהרבה .חג שמח!