התפרסם ב"פסיכואקטואליה"
תשובות לשאלות על התערבויות פסיכולוגיות באזור הצפון בתקופת המלחמה/דר'' מזל מנחם.
1. מתי התחלתם בפעולותיכם?
המלחמה פרצה ביום חמישי 13.7 בשעות הבוקר באמצע החופש הגדול. מערכות החינוך אמנם היו סגורות, אך השירותים הפסיכולוגים היו פעילים, כולל מטה שפ"י בירושלים. מענים מקומיים נתנו כבר בשלב זה. ביום ראשון שלאחר מכן, כשנראה היה שלא מדובר בפעילות צבאית קצרה, אלא בהיקף גדול יותר, עם טווח זמן לא ידוע, התחלנו בהתארגנות ארצית, כאשר התפקיד שאני לקחתי על עצמי היה לארגן מערך פסיכולוגים מתנדבים שיגיעו לתגבר את הפסיכולוגים המקומיים לפי הצורך. לצורך זה נעזרתי בצוות מקצועי של אגף פסיכולוגיה: צוות "מטראומה לחוסן" שפועל כבר ארבע שנים.
2. מי היו המטפלים, מאיזה גופים או ארגונים הם גויסו?
חשוב לציין שמערך הפסיכולוגים המתנדבים הצטרף לפסיכולוגים של השירות הפסיכולוגי החינוכי המקומי שפעל בשטח באופן רציף לאורך כל המלחמה. בשלב הראשון גויסו פסיכולוגים חינוכיים מרחבי הארץ, מרביתם עברו בשלוש השנים האחרונות השתלמויות אינטנסיביות באבחון וטיפול בטראומה, דרך פרויקט שמומן על ידי "אשלים- ג''וינט" ישראל. לאחר מכן, דרך "חבר מביא חבר", האינטרנט, ודרך העבודה בשטח הצטרפו אלינו פסיכולוגים עצמאיים (מכל החטיבות), הפסיכולוגים של בית חולים "שניידר", חברי העמותה לביו-פידבק, וחברי העמותה ל-.EMDR מרבית אנשי הטיפול היו אלה שעסקו בשנים האחרונות בטיפול בטראומה וחרדה, אך היו גם כאלה שעיסוקם הכללי הוא בתחומי טיפול אחרים. גם אנחנו וגם אחרים הפצנו חומר רקע, פרוטוקולים ודרכי התערבות במצבי חירום, שהיו לעזר.
3. תארי את ההתארגנות והפריסה, על פני הזמן והאזור (האם עבדו במשמרות? איך הגיעו לכל מקום?) האם פעלתם עפ"י מודל ידוע מראש? האם הייתה "תכנית מגרה" למצב כזה?
במטה שפ"י ובכל רשות מקומית קיימות "תכניות מגרה" להתערבות במצבי חירום. זהו תחום שהפסיכולוגים החינוכיים מתמחים בו כבר מתחילת דרכם המקצועית, עקב אופי עבודתם המערכתית במסגרות החינוך. בכל רשות ומחוז נערכות השתלמויות שוטפות, רענון ותרגול. היישום של תכניות המגרה" בשעת אמת היא שאלה חשובה שלי אין עליה עדיין תשובה. כמו כן צריך לזכור שמערכות החינוך היו בחופשה, וכל תכניות ההתערבות בזמן לימודים לא היו רלוונטיות. [פסיכולוגים חינוכיים ברשות שייכים לועדת המל"ח (משק לשעת חירום) שביישובם. ועדות אלה פעלו בישובים שונים, באופנים רבים ואני מניחה שפעילותן היא נושא לבדיקה של וועדות ממלכתיות.]
ההתארגנות בתוך שפ"י הייתה טובה. מידע זרם באופן שוטף מן השטח אל המטה ובחזרה. הפסיכולוגים המחוזיים (מחוז צפון וחיפה) קבלו מידע כל הזמן על אירועים, התערבויות וצרכים. מחוז חיפה הצליח לתת מענה דרך הפסיכולוגים המקומיים, ומחוז צפון שהוא בעל אופי יישובי ודמוגראפי אחר נזקק לעזרה של מתנדבים. זו לא הפעם הראשונה שבה נעזרים בשפ"י במתנדבים באירועי חירום. במהלך ארבע השנים האחרונות (הזמן שבו אני מעורבת במערכת) הופעלו מתנדבים בגוש קטיף לפני ובזמן ההתנתקות, כמו גם באירועים מקומיים, לדוגמא בכפר ראג''ר שבצפון.
