החופש לצמוח
נורית ענבר-וייס | 6/4/2014 | הרשמו כמנויים
הרשימה הנוכחית היא חוט הנמשך מן הרשימה "קפיצה למים", בה דנתי בנכונות להיות פגיע ולהסתכן מבחינה רגשית, ובקשר הדו-כיווני בין נכונות זו לבין חיוּת נפשית. הפעם אני מבקשת לנסח כמה מחשבות הנוגעות ליכולתו של האדם לבחור בהתנסויות המקדמות את צמיחתו הנפשית.
התנסויותינו בעולם מעצבות אותנו. התיאוריה הפסיכואנליטית מושתתת על הנחה זו במידה רבה, אך מדגישה (כך נדמה לי) את הדרכים שבהן האדם מעוצב באופן פסיבי על ידי התנסויותיו: החוויות שגורלנו מזמן לנו בינקות ובילדות; האופן בו נטיות קיימות של הנפש מכתיבות דפוסים של התנהגות וחוויה, המחזקים בתורם את הנטיות הנפשיות, וחוזר חלילה; הקשר הטיפולי כהזדמנות לשינוי באמצעות קבלת ההתנסות או המזון הרגשי הדרושים לנפש. ברשימה זו אני מבקשת להדגיש את השתתפותנו הפעילה בעיצוב אישיותנו ואת אפשרות הבחירה בהתנסויות ובמעשים התורמים להתפתחות.
התנסויות וחוויות חדשות, על המחירים והסכנות הכרוכים בהן, עשויות לחולל תנועה, שינוי, למידה מן הניסיון, ותחושות מוגברות של חופש וחיוּת. אני מתכוונת כמובן לא רק למסעות לארצות רחוקות, אלא באופן רחב לחוויות ומצבי עצמי חדשים הנוצרים כשאנו מאפשרים לעצמנו לחרוג מדפוסים מוכרים בחיינו. מייקל אייגן עוסק בהרחבה ברעיון זה בספרו "תחושת מוות נפשי". אייגן כותב בשבחה של תנועה בין מצבי חוויה שונים ומגוונים, מתוך עמדה של פתיחות להשפעתם של החיים. תנועה כזו מאפשרת לאדם לחוש חיוּת ומשמעות, להשתנות ולהתפתח. מזווית דומה, סטיבן מיטשל טוען כי בריאות נפשית משתקפת ביכולת להיפתח לאפשרויות ומשמעויות חדשות, ולעומת זאת חולי מתבטא בהיעדר יכולת כזו. "במובן רחב ביותר, אפשר לראות בפסיכופתולוגיה כשל של הדמיון, חיים שנתקעו משום שמגבלות ישנות נועלות, מלכתחילה, את הדלת בפני ההתנסות בחוויות חדשות, במצבי תודעה חדשים" (1). אבל סדק של חופש קיים כמעט תמיד, ואותו מנסים להרחיב (בין היתר) בעבודה הטיפולית.
האפשרות לעצב את עצמנו באמצעות בחירותינו מוצגת בהגויות שונות, מהעת העתיקה ואילך. בהגות הבודהיסטית, מערכת הרגלי התפיסה, ההרגשה וההתנהגות המכונה אישיות אמנם מתעצבת ומחזקת את עצמה שוב ושוב על ידי שרשרת של סיבות ותוצאות - " זְרַע מחשבה – ותקצור מעשה / זְרַע מעשה – ותקצור הרגל / זְרַע הרגל – ותקצור אופי / זְרַע אופי – ותקצור גורל" (2) - אך בכל רגע נתון יש לנו מרווח של חופש לחרוג ממנה ולהטות את כיוון הזרימה: הכול צפוי, ובכל זאת הרשות נתונה. הפילוסוף היווני אריסטו טוען כי מידותינו הטובות אינן קודמות למעשינו, אלא מעשינו מעצבים את מידותינו הטובות. הציטטה הבאה, מתוך התרגום האנגלי של חיבורו "אתיקה, מהדורת ניקומאכוס", מעוררת בי השראה באופן מיוחד:
men become builders by building and lyreplayers by playing the lyre; so too we become just by doing just acts, temperate by doing temperate acts, brave by doing brave acts.
כלומר, אדם אינו עושה מעשים של אומץ משום שהוא אמיץ בהכרח. הוא הופך לאמיץ באמצעות עשיית מעשים של אומץ, כשם שאדם הופך לנגַן באמצעות אימון ממושך בנגינה. כמה פשוט ויפה. גם ביהדות קיימת תפיסה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" - הפעולות שהאדם בוחר לעשות משפיעות על פנימיותו. במאה הקודמת, הגישה האקזיסטנציאליסטית העמידה את החירות כמאפיין מרכזי של המצב האנושי. ויקטור פרנקל כתב על אנשים שגילו גדלות נפש אפילו בנסיבות הקיצוניות ביותר, במחנות הריכוז: "הם היו אולי מתי מעט, אבל די היה במעשיהם כדי להוכיח שאפשר לקחת מהאדם הכול, פרט לדבר אחד: החירות האנושית האחרונה - החופש לבחור את הגישה שלנו בכל מצב, בכל הנסיבות; החופש לבחור את דרכנו" (3).