מערך המתנדבים בצפון הופעל דרכי, כאשר חיה רביב, הפסיכולוגית של מחוז צפון, הפנתה אלי באופן יומיומי את הצרכים של מנהלי השירותים השונים, והפסיכולוגים המתנדבים שובצו בהתאם לכך. חלקם הגיעו לגליל למספר ימים רצופים, וחלקם לימים בודדים. אחרים יצרו קשר קרוב והגיעו לגליל בכל שבוע למספר ימים, כך שהפכו לחלק אינטגראלי מהצוות המקומי. הפעילות שלהם נותבה על ידי מנהל השירות הפסיכולוגי, לפי דגם העבודה שהפעיל ביישובו. באופן כללי, בכל רשות היה מוקד עירוני שאליו הגיעו פניות והפסיכולוגים יצאו לפי פניות אלה. אך זו לא הייתה הפעילות העיקרית מכיוון שמרבית הנזקקים לא פנו באופן זה. לכן, במרבית היישובים נערך גם reaching out ופסיכולוגים יצאו למקלטים ללא קריאות והגישו עזרה לפי הנדרש.
באופן כללי מעל למאה פסיכולוגים התנדבו לעבודה בצפון בכשלוש מאות ימי עבודה.
התארגנות נוספת הייתה במרכז הארץ ובדרום. לכל מקום שאליו הגיעו פליטי הגליל, השירות הפסיכולוגי פתח את שעריו. חלק מהפניות נעשו באופן אישי וחלק אחר באופן מאורגן. היו פניות של מנהלי שירותים מאזור הגליל שביקשו לתת מענה לקבוצות ילדים, נוער והורים שהגיעו באופן מרוכז לישובים שונים. צריך גם לציין את העבודה שנעשתה במחנה ניצנים.
4. איזה אוכלוסיה פגשתם ? מה היו הגילאים? מאיזו שכבה חברתית, מוצא? איך אותרו נזקקים? כיצד תתארי את התמודדות האוכלוסייה ?
אין לי ממצאים סטטיסטיים והמידע שיש לי הוא התרשמותי בלבד. חתך האוכלוסייה שנשאר בגליל באופן כללי היה מגוון מבחינה גילית וסוציו-אקונומית. אבל, אלה שיכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית ומקום העבודה נטו יותר לצאת מביתם לעומת האוכלוסייה החלשה יותר שלא היו לה האמצעים לעשות זאת.
במקלטים ובבתים פגשנו ילדים, הורים וקשישים. הרבה אמהות עם ילדים מכיוון שאבות עבדו יותר, או שהיו מגויסים לצבא. הרבה עולים, שהקשרים שלהם בארץ עדיין מוגבלים, הרבה קשישים עם נטייה לפטליזם וחוסר רצון לצאת מביתם.
ההתמודדות של האוכלוסייה הייתה מאד מגוונת. כאן אפשר להבחין בין סוגי הקהילות. בקהילות הקטנות, שבהן יש תמיכה גבוהה בין התושבים הייתה התארגנות שונה. בין אם פינוי מרוכז של ילדים ללא הורים (דבר שהעלה שאלות לא פשוטות) או עם לפחות אחד ההורים, ובין אם דאגה לפעילות יומית מרוכזת של הילדים בתוך היישוב או מחוצה לו באזור המרכז. במקומות אלה החוסן של האוכלוסייה היה רב יותר והיה צורך פחות בהתערבות מקצועית (דבר התואם את הידוע לנו מהספרות על מרכיב התמיכה הקהילתית בחוסן האישי). במקומות שבהם התמיכה הקהילתית היא פחותה או בקהילות גדולות, מצאנו גם את אלה שהתמודדו טוב וגם את אלה שהגיבו בתופעות שונות של מצוקה נפשית מחרדה ועד לדיכאון.
מרבית התופעות הנפשיות היו בטווח הנורמטיבי של תגובה למצבי חרדה קיצוניים ושם נדרשנו להתערבויות של הפגה וחיזוק המשאבים. בתופעות קיצוניות יותר היה צורך בהתערבות שונה וארוכת טווח. באופן כללי ככל שמצב המלחמה התמשך והשהייה במקלטים התארכה תופעות של דיכאון התגברו, לכן גם לקראת השבוע האחרון נעשו מאמצים גדולים יותר לאוורר את האוכלוסייה.
אני רוצה גם להתייחס למגזר הערבי באופן ספציפי. מעבר לשאלות של זהות לאומית נוצרו שם בעיות לא פשוטות. ראשית, הם אינם ערוכים כמו האוכלוסייה היהודית למצבי חירום (פיזית וטיפולית). שנית, לא ניתן היה להפעיל שם מתנדבים שאינם דוברי ערבית. שלישית, כמות הפסיכולוגים הערבים יחסית לאוכלוסייה הוא קטן. ורביעית, תרבות הצריכה של שירות פסיכולוגי אינה דומה לזו שבמגזר היהודי. אמג''ד מוסא, שהוא רכז חירום של המגזר הערבי בגליל הצליח לארגן צוות של פסיכולוגים ערביים שנתן מענה גם באופן מרוכז במרכז טיפולי וגם בשטח.
5. איפה נערכו הטיפולים ?
חשוב לי לציין שלא מדובר בטיפולים אלא בהתערבויות. ההבחנה היא לא רק במובן שלנו כמטפלים, כי הרי מדובר בהתערבות חד פעמית (ולא אכנס כאן לסוגיה המקצועית), אלא גם מכיוון אלה שצרכו את השירותים שלנו. לא טיפלנו בהפרעות, אלא בעיקר נתנו כלים להתמודדות עם חרדה.
ההתערבויות ניתנו בכל מקום שאליו נקרינו: אם במרכזים שאליהם הגיעו הפונים, או בדרך כלל בתוך המקלטים עצמם.
6. באיזה טכניקות השתמשתם? להתרשמותך, איזה טכניקות היו יעילות ביותר?
שוב, אין לי מידע מבוסס אלא רק התרשמותי ואני לא רוצה להישמע כמי שיודעת מתוך הניסיון איזה שיטות יעילות יותר או פחות. יש על כך ספרות ענפה. באופן כללי השתמשנו בכל הטכניקות של הפגת חרדה, כל אחד לפי שיטתו: הרפיות, ביופידבק, EMDR , psycho-education, מקום בטוח, חיזוק משאבים, שיחות תמיכה, SE , וכו''. מעט מאד התעסקנו בעיבוד הטראומות, מכיוון שלרוב דובר בהתערבות חד פעמית. דר'' תמר לביא ביחד עם צוות "מטראומה לחוסן" הוציאה חוברת הנחיה למתערבים במקלטים, שכללה גם רקע תיאורטי וגם התערבויות. החוברת נמצאת באתר של שפ"י. לא לקחנו מדדים לפני ואחרי התערבות, כמו כן לא עקבנו לאורך זמן, כך שאין לי מידע על השפעת ההתערבות. אנחנו כן יודעים שהייתה דרישה להתערבויות שלנו, כולל בקשה שנחזור בשנית, ושגם יצאנו מהמקלטים עם ילדים ומבוגרים שנראו רגועים יותר.
7. האם נערך עתה מעקב אחר המטופלים ? כיצד? האם תוכלי לספר על התמונה המסתמנת, מבחינת המשך תופעות חריגות (כגון: המשך תופעות חרדה, נסיגה התנהגותית, חריגויות התנהגותיות , כמו אלימות מוגברת, הפרעות התנהגות? האם ניתן כבר לזהות קבוצה המתאפיינת כ-PTSD, או מרמזת על כך?)
אין לנו עדיין מידע מדויק, ואנחנו נמצאים בתהליך של איתור ובו בזמן התחלה של טיפול. יש ניסיון לאיסוף שיטתי של המידע.
כבר בתחילת המלחמה היה לנו ברור שיש להיערך לעבודה לשנת הלימודים הבאה באופן אחר. אז עדיין לא ידענו בכלל אם שנת הלימודים תפתח כרגיל או לא. הכנו מספר חוברות עם הנחיות למערכת החינוך. היעד העיקרי שלי ושל הצוות איתו אני עובדת היה הנחיות לפסיכולוגים, כשהדגש היה לתת כלים למורים כיצד לאתר את הילדים , כיצד לתת מענה ראשוני ולאן להפנות את אלה הזקוקים לטיפול והתערבות עמוקה יותר. אני מקווה שהמורים ברחבי הארץ, ובמיוחד באזורי הלחימה, הם היום עם עיניים בוחנות יותר.
בשלב זה כבר יש הרבה פניות לטיפול ולהתערבות, אנחנו עדיין בעיקר בשלב של תופעות החרדה. אני מניחה שתופעות של ירידה בלימודים, אלימות והפרעות התנהגות הן כבר בפתח דלתנו. המענה הראשוני ניתן ברוב המקרים, אבל עדיין אין את המשאבים המספיקים לטיפולים ארוכי טווח. אנחנו מנסים להיערך לכך דרך אנשי המקצוע שהכשרנו בשנים האחרונות, וכבר יש היענות לא מעטה לכך. עדיין חסרים לנו המשאבים הכספיים להפעיל את המערכת.