אם כן, אף שלעתים אנו שבויים בהנחה שנטיות האופי של האדם מכתיבות את התנהגותו, מועיל לראות גם את הסיבתיות ההפוכה: כמעט תמיד יש לאדם מידה כלשהי של חופש לבחור איך לנהוג, והתנהגותו מעצבת לטוב ולרע אותו ואת האופן שבו הוא חווה את עצמו, בתהליך שאינו מסתיים לעולם. אדם שנוהג בנדיבות חוֹוה את עצמו כנדיב, נחווה על ידי אחרים כנדיב, ואמנם הופך לאדם נדיב יותר, מה שמגדיל את הסיכוי שינהג בנדיבות גם בפעם הבאה, וחוזר חלילה. (כמטפלים, לעתים תפקידנו הוא פשוט להסב את תשומת הלב למעשים כאלה, עדינים ודקים ככל שיהיו. לסמן את העובדה שכרגע התרחש או סוּפָּר מעשה של נדיבות, או של יושר, גבורה, אהבה וכן הלאה).
ועוד מחשבה על התנסות והתפתחות - כדי לצמוח מבחינה נפשית לאורך החיים, ובעצם כדי להתפתח בכל תחום, אדם זקוק למנות מדודות של קושי ואתגר, שתאפשרנה הרחבה הדרגתית של יכולותיו. בחשיבה הפסיכואנליטית אפשר למצוא דוגמאות רבות לרעיון זה. (למשל, אצל ויניקוט, הפחתה הדרגתית במותאמוּת הפעילה של האם לתינוק, המתרחשת בתואם עם העלייה ביכולתו של התינוק לשאת תסכול, מאפשרת את התפתחותם התקינה של התפקוד המנטלי וחיי הנפש. ואצל קוהוט, כשלים אמפתיים לא טראומטיים נחוצים להתפתחותו התקינה של העצמי). הדבר דומה אפוא לעקרונות של פיתוח כושר גופני: אי אפשר לפתח כושר בלי להתמודד עם קושי, אך האתגר מוכרח להיות מותאם בכל שלב ליכולות הנוכחיות, משום שאתגר גדול מדי עלול לגרום לקריסה.
אחת המשמעויות של מודל זה היא שהתפתחות לאורך החיים מצריכה נכונות לקום שוב ושוב מן הכורסה ולנעול את נעלי הריצה, כלומר להסכים למצבים של קושי מתון, על אי הנוחות הכרוכה בהם. כל אדם והאתגר הדרוש לו לצמיחתו בזמן נתון: לפעול תוך התגברות על פחד (או כעס, קנאה, בושה...), להכיר באמת, לקחת אחריות, לוותר על שליטה, לגלות עצמאות, להסכים להיות תלוי, להיאבק על משהו חשוב, להשלים עם המציאות, לפעול בספונטניות, לעמוד בְּפיתוי, להתגמש, לשים גבול, לוותר לעצמי, לעמוד במחויבות - והרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד.
טיפול נפשי יכול ללוות ולתמוך בתהליכי התפתחות כאלה. העבודה הטיפולית עשויה לסייע למטופל לזהות אתגרים מתאימים ולהעניק להם הקשר של הזדמנות לצמיחה, ולשאת את הפחד ואי הנעימות המתלווים להתמודדות עמם. המטפל יכול גם לסייע למטופל להבחין בתנועות דקות של התקדמות, לייחס להן ערך ולשאוב מהן תקווה.
אני מאמינה גדולה בצעדים קטנים, המצטברים לכברת דרך של צמיחה נפשית. לרוב זוהי דרך הנפקחת לַאורך ומגלה את עצמה תוך כדי ההליכה בה (קצת כמו הרשימה הזו, שאני מתקשה עכשיו למצוא לה כותרת בגלל הנדידה בין עניינים שונים). בעודי מתלבטת איך לחתום את הרשימה, שמעתי ברדיו ריאיון עם אדם שחי חיים מלאים וממומשים במיוחד, וגם תרם תרומה גדולה לחברה. הוא סיפר על תחנות במסלול חייו וסיים במילים: "אני בחיים לא תכננתי שום דבר. הדרך הובילה אותי". מוצא חן בעיניי הדימוי של דרך פרטית ונסתרת, המבקשת מן האדם לתת בה אמון ולהתמסר לה. היא כבר תגלה לו מה הצעד הבא.
(1) סטיבן מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, עמ' 284.
(2) אמרה מסורתית מן המזרח המתארת את עקרון הקארמה.
(3) מתוך "האדם מחפש משמעות".