8. האם תוכלי לספר לנו על אירוע, או התערבות מייצגת או מעניינת במיוחד, שנחרתה בזיכרונך?
בקשתי מכל מתנדב שמגיע לגליל לכתוב אחר כך את חוויותיו. קבלתי מספר נרטיבים, ולאלה שקוראים ראיון זה, אשמח לקבל עוד רבים. אני חושבת שניתן יהיה ללמוד מהם לא מעט.
מתוך הכתוב, משיחות עם פסיכולוגים ומניסיון אישי שלי, מדובר באנקדוטות של התערבות: לדוגמא, פסיכולוגית שהגיעה למקלט ומצאה שם ילדה שסירבה לצאת מהמקלט הביתה למקלחת גם בזמנים של הפוגה. אימה פנתה לפסיכולוגית לבקשת עזרה. בדרך של חשיפה הדרגתית מאד מהירה, הצליחה הפסיכולוגית לצאת עם הילדה מהמקלט וללוות אותה לביתה. או התערבות של פסיכולוגית עם EMDR עם ילד בן שלוש שישב מתוח על ברכי סבתו במקלט. שילוב של מקום בטוח (משחק של לגו) עם חשיפה לחוויה של "בום" (קטיושה), ביחד עם תיפוף על הברכיים הביאה להיחלשות ה"בום" ולרגיעה. או התערבות במקלט עם שתי אמהות חרדות שנותרו עם ילדים צעירים מאד וחרדים, ללא הבעלים שגויסו למלחמה, כאשר הקטיושות נופלות מסביב, ורעש ההפגזה שלנו בלבנון חזק גם הוא. בתוך מצב בלתי אפשרי שכזה, ההתערבות העיקרית הייתה לדאוג לפינוי כמה שיותר מהר.
הדוגמאות הן רבות, ואני מקווה שבעתיד הקרוב נוכל גם לתת להן את ההתייחסות המתאימה.
9. שתפי אותנו במסקנותייך : מה צריכים להיות הלקחים : ברמה המערכתית – מההתארגנות והיכולת לתת מענה לצרכי האוכלוסייה. ברמה המקצועית – מן הבעיות ועד דרכי הטיפול בהן, ההתערבות המיידית והמשך התמיכה, הליווי והמעקב.
אנחנו כרגע בתהליך של למידה והסקת מסקנות. נתבקשתי על ידי חוה פרידמן, הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך לרכז ועדה שתלמד את דרכי ההתערבות בזמן המלחמה. אנחנו נאסוף מידע, נראיין פסיכולוגים מקומיים ומתנדבים וננתח את החומר.
בשלב זה חשוב לי לציין מספר דברים. נהוג לבקר במקומותינו ולומר, לא היינו מוכנים ל... ואני חושבת שכן היינו מוכנים. דבר ראשון בכל רשות מקומית היה שירות פסיכולוגי שתפקד והיה בקשר עם המטה. דבר שני, אנחנו עוסקים בהכשרה אינטנסיבית של פסיכולוגים בתחום של טראומה כבר שלוש שנים. הלמידה יושמה בשטח כבר בשלב של התערבות ראשונה, ואני בטוחה שתיושם גם בהמשך בטיפולים לטווח הארוך. דבר שלישי, ההתארגנות בתוך שפ"י הייתה מהירה כבר מהיום הראשון של המלחמה, והפסיכולוגים של השירות החינוכי היו אלה שנכחו בשטח והנהיגו את אנשי המקצוע. ברוב המקומות ניתן כיסוי די נרחב לאוכלוסיה שהתאפשר גם בזכות ההתנדבות הענפה.
ברמה המקצועית, אני חושבת שאנחנו עוד צריכים ללמוד את האפקטיביות של ההתערבויות שלנו גם בזמן המשבר וגם לאחריו. אין לנו מספיק תרבות של מדידה והערכה ואנחנו פועלים לא מעט לפי התרשמות. אנחנו צריכים לגבש קונספציות יותר מבוססות שינחו את העבודה ופחות להיות רק במצב של תגובה. אני מקווה שיהיו לנו המשאבים המספיקים לתהליך של הלמידה ושנוכל גם ללוות ולתעד את הטיפול, הליווי והמעקב בשנים הקרובות. לצערי, ההשפעה של המלחמה תלווה אותנו עוד זמן רב.
אני רוצה להודות לכל הפסיכולוגים תושבי הגליל, והפסיכולוגים המתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ (כולל מאילת) ולצוות שעובד איתי, על מסירותם הרבה ועל עבודתם המקצועית הן בזמן המלחמה והן לאחריה.